פרהיסטוריה

כשאני איתך אני לא רוצה לישון האדרנלין זורם בדם לא רוצה להפסיד רגע או שנייה רוצה לנצל כל דקה ודקה.

הרבה אני לא זוכר מהילדות שלי ואף לא מתקופות מאוחרות יותר, אבל את המקום שבו גדלתי לא אוכל לשכוח. 20

שלושה חודשים שמרגישים כמו שבע שנים טובות חווים, נהנים, מרגישים, מתרגשים, מבלים ותמיד תמיד נשאר טעם של עוד ועוד. ימים

שניות של ציפייה דקות של ערגה שעות של תקווה ימים שלמים של מחשבה. שוכב לידך, מסניף את הריח חולם אותך

מאז שהתחלתי לכתוב כתבתי מהלב, כתבתי כדי לפרוק, כדי להוציא, כדי להשתחרר. הכתיבה אצלי היא אוטומאטית, אין מאחוריה מחשבה ותכנונים.

יום העצמאות הוא החג של המדינה חג מלא בשמחה, הנאה וגם לא מעט תקווה. אבל בשבילך ובשבילי הוא חג מיוחד

אתמול חלפה במוחי המחשבה להפסיק לכתוב חשבתי אולי מיציתי, למרות שזה עושה לי טוב. אבל אז את הופעת משום מקום

אני רגיש אני לא אדיש אני כואב אני דואב כל מה שמהלב יוצא בעיקר כשאני כותב. אני כנה אני ישיר

הימים הם ימי חורף שנת 1992. אני נער צעיר בן 17, נמרץ, אופטימי, חדור אמונה, מוטיבציה ואמביציה וגם מעט נאיבי.