קיבוץ נחל עוז זה הבית והלב
אי אפשר להתעלם מעזיבה של כמה משפחות את העוטף, אך רבות אחרות נקלטות בחבל הארץ המופלא הזה. הבעיה הקשה ביותר שלנו היא ההתעלמות המוחלטת מצד ההנהגה, שלא נותנת שום אופק לפתרון. לפני חמש שנים התאהבתי בקיבוץ נחל עוז ממבט ראשון. מאז, בכל בוקר, בדרך עם אלה שלי לגן, בשבילי קיבוץ נחל עוז, אני צובט את עצמי כדי להאמין שזה הבית שלי.
סרטון על המעבר שלנו לקיבוץ נחל עוז ועל החודשים הראשונים בו
חמש שנים בבית – בקיבוץ נחל עוז
*הטור פורסם במקור באתר mynet קיבוץ.
איך מסכמים חמש שנים בחמש מאות מילים? אין ספק שזו משימה מאתגרת. בעוד כשבועיים יצוינו חמש שנים למבצע או למלחמת צוק איתן. שלוש שנים וחצי מתוכן עברו בשקט כמעט מוחלט, אך השנה וחצי האחרונות היו אחרות בתכלית.
גילוי נאות, את צוק איתן עברנו בקיבוץ כפר מנחם (יעל היא בת הקיבוץ וחיינו שם במשך כשנתיים), בטווח הארבעים קילומטר מהרצועה. לקיבוץ נחל עוז הגענו מייד לאחר המלחמה. חיפשנו קיבוץ שיש בו קהילה אמיתית, חיי תרבות, ערבות הדדית, קרוב ככל הניתן לקיבוצים של פעם. בצוק איתן, בזמן האזעקות בכפר מנחם, ידענו על האזעקות בנחל עוז ובסביבה, ומשהו בתת־מודע גרם לי להחליט לבחון את המעבר לאזור. עשרה ימים לאחר שהוכרזה הפסקת האש ביקרנו כאן לראשונה – והתאהבנו. זה משהו באוויר שלא ניתן להסביר במילים, אבל כל מי שמגיע מרגיש זאת מייד. כחודשיים לאחר מכן עברנו לחיות בנחל עוז, ומאז מצאנו כאן בית. חודשיים נוספים עברו, ואלה – בתנו הבכורה – נולדה כאן.
שלוש שנים של גן עדן ושנה וחצי של צעדות השיבה
שלוש שנים וחצי חיינו בגן עדן כמעט מוחלט, אך לא יכולנו להתעלם מהמצוקה הגוברת בקרב שכנינו. בכל חזרה שלנו לקיבוץ בשעות החשכה נגלתה לעינינו רצועת עזה החשוכה, ועימה התובנה המחלחלת שטוב לא יכול לצאת מזה. לא עצמנו את עינינו לנוכח המציאות, והפנמנו שימים מאתגרים יותר אורבים מעבר לפינה.
ואת אשר יגרנו בא לנו. לפני שנה וחצי החלו ההפגנות והפרות הסדר על הגדר, אלו שקיבלו את השם צעדות השיבה. משם התפתחו העניינים לטרור העפיפונים והבלונים, למאות שרפות שכילו עשרות אלפי דונמים של שטחים חקלאיים ושל חורש טבעי. בלוני נפץ, פיצוצים ליליים על הגדר, וההיי לייט – כמובן, עשרה או אחד עשר סבבי הסלמה (תלוי מי סופר) שכללו ירי של מאות פצצות מרגמה ורקטות, תקיפות רבות של חיל האוויר, פיצוצים, יירוטים ומה לא.
עוטף עזה – קליטה וצמיחה או עזיבה ושבר?
בשבועות האחרונים החלו להתפרסם כל מיני כתבות בתקשורת ופוסטים בפייסבוק על השבר שחווים כאן התושבים ועל עזיבות של משפחות בעוטף עזה. אינני מזלזל בדברים, ואינני מקל בהם ראש, אך חשוב להיות כנים ואמיתיים ולשים את הדברים בפרופורציה הנכונה. כל משפחה שעוזבת היא עולם ומלואו. כולם מכירים כאן את כולם, גם אם רק מרחוק, ולכן הכאב של המשפחות הללו הוא הכאב של כולנו.
אבל המציאות היא אחרת לחלוטין, וחשוב לספר אותה. בקיבוץ נחל עוז לא הייתה עזיבה בשל המצב הביטחוני בשנה וחצי האחרונות. אי אפשר להתעלם מעזיבה של מספר משפחות, אך העובדות מדברות בעד עצמן. יש בנייה, מגיעות מאות משפחות, והצמיחה הדמוגרפית בשיאה.
עם זאת, חשוב לא להסתנוור מנתוני הקליטה, כמו שלא צריך לשקוע במרה שחורה עקב העזיבות. אסור להתעלם מהבעיה הקשה ביותר שחווה כל מי שחי כאן – ההתעלמות המוחלטת מצד ההנהגה; ההבנה הברורה שדין מושב משמרת או תל אביב אינו כדין קיבוץ נחל עוז או שדרות. ישנם חברי כנסת ושרים האומרים זאת בפה מלא, אחרים מוכיחים זאת במעשיהם. העובדה היא אחת: אין מדיניות, ולפחות מאז צוק איתן לא ניתן לנו כאן שום אופק, לא בדיבורים ולא במעשים, שמישהו מתכוון לפתור את הבעיה המדינית מול עזה. הלא ברור לכולם שהיא לא תיעלם ולא תיפתר מעצמה.
קיבוץ נחל עוז – קהילה חמה ועוטפת ויופי אין-סופי
החיים שלנו כאן הם חיים נפלאים, וטוב לנו. חבל הארץ הזה מופלא. אנחנו אוטוטו סוגרים חמש שנים בקיבוץ נחל עוז, ומרגישים לחלוטין שזה הבית. ישנה אִמרה שגורה בפי מרבית התושבים בעוטף, ש־95 אחוזים מהזמן כאן הם גן עדן, ושאר חמשת האחוזים הם גיהינום, