כבר שנים שאני לא גר בבית של ההורים. גרתי שנה עם שני שותפים, תקופה עם שותפה וכבר למעלה משלוש שנים אני מתגורר לבדי. בכל השנים הללו לא הייתה לי הרגשה של בית, הייתה לי תחושה של מקום לגור בו.
את הבית הנוכחי אהבתי יותר מכולם ובחודשים האחרונים ההרגשה התחזקה והשתנתה, בתקופה האחרונה התחושה אחרת והרבה יותר טובה. פתאום יש לי תחושה של שייכות למקום, אני מרגיש בבית, מרגיש טוב.
זה מתחיל מהמרפסת שעוצבה בעזרתך בצורה שונה וממשיך עם התמונות שעשית בשבילי שתלויות על הקיר ואותן אני רואה תמיד כשאני נכנס הביתה. אפילו במקרר אני מוצא את אותה הרגשה, ירקות מעולם לא היו בו עד שהכרתי אותך. הבגדים שלך שנמצאים בסל הכביסה, הנעליים, מברשת השיניים, מברשת השיער ואפילו עדשות המגע גורמים לאווירה ביתית, אינטימית, חמימה ונעימה.
ריחות הבישול של ימי שישי מביאים עימם ריח של בית. לבשל יחדיו זה כיף וזה נותן תחושה של שייכות ועושה טוב על הלב. מסורת האפייה שפיתחנו לעצמנו גורמת להרגשה הביתית להתעצם, אין דבר טוב יותר מעוגיות ביתיות שנעשות במו ידינו שיכול להעצים ולחדד את התחושה המתוקה של בית.
עדיין מדי פעם כשאני נכנס הביתה יש הרגשה שמשהו חסר. עדיין מדי פעם כשאני פותח את הדלת אני לא מרגיש שהבית מלא ושלם. עדיין בתחושה יש הרבה דברים שמזכירים, מנעימים ומחייכים, אבל כשאת לא כאן איתי הגעגוע גדול. ולמרות שאת לא כל הזמן נמצאת הדברים שלך, העיצוב שלך, הזיכרונות ממך, שאריות הבישול מסופי השבוע, העוגיות והריח הטוב שלך שמופץ מבגדיך, מהמגבת שלך ומהמצעים, גורמים לי להרגיש בבית ולא סתם במקום שבו אני גר…