פרהיסטוריה

  מישהי שאלה אותי לא מזמן אם אני מאושר. עניתי לה שאני לא מאמין בכלל במושג הזה ושאין מישהו בעולם

לפני משהו כמו 5 שנים הגעתי לשחף הביתה. היו אצלו בבית כמה גורים, אבל לשנייה לא הייתה לי התלבטות במי

35 שנים זה פרק זמן ארוך מאוד, זה בערך חצי מהחיים. 35 שנים של אהבה שאינה תלויה בדבר, אהבה למקום

הנה חלפה לה עוד שנה. שנה של הרבה הצלחות לצד מעט כישלונות, רגעים משמחים רבים לעומת רגעים משמחים פחות, התקדמות

כמו שכבר כולם יודעים אני וחגים לא ממש מתחברים יחד. ובכל זאת אתמול היה משהו אחר, אתמול היה משהו מיוחד,

כל מי שמכיר אותי יודע שאני וחגים זה כמו שני קווים מקבילים, לעולם אנחנו לא נפגשים. חגים מעולם לא דיברו

חודשים עברו מאז הפעם האחרונה שכתבתי, חודשים ארוכים. זה לא שאיבדתי את הדחף או הצורך לכתוב, זה לא שאני כותב

כבר שנים שאני לא גר בבית של ההורים. גרתי שנה עם שני שותפים, תקופה עם שותפה וכבר למעלה משלוש שנים

הכרתי אותך לראשונה בשנת 1983, הצבע הירוק שלך הימם אותי וגרם לי להתאהבות ממבט ראשון. הייתי אז ילד קטן בן

כנראה שאני באמת חולה, רעדתי מקור כל הלילה. אם התכסיתי כל הלילה, זה אומר שאני ממש חולה. ולא, לא סתם