אתמול בצהריים, עוד נערכנו לקראת שבת שקטה. התכנון היה להכין ג׳חנון ביתי – 3 קילו שרצינו לחלק לחיילים בגזרה שלנו, ששומרים עלינו ועומדים במחסומים בצירים המובילים לקיבוץ וממנו. בניסיון לחטוף שנ״צ קיבלתי הודעה שילדי הקיבוץ זכו לקבל הזמנה למשחק הידידות שאמור להתקיים באצטדיון בלומפילד בין יובנטוס (קבוצתי האהובה) לאתלטיקו מדריד (משחק שבספק אם יתקיים) ומיד התגייסתי כדי לארגן את הרשימות, בדיוק כפי שקרה במהלך מבצע שומר החומות עם משחק חצי גמר גביע המדינה בכדורגל.

וברגע ששלחתי את טופס ההרשמה למשחק לחברי נחל עוז ולתושבים, החלו להישמע משום מקום הדי הפיצוצים האדירים. כמי שמתורגלים היטב, לקח לנו בדיוק רבע שניה כדי להידרך ולהבין שהמציאות השתנתה ואנחנו בתוך מבצע חדש. תוך דקות ספורות הוא קיבל שם – מבצע עלות השחר, וכל מדינת ישראל קיבלה את המידע וכמובן החלה להתגייס, לדאוג, לתמוך, להזמין לאירוח וכדומה.

בשעות שלאחר מכן נשמעו בעיקר הדי הפיצוצים מהצד שלנו, התקיפות של חיל האוויר נשמעו היטב, והמטוסים לא הפסיקו לחוג מעלינו. אך כולנו היינו בציפייה לתגובה של הג'יהאד האסלאמי, שהיה ברור שזה רק עניין של שעות עד שהיא תגיע. בזמן הזה התחלנו להיערך לכל מקרה, עם כביסות, אריזות, הכנסה של ציוד לרכב, בינתיים רק כדי להיות ערוכים.

אז הימים שלפני שומר החומות היו מתוחים, עם הרבה דיבורים בתקשורת ומסביב, ואנחנו רק ניסינו להבין – האם שוב הולכים לסבב / הסלמה (ביטויים הזויים, שמצטרפים לאחרים, דוגמת: "טפטופים")? ישבנו בבית בציפייה דרוכה, אחרי למעלה מעשרה סבבי הסלמה שקדמו למבצע שומר החומות (כל אחד סופר את הסבבים באופן שונה, אז אין מספר מדויק לחלוטין). ישבנו וחיכינו שהכל יתחיל, אך לא באמת ידענו שניאלץ לעזוב את ביתנו ולצאת להפגה.

במשך כל אותן הסלמות שקדמו לשומר החומות נותרנו תמיד בקיבוץ, בנחל עוז. הסבבים נמשכו תמיד כ-48-72 שעות, אנחנו היינו במשך רוב אותן שעות בממ"ד, ולאחריהן חזרנו "לשגרה", עד כמה שבאמת ניתן לחזור לשגרה אחרי ימים מטורפים שכאלה. גם הפעם העברנו למעלה מ-40 שעות דומות, אך בבוקר ה-12 במאי 2021, הבנו שזה לא הולך להיגמר תוך שעות או יום-יומיים, ונאלצנו לקבל החלטה לא פשוטה.

בסביבות השעה 10 בבוקר, שהיתי בחמ"ל הקיבוץ, לעוד ישיבה של צוות החירום, קיבלנו עדכונים, ובו זמנית כולם הונחו לשהות במרחבים המוגנים. יעל שלחה אליי הודעת וואטסאפ, שאחד החברים שלנו ארגן לכולנו מקומות בבית הארחה בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד והיא רוצה שניסע. המחשבה על הסיטואציה הייתה לי קשה מאוד – לעזוב את הבית? למה? במה פשענו? מה עשינו רע למישהו? אבל גם ההבנה שזה לא הולך להסתיים בקרוב חלחלה והבנתי שלא נוכל להישאר במצב הזה עם אלה, שהייתה אז בת שש.

סיימתי את הישיבה, הגעתי הביתה ואז הגיעה ההודעה: "בעוד כחמש דקות יפתח חלון הזדמנויות של 15 דקות ליציאה מהקיבוץ". חשוב להבהיר בנקודה זו – בגלל נקודות רבות בגזרה שלנו, בהן אנו חשופים לחלוטין לרצועת עזה, איום טילי הנ"ט הפך לאיום ממשי, ולכן ברוב הזמן במהלך מבצע שומר החומות היינו נצורים לחלוטין – לא היה ניתן לצאת מנחל עוז או להיכנס לקיבוץ. ולכן, היה עלינו לנצל את ההזדמנות שנפתחה.

מיד ארזנו מזוודה תוך חמש דקות, לא משהו עליו אני יכול להמליץ למישהו. דאגנו לקחת את המחשבים ומטענים, כדי שנוכל להמשיך איכשהו לעבוד. מבחינת בגדים, ראיתי בסל הכביסה הנקייה שעוד ישב על הספה בסלון לא מקופל, מספר זוגות תחתונים, והבנתי שזה מה שאני צריך, לכן, כמו לקחתי את ערימת הבגדים העליונה ודחפתי אותה למזוודה. עלינו על האוטו והמראנו, פשוטו כמשמעו, אני מקווה שאת הקטע הזה לא קורא אף אחד במחלקת התנועה של משטרת ישראל, ובכל מקרה אכחיש ואספר שבדיתי את הקטע הזה מליבי. אך בפועל, הרגל נדבקה לדוושת הגז, שנדבקה לרצפת הרכב, וחוץ מעצירה קטנה בשער הקיבוץ, עם דמעות בעיניים, כדי להיפרד מאילן, הרבש"צ וסגנו, ניסן, היא לא התרוממה עד העצירה הראשונה בגדרה. אחרי הדמעות בשער, שם הגיעה ההתפרקות הראשונה – שם הלכתי הצידה ופרצתי בבכי מטורף ובלתי נשלט, כאשר עוברים ושבים חולפים על פניי ולא מבינים את פשר הדבר. רק אני הבנתי – לעזוב את הבית זה קשה, זה בלתי נסבל, זה פצע, וזה מה שגרם לי לפרוץ בבכי.

מאז שאלה גדלה ובגרה, היא חוותה מספר עזיבות של חברים מהגן שלה, שמכל מיני סיבות הוריהם בחרו לעזוב את קיבוץ נחל עוז. במשך תקופה ארוכה, כמעט בכל בוקר שלקחתי את אלה לגן וצעדנו בשבילי הקיבוץ היא תמיד חזרה על אותו המשפט ואמרה לי ״אבא, אני רוצה תמיד להישאר בקיבוץ נחל עוז״. לימדתי את אלה שהבטחות צריך לקיים, ואכן קיימתי. בעתיד כמובן, זה יהיה תלוי גם בה.

שלוש שנים וחצי חיינו בגן עדן כמעט מוחלט, אך לא יכולנו להתעלם מהמצוקה הגוברת בקרב שכנינו. בכל חזרה שלנו לקיבוץ בשעות החשכה נגלתה לעינינו רצועת עזה החשוכה, ועימה התובנה המחלחלת שטוב לא יכול לצאת מזה. לא עצמנו את עינינו לנוכח המציאות, והפנמנו שימים מאתגרים יותר אורבים מעבר לפינה.

ואת אשר יגרנו בא לנו. לפני שנה וחצי החלו ההפגנות והפרות הסדר על הגדר, אלו שקיבלו את השם צעדות השיבה. משם התפתחו העניינים לטרור העפיפונים והבלונים, למאות שרפות שכילו עשרות אלפי דונמים של שטחים חקלאיים ושל חורש טבעי. בלוני נפץ, פיצוצים ליליים על הגדר, וההיי לייט – כמובן, עשרה או אחד עשר סבבי הסלמה (תלוי מי סופר) שכללו ירי של מאות פצצות מרגמה ורקטות, תקיפות רבות של חיל האוויר, פיצוצים, יירוטים ומה לא.

במדינות רבות בעולם המערבי חתונה אזרחית הינה דבר חוקי ומקובל. נישואים אזרחיים נפוצים מאוד בעיקר במדינות רבות בארצות הברית ובאירופה. כפי שכבר ציינתי, במדינת ישראל אין אפשרות חוקית לקיים חתונה אזרחית ולאחריה להירשם במוסדות המדינה כזוג נשוי, אך האבסורד הגדול הוא שמשרד הפנים של ישראל מכיר בנישואים אזרחיים שנערכו במדינה זרה בתנאי שאותה מדינה מכירה בתוקפם.

על כן, ישראלים רבים שאינם מעוניינים להינשא ברבנות, בוחרים לנסוע למדינות זרות על מנת להתחתן בהן בנישואים אזרחיים, ולאחר מכן חוזרים לארץ, מגישים את המסמכים הדרושים למשרד הפנים ונרשמים במרשם האוכלוסין הישראלי כזוג נשוי לכל דבר ועניין.

בעבר מרבית החתונות האזרחיות של ישראלים נערכו בקפריסין, גם בשל הקרבה היחסית שלה לישראל וגם בגלל העלות הנמוכה באופן יחסי של טקסי הנישואים האזרחיים באי השכן והתהליך הפשוט באופן יחסי בהשוואה למקומות אחרים ברחבי העולם. בשנים האחרונות גם פראג הפכה ליעד מועדף על הישראלים לקיום טקסי נישואים אזרחיים, במיוחד בשל קרבתה היחסית לישראל והאווירה הרומנטית השורה בעיר האירופית. ישנם מקומות נוספים ברחבי העולם בהם ישראלים יכולים להינשא בטקס אזרחי, דוגמת: לאס וגאס, ניו יורק, איטליה ועוד, אך בדרך כלל הם פחות פופולאריים בגלל סיבות שונות ומגוונות, ביניהן: המרחק הגיאוגרפי מישראל, עלויות גבוהות, דרישות מחמירות למסמכים ועוד.

יתרונות החתונה האזרחית בחו"ל: התהליך פשוט באופן יחסי, מדינת ישראל מכירה בנישואים אלה באופן מלא ורושמת זוגות שנישאו בחו"ל כנשואים במשרד הפנים – דבר המעניק לזוגות את מלוא הזכויות.

חסרונות הנישואים האזרחיים בחו"ל: עלויות גבוהות בדרך כלל, טקס הנעשה ללא ליווי של כלל המשפחה והחברים, והחיסרון העיקרי – במקרה של פירוק החבילה, חלילה, הגירושים נעשים ברבנות, כך שבני הזוג אשר תכננו להתחמק ממפגש עם הממסד הדתי, עלולים להיתקל בו בכל זאת ובנסיבות לא נעימות במיוחד.

הסרט "הביתה" מספר על יואב (בן הקיבוץ, שעזב את קיבוץ נחל עוז בילדותו) וגלית, זוג צעיר שמתלבט האם לבנות את חייו בקיבוץ נחל עוז. אביו של יואב היה דמות מרכזית ומשפיעה בקיבוץ נחל עוז. כאשר החלו לצוץ בעיות במצב הביטחוני והכלכלי בקיבוץ, הוריו החליטו לעזוב. יואב לקח את העזיבה באופן קשה מאוד ומאז לא הגיע לבקר בקיבוץ. עבור גלית החיים בקיבוץ נשמעים כדבר אטרקטיבי וקסום. בסופו של דבר יואב נכנע ללחצים של גלית והם מגיעים לביקור ראשון בקיבוץ במסגרת סיור של מתעניינים בקליטה בקיבוץ. במהלך הסיור, דליה, אחראית הקליטה בקיבוץ, מפגישה את בני הזוג עם מקומות וחברים מהקיבוץ אשר מזכירים ליואב את עברו והופכים עבורו את הביקור למסע בזמן…

תסריט ובימוי – סיון בן ארי
מנחה דרמה – אושרי בן דור
מפיקה – אהובה כדורי
צילום – עירית שרביט

אני מזמין את כולכם להרים כוסית משקה ולהצטרף אליי לברכה:

לחיי רגע מיוחד זה, ולעוד רגעים רבים ומאושרים כמותו. לזוגיות טובה, לשוויון בין כולם, לכבוד הדדי, להבנה, לאכפתיות ולאהבה. לחיים!