הסיפור על מבצע שומר החומות – חוויות, קשיים ואתגרים
תשאלו את עצמכם, מדוע הוא כותב את הסיפור הזה בדיעבד? למה רק כעבור שנה מאז הסתיים מבצע שומר החומות? ההסבר פשוט מאוד – אף אחד לא מסוגל להבין, וכנראה גם לא יהיה מסוגל להבין את המצב בו היינו נתונים. מי שלא חווה את זה, לא יכול לתאר על מה מדובר. אך למרות שאני כותב את הדברים כשנה לאחר מלחמת שומר החומות – אני מנסה להיות כמה שיותר אותנטי וככל הניתן נאמן למקור.
קצת הומור – חברים ותושבים מקיבוץ נחל עוז מתארחים במונית של אשר לאחר שהסתיים מבצע שומר החומות
מבצע שומר החומות – הימים הראשונים, עדיין בקיבוץ נחל עוז
הסיפור של מבצע שומר החומות מתחיל תקופה ארוכה לפני שהמלחמה החלה בפועל. גם אנחנו, כאן בקיבוץ נחל עוז, ידענו, בדיוק כמו כולם, שהמלחמה עומדת להתחיל. למען האמת, ידענו יותר טוב מכולם – כי ככה זה כשאתה גר 700 מטר מהגבול עם רצועת עזה, מול שכונת סג'עייה (שג'אעיה), אתה יודע הכל לפני כולם. כשבכל מדינת ישראל עקבו אחרי מצעד הדגלים והאירועים בירושלים, אצלנו בעוטף עזה כבר חסמו כבישים והוציאו הנחיות לתושבים. כולנו חיכינו וציפינו, לא כי רצינו בכך, אלא כי ידענו שההסלמה בלתי נמנעת, רק לא ידענו כמה זמן היא תימשך. מה שכן ידענו – שהיא תסתיים ברגע שהחמאס והג'יהאד האיסלמי יכריזו שהושגה הפסקת אש, בכירים בישראל יכחישו ואנחנו נחזור לאותה נקודה ונבין ששום דבר לא השתנה ומה שהיה הוא שיהיה.
ידענו שהיא עומדת להתחיל, בדיוק כמו שכל מוזיקאי יודע להבדיל בין צלילי החשמלית לצלילי הבס, בין המצילה לבייס דראם, בין הפסנתר לאורגן. ככה גם אנחנו יודעים להריח את השטח ולהבין לאן הרוח נושבת. אנחנו יודעים להבדיל בין ירוט לנפילה, לזהות שיגור ויציאה, לדעת האם מדובר על ירי פגז מטנק או תותח, או טיל ממטוס, אנחנו מזהים לפי קול הירי והפיצוץ האם מדובר על ירי של צה"ל או האם הירי מגיעה מרצועת עזה. זה המצב – עם השנים הפכנו למומחים צבאיים…

כך נראו השדות של קיבוץ נחל עוז, רק ימים ספורים לפני שהחל מבצע שומר החומות.
הסלמה? סבב? מבצע? מלחמה? מנסים להבין לאן הרוח נושבת לפני שמקבלים החלטות
אז הימים שלפני שומר החומות היו מתוחים, עם הרבה דיבורים בתקשורת ומסביב, ואנחנו רק ניסינו להבין – האם שוב הולכים לסבב / הסלמה (ביטויים הזויים, שמצטרפים לאחרים, דוגמת: "טפטופים")? ישבנו בבית בציפייה דרוכה, אחרי למעלה מעשרה סבבי הסלמה שקדמו למבצע שומר החומות (כל אחד סופר את הסבבים באופן שונה, אז אין מספר מדויק לחלוטין). ישבנו וחיכינו שהכל יתחיל, אך לא באמת ידענו שניאלץ לעזוב את ביתנו ולצאת להפגה.
במשך כל אותן הסלמות שקדמו לשומר החומות נותרנו תמיד בקיבוץ, בנחל עוז. הסבבים נמשכו תמיד כ-48-72 שעות, אנחנו היינו במשך רוב אותן שעות בממ"ד, ולאחריהן חזרנו "לשגרה", עד כמה שבאמת ניתן לחזור לשגרה אחרי ימים מטורפים שכאלה. גם הפעם העברנו למעלה מ-40 שעות דומות, אך בבוקר ה-12 במאי 2021, הבנו שזה לא הולך להיגמר תוך שעות או יום-יומיים, ונאלצנו לקבל החלטה לא פשוטה.
