אהבת את הפוסט?

אולי יעניין אותך לקרוא גם את...

יום הולדת, יום שישי ה-13: פחד מוות

קרא עוד »

היהודים כבשו את קיסריה, שוב

קרא עוד »

חצי מהחיים – להקת היהודים חוגגת 20 שנות פעילות

קרא עוד »

הפוסט חצי מהחיים – להקת היהודים חוגגת 20 שנות פעילות הופיע ראשון בגולות

אני יושב וחושב, איך בכלל ניתן לסכם הופעה כל כך מושלמת, איך אפשר להעביר תחושות של יום הולדת כל כך משובח. והאמת, אני לא ממש יודע, אני די חסר מילים, את האנרגיות שהיו אתמול אי אפשר לתאר, קשה מאוד למצוא את המילים המדויקות והנכונות כדי להסביר אותן למי שלא היה שם. ובכל זאת, לא אני אהיה זה שירים ידיים, אז אם אתחיל מהשורה התחתונה, יום הולדת משובח במיוחד, יום שישי ה-13 שזו אחלה אנקדוטה, ומופע העשור של האלבום המופתי – פחד מוות. האמת, לא צריך יותר מזה.

"מחכים לעתיד ההווה מזמן מת"

מסתבר שאחרי שכתבתי את פסקת הפתיחה נתקלתי במחסום כתיבה. אני לא יודע איך להסביר זאת, אולי פשוט הייתי מרוגש מדי מההופעה, ובכלל מכל מה שעובר עליי בתקופה האחרונה, ואולי זאת סיבה אחרת. אבל אתמול, אחרי שנהגתי וברקע התנגן לו האלבום "פחד מוות", הכל חזר אליי. אולי אחרי ההופעה הייתי צריך לשמוע שוב את השירים, להקשיב שוב למילים, כדי לקבל את המוזה הנכונה לכתיבה.

"אני רוצה להאמין שיש גן אי שם בעדן"

בראש ובראשונה ההופעה הזאת הייתה מושלמת כמובן בזכות יעל. זאת כבר לא ההופעה הראשונה שלנו יחד, גם לא השנייה ואפילו לא השלישית. למען האמת כבר הפסקנו לספור איזה מספר הופעה זאת עבורנו יחד. ואם נדקדק עוד יותר, סביר להניח כי היינו בהרבה הופעות יחד, עוד לפני שבאמת היינו יחד, רק לא ידענו על כך.

בכל מקרה, להקת היהודים היא בעצם פסקול החיים של שנינו. היא מלווה את שנינו מאז סוף נערותינו ועד היום. בתחילה הלהקה ליוותה כל אחד מאיתנו בנפרד, אך היום אנחנו חוגגים ארבע שנים שלמות שהיהודים מלווים אותנו כאשר אנחנו יחד. אם נדקדק, זה קצת יותר מארבע שנים, כי ההופעה האקוסטית שלהם בה הכרנו, התקיימה קצת לפני שחיינו הפכו להיות שזורים זו בזה וזה בזאת.

אז כמו בכל הופעה של היהודים, כאשר אנחנו יחד, זה תמיד מופלא. המוזיקה, המילים, האווירה, הרגשות, השירה של אורית ותום, הנגינה המושלמת של כל חבר וחבר מחברי הלהקה, ובעיקר האהבה הגדולה של שנינו, עושה את זה תמיד מדויק, תמיד הכי נכון והכי מושלם.

למופע העשור לאלבום "פחד מוות" התלוו אלינו באופן ספונטני לחלוטין עוד שני זוגות, משתי תקופות נפרדות בחיים, וגם זה היה כל כך במקום וכל כך מדויק. מצד אחד, מיכל ואלון. את מיכל הכרתי אי שם בצבא, בדיוק באותה התקופה בה הכרתי לראשונה את היהודים. אני זה שהכיר לה את הלהקה, אמנם כמה שנים אחרי שהשתחררנו. הבאתי לה את שני האלבומים הראשונים של היהודים (מציאות נפרדת והיהודים), רק כדי שתשמע, שתכיר, שתתוודע, אך עד היום לא זכיתי לקבל אותם בחזרה. מאז עשיתי את הטעות הזאת פעם נוספת, ורק לאחר הקנייה השלישית של האלבומים, החלטתי שמי שרוצה לשמוע אותם, ישמע אותם בנוכחותי בלבד.

הזוג השני הוא שילוב מנצח, ברזילאי – אמריקאי. אותם הכרנו רק בליל הסדר (למרות שאת ג'יזל כבר פגשנו בחגים קודמים). דייוויד רק עלה לארץ לפני כחודש. תגידו אתם, נכון שצריך להכניס הופעות של היהודים כחלק מסל הקליטה של עולים חדשים? זו כמובן שאלה רטורית, אבל אם התשובה לא ברורה לכם, אז היא חיובית לחלוטין.

אז השילוב של יעל ושלי, יחד עם זוג שאת חציו אני מכיר כבר למעלה מ-15 שנה, ויחד עם זוג שחציו רק עלה לארץ לפני פחות מחודש, ואנחנו מכירים רק שבועות בודדים, היה נהדר. ואת הכל השלימה וחיברה המוזיקה וההופעה שהייתה באמת אחת הטובות של היהודים. אבל בוודאי תגידו שאני אומר את זה על כל הופעה (וזה כמעט נכון לחלוטין), אך כמו שאמרתי כבר בעבר, כל הופעה של היהודים היא כיבוש של פסגה, בדרך לפסגה הבאה שהם עומדים לכבוש.

"אנ'לא בורח, פשוט כואב לי לסלוח
מסתבר, שאני לא בוחר מה לשכוח"

אין הרבה מה להכביר במילים על ההופעה. פחד מוות הוא אלבום שאולי זכה לפחות אהבה מצד הקהל, אבל מי שבאמת אוהב את היהודים ומי שבאמת אוהב את האלבום, יודע שמדובר על אלבום מופת. זה אלבום שלרבים קשה להתחבר אליו, מסיבות שונות ומגוונות. אם בגלל שארבעה וחצי שירים מתוכו הם שירים באנגלית, או בגלל אורכם של מרבית השירים (אני לא מאמין שיש אמן בארץ שיש לו את האומץ ליצור כזה אלבום, אפילו לא שלמה ארצי), או בגלל סיבות אחרות.

אבל הופעה שמתחילה עם כל האלבום הזה מתחילתו ועד סופו, כולל ביצועים לשירים אדירים כמו: תענה לי, פעמון מלחמה, אמן והמאה העשרים, ונמשכת עם עוד שירים גדולים משאר האלבומים, פשוט לא יכולה להיות לא טובה.

השורה התחתונה הייתה שעתיים שלמות של עונג צרוף עם האהבה הכי גדולה שלי, יעל. עם חברים טובים ואהובים ועם הלהקה האהובה עליי ביותר, שמלווה אותי ואת יעל קרוב ל-20 שנה, ותמשיך ללוות אותנו עד סוף ימי חיינו. אז אם מישהו יספר לכם אי פעם שיום הולדת ביום שישי ה-13, זה פחד מוות, תשלחו אותו איתנו באותו יום להופעה של היהודים…

"אני רוצה להאמין שיש אור ויש צדק
אני רוצה להאמין שאת הכל אוכל לפתור…"

*התמונות באדיבות: דייוויד רובינשטיין

הפוסט יום הולדת, יום שישי ה-13: פחד מוות הופיע ראשון בגולות

את קיסריה בנה הורדוס ומאז היא נכבשה פעמים רבות בידי מנהיגים רבים. אם מישהו היה מספר להורדוס לפני קצת יותר מ-2,000 שנים שבסופו של דבר קיסריה תיכבש על ידי להקת היהודים אני בספק אם הוא בכלל היה מקים את קיסריה. אבל אתמול זה קרה, אתמול להקת היהודים כבשה את קיסריה, שוב.

ההתרגשות עבורנו החלה כבר בדרך להופעה. שום דבר לא הצליח לפגום בהתלהבות שלנו מהחזרה לקיסריה פחות משנה אחרי הפעם הראשונה. שעתיים של נסיעה בפקקים והרדיו בשלו ממשיך לנגן שלמה ארצי, ריטה, קובי פרץ וחבריהם. גם אחרי כמעט 20 שנים, כיבוש לבבות של עשרות אלפי מעריצים, מאות הופעות מפוצצות ומכירת עשרות אלפי עותקים מהאלבומים, עדיין לא משדרים כמעט שירים של היהודים ברדיו, אפילו שהם ממלאים בפעם השנייה את קיסריה. רק תחשבו מה קרה יום קודם לכן ברדיו כאשר עומר אדם (מי?) הופיע בקיסריה…

הגענו לקיסריה וכלום לא השתנה, זה ממש הרגיש כאילו חזרנו הביתה. מה שאותי בעיקר הפתיע זו ההתרגשות והציפייה שלי, שלא נפלה מזו שהייתה לפני הפעם הראשונה בקיסריה. לפני ההופעה פגשנו עורך דין מאוד בכיר שמטפל בעניינים שונים של המשפחה, באותו רגע הבנתי שאכן כיבוש קיסריה על ידי היהודים הושלם.

ההופעה התחילה בטירוף, אורית, תום ושאר החברים לא נתנו לקהל רגע אחד של מנוחה ואפילו לא שנייה להתחמם, ישר פעמון מלחמה לתוך הוריד. לקהל לא היה נעים להתחיל להשתולל כבר בשיר הראשון, אז כולם חיכו, אבל לא יותר מדי. השיר השני הגיע וקיסריה הייתה באוויר, אנשי האבטחה נראו חסרי אונים וגם תגבורת של המשטרה לא הצליחה לעצור את השיגעון שהלך שם.

בחברת האבטחה כנראה לא הבינו שהקהל של להקת היהודים הוא קהל אחר, זה לא הערסיאדה של קובי פרץ או עומר אדם. ולכן המאבטחים השתוללו כאילו הם אחרוני השוטרים של מג"ב בפעילות נגד מפגינים פלסטינים. זה היה די מבזה, הם דחפו, צעקו והתנהגו בברבריות לא מוסברת. הם לא ידעו שהקהל של היהודים זה לא קהל שיכול לשבת בהופעות, זה קהל שבא ליהנות, להתפרק ולרקוד והכל מאהבה. מזל שלא היו להם אלות…

ההופעה הייתה מדהימה, לא היה רגע מת אחד במשך שעתיים וחצי. כמו בכל הופעה תום פטרובר ואורית שחף סחפו את הקהל בקולותיהם המופלאים, התופים של יהב ליפינסקי הלמו וכל אחד הרגיש את הדפיקות בליבו, הגיטרות של עמרי אגמון וגיא באר ניסרו כמו שצריך, הבס של ניר מימון השתלב כמו תמיד בצורה המדויקת והקלידים של רועי זוארץ נשמעו בדיוק כמו הקלידים של קודמיו.

לא נעים לי להודות, אבל אם ההופעה הראשונה של היהודים בקיסריה הייתה מושלמת, ההופעה הזאת עלתה עליה בכמה דרגות. מסתבר שלא צריך הפתעות, לא צריך אירוחים דוגמת שלום חנוך, לא צריך נזירים ולא שירים אקוסטיים. ההפתעה הכי גדולה וטובה שיכולה להיות בהופעה של היהודים היא ההופעה עצמה ועדיף שתהיה חשמלית, וזאת בעצם לא הפתעה, תמיד אתה יודע שהם יתנו מעצמם מאתיים אחוז על הבמה.

ובכל זאת גם הפתעה קטנה/גדולה הייתה, שני שירים אקוסטיים על במה נוספת שמוקמה בתוך הקהל. ואם כן צריך הפתעה, אז זאת בדיוק ההפתעה המושלמת. בכל הופעה מרגישים שהיהודים קרובים לקהל ומחוברים אליו כמו תינוק לאימו. גם במועדונים קטנים, גם בהופעות גדולות, תמיד הקרבה והחום מרגישים אותו דבר. ובכל זאת הירידה לקהל וההופעה בתוכו השלימה והעצימה עוד יותר את התחושות הללו.

באותם רגעים נדהמתי לראות את אחת הסדרניות (כבת 60 לערך) שבמהלך כל ההופעה נראתה זעופה וניסתה להשליט סדר מתקרבת לבמה, מחייכת כולה מאושר, שרה ורוקדת עם הלהקה. בשלב מסוים היא שלפה מתיקה את הטלפון הנייד ורצתה לצלם את הלהקה בוידיאו ולהנציח את אותם רגעי קסם, אך ברגע שקלטה שברשותה נוקיה 3100 ראיתי לשנייה עצבות על פניה, שחלפה מיד.

בשבילנו ההופעה הזאת הייתה בדיוק במקום והיא הייתה מושלמת לחלוטין. אחרי תקופה לא פשוטה שעוברת עלינו היינו חייבים את ההתפרקות הזאת, ואוי איזו התפרקות מופלאה זאת הייתה. כל שיר היה במקום, כל חיבוק ונגיעה הרגישה כאילו אנחנו אחד, שוב היהודים הצליחו למלא את המצברים שלי ואני בטוח שגם את שלך.

הדמעות הציפו אותי במהלך כל ההופעה, מהפתיחה האדירה עם פעמון מלחמה, דרך הריגוש האינסופי של אצלך בעולם וכלה בעוד ארון אחד שמפיל אותי כל פעם מחדש. יש אנשים שלא חווים עוצמות רגש במהלך כל חייהם כמו שאני ובוודאי גם אחרים חווים בהופעה אחת של היהודים.

במרבית ההופעה רקדתי, קפצתי והשתוללתי כשגבי אל הבמה ופניי אל עבר הקהל. פשוט לא האמנתי שאני שוב בקיסריה מפוצצת והקהל נמצא בכזאת אקסטזה ועל הבמה לא מופיע שלמה, מי? ולא קובי, מי? וגם לא ריטה, מי? אלא תום פטרובר ואורית שחף המנהיגים הבלתי מעורערים של הרוק הישראלי וגם המוזיקה הישראלית.

בשורה התחתונה שום דבר לא הצליח להרוס לנו את ההופעה, כי היא הייתה הרבה יותר ממושלמת. לא הפקקים בדרך, לא הרדיו שממשיך להתעלם, לא המאבטחים שאיבדו כל שליטה ורסן, שום דבר. כשאני בהופעה של היהודים, איתך, שום דבר לא יכול לקלקל. את האהבה הבלתי מעורערת שלי והיהודים הם אלה שגרמו לאהבה שלנו לקרום עור וגידים, והם ימשיכו ללוות אותנו ואת האהבה שלנו לעד.

אני חולם המון, אבל בדרך כלל לא זוכר את החלומות שלי. הבוקר כשקמתי זכרתי גם זכרתי את מה שחלמתי בלילה. חבל שהצלחתי לישון רק חמש שעות, כי הצלחתי לחוות רק שתי הופעות של היהודים במהלך הלילה. עבור כולם ההופעה נמשכה שעתיים וחצי, אני זכיתי לשלוש הופעות של היהודים הלילה שנמשכו שבע וחצי שעות של שכרון חושים. אני בטוח שעוד אזכה בעתיד להרבה ריגושים מהסוג הזה.

עבורי ההופעה הזאת תיזכר כהופעה הגדולה והטובה ביותר שהייתי בה מאז ומעולם, גם של היהודים וגם בכלל. אבל כמו שכבר כתבתי בעבר זאת רק עוד פסגה בדרך של הלהקה האדירה הזאת, ומעבר לפסגה הזאת נמצאת אחת עוד יותר גבוהה. אני עדיין בטוח, כמו אחרי הפעם הראשונה בקיסריה, שעוד ניפגש בפארק הירקון…

*קרדיט ענק לספיר בן עמי, על צילום ועריכת התמונות ועל שהסכימה לשתפן כאן.

הפוסט היהודים כבשו את קיסריה, שוב הופיע ראשון בגולות