בסביבות השעה 10 בבוקר, שהיתי בחמ"ל הקיבוץ, לעוד ישיבה של צוות החירום, קיבלנו עדכונים, ובו זמנית כולם הונחו לשהות במרחבים המוגנים. יעל שלחה אליי הודעת וואטסאפ, שאחד החברים שלנו ארגן לכולנו מקומות בבית הארחה בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד והיא רוצה שניסע. המחשבה על הסיטואציה הייתה לי קשה מאוד – לעזוב את הבית? למה? במה פשענו? מה עשינו רע למישהו? אבל גם ההבנה שזה לא הולך להסתיים בקרוב חלחלה והבנתי שלא נוכל להישאר במצב הזה עם אלה, שהייתה אז בת שש.
סיימתי את הישיבה, הגעתי הביתה ואז הגיעה ההודעה: "בעוד כחמש דקות יפתח חלון הזדמנויות של 15 דקות ליציאה מהקיבוץ". חשוב להבהיר בנקודה זו – בגלל נקודות רבות בגזרה שלנו, בהן אנו חשופים לחלוטין לרצועת עזה, איום טילי הנ"ט הפך לאיום ממשי, ולכן ברוב הזמן במהלך מבצע שומר החומות היינו נצורים לחלוטין – לא היה ניתן לצאת מנחל עוז או להיכנס לקיבוץ. ולכן, היה עלינו לנצל את ההזדמנות שנפתחה.
מיד ארזנו מזוודה תוך חמש דקות, לא משהו עליו אני יכול להמליץ למישהו. דאגנו לקחת את המחשבים ומטענים, כדי שנוכל להמשיך איכשהו לעבוד. מבחינת בגדים, ראיתי בסל הכביסה הנקייה שעוד ישב על הספה בסלון לא מקופל, מספר זוגות תחתונים, והבנתי שזה מה שאני צריך, לכן, כמו לקחתי את ערימת הבגדים העליונה ודחפתי אותה למזוודה. עלינו על האוטו והמראנו, פשוטו כמשמעו, אני מקווה שאת הקטע הזה לא קורא אף אחד במחלקת התנועה של משטרת ישראל, ובכל מקרה אכחיש ואספר שבדיתי את הקטע הזה מליבי. אך בפועל, הרגל נדבקה לדוושת הגז, שנדבקה לרצפת הרכב, וחוץ מעצירה קטנה בשער הקיבוץ, עם דמעות בעיניים, כדי להיפרד מאילן, הרבש"צ וסגנו, ניסן, היא לא התרוממה עד העצירה הראשונה בגדרה. אחרי הדמעות בשער, שם הגיעה ההתפרקות הראשונה – שם הלכתי הצידה ופרצתי בבכי מטורף ובלתי נשלט, כאשר עוברים ושבים חולפים על פניי ולא מבינים את פשר הדבר. רק אני הבנתי – לעזוב את הבית זה קשה, זה בלתי נסבל, זה פצע, וזה מה שגרם לי לפרוץ בבכי.
ההגעה לקיבוץ אשדות יעקב מאוחד – לא ממש חדרי אירוח...

האירוח בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד בזמן מבצע שומר החומות היה מושלם, למרות התנאים הלא פשוטים.
המשכנו בדרכנו לעבר חדרי האירוח של קיבוץ אשדות יעקב מאוחד, כאשר בדרך עברנו בצמתים שהזכירו לנו את המראות מעוטף עזה – נראו כמו אחרי הפצצה, עקב הפרעות שהתחוללו ברחבי המדינה. אך שום דבר לא הכין אותו לחום אותו נפגוש בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד.
הגענו לאשדות יעקב מאוחד, וראשית פגשנו את מזג האוויר החם בטירוף, מה שלא הכרנו מהאזור שלנו. אך זה לא היה החום היחיד שפגשנו –את פנינו קיבלה מלאני המקסימה מהקיבוץ. היא הראתה לנו את חדרי האירוח בהם אנו עתידים לשהות, ואז חטפנו את החום השני מאז נחתנו באשדות יעקב מאוחד – הבנו שהמודעה, בה היה כתוב חד"א, כיוונה לסוג של מועדון, שהיה פעם סוג של חדר אוכל, ולא ממש חדרי אירוח… בשורה התחתונה, הבנו שאנחנו הולכים לישון יחד, על מזרונים, על הרצפה, ארבע משפחות, כעשרים איש, מתוכם למעלה מעשרה ילדים.
אנשי קיבוץ אשדות יעקב מאוחד הרעיפו עלינו חום ואהבה וריגשו אותנו מאוד
זו הייתה מכת החום השנייה, שם הבנו והפנמנו – נופש זה לא הולך להיות, ואפילו לא טיול שנתי. זו הייתה עוד נקודת משבר, גם שם הדמעות חנקו את גרוני, אך מהר מאוד התעשתנו והבנו – צריך לעשות מהלימון לימונדה, צריך לעבור את התקופה הזאת, על הצד הטוב ביותר ולהפוך אותה לסוג של חוויה.
ולמרות זאת – מכת החום השלישית הייתה החשובה מכולן. חום של אהבה, אכפתיות, דאגה, הכלה, זה החום שקיבלנו ממלאני, מיקי, אנשי בית איל, וכל אנשי אשדות יעקב מאוחד, שדאגו לכל דבר הכי קטן שהיינו צריכים, דאגו שרק יהיה לנו טוב ככל הניתן, שנרגיש סוג של בית ושגרה, במצב הכי הזוי והכי לא שגרתי בו היינו שרויים.

החום והאהבה להם זכינו מאנשי קיבוץ אשדות יעקב מאוחד ריגשו אותנו מאוד ועזרו לנו להפנים, שאנחנו נשרוד את התקופה המאתגרת הצפויה לנו.
אבל החום הזה לא הספיק לנו, היינו זקוקים לקהילה שלנו, קהילת נחל עוז. אם משהו יכול לתת סוג של תחושה ביתית, זה קודם כל להיות עם הקהילה שלך, עם החברים שלך, שאלה תהיה עם החברות והחברים שלה – או בקיצור, להיות עם האנשים שהפכו לסוג של משפחה עבורנו, ובלעדיהם לא היינו יכולים לשרוד את התקופה המאתגרת, שמסתבר שהיינו רק בתחילתה. ואז הבנו שאנחנו חייבים להמשיך לתחנה הבאה – אל קיבוץ משמר העמק.
יחד זה כוח...
ואכן, בבוקרו של היום החמישי למבצע 'שומר החומות', ארזנו את המזוודה ונסענו לקיבוץ משמר העמק, אליו התקבצו עשרות משפחות מקיבוץ נחל עוז. שוב היינו חלק ניכר מהקהילה יחד, והתחושה הייתה של כוח, הביחד עשה לנו רק טוב, ולמרות שהתחלנו להבין שהתקופה הזאת לא עומדת להסתיים בקרוב, הפנמנו שאנחנו נעבור אותה כמו גדולים – ביחד.
וזה לא שהימים בקיבוץ משמר העמק היו קלים – אמנם אנשי הקיבוץ פינקו ודאגו לכל דבר, מקטן עד גדול. מיטות נוחות יחסית כדי לשים את הראש, שלוש ארוחות ביום בחדר האוכל, כביסות, בריכה, משרדים כדי שנוכל לעבוד, פינוקים רבים לכל אורך התקופה ועוד ועוד. אבל הריחוק מהבית, האוזן הקשבת לכל המתרחש בקיבוץ נחל עוז, ההתראות על אזעקות ה'צבע האדום' הבלתי פוסקות, וגם הדיווחים על הנפילות והפגיעות בקיבוץ – לא נתנו לנו מנוח.

יחד זה כוח – כוחה של הקהילה התגלה במלוא העוצמה בעת השהייה בקיבוץ משמר העמק, במהלך 'שומר החומות'.
במקביל, נערכנו לחגוג את חג השבועות, שזו אולי החגיגה הגדולה ביותר אצלנו בנחל עוז, בקיבוץ משמר העמק, ההבנה הייתה שסוף שבוע ארוך לפנינו, יחד עם החג, ורק לאחריו אולי נתחיל להבין לאן הרוח נושבת וכמה זמן המלחמה עוד תימשך, עד שנוכל לחזור הביתה לנחל עוז.
קבלת הפנים של אנשי משמר העמק כלל לא הייתה מובנית מאליה. זה לחלוטין לא היה ברור, לפחות לי, שנשתתף בטקס שבועות שעורכים בשדות הקיבוץ, אך מבחינת אנשי המקום זו לא הייתה בכלל שאלה.
סרטון על המעבר שלנו לקיבוץ נחל עוז ועל החודשים הראשונים בו
רוצים לקבל מידע על אפשרויות הקליטה בקיבוץ נחל עוז? לחצו כאן
שתפו באהבה וזכו למצוות :)
אהבת את הפוסט?
אולי יעניין אותך לקרוא גם את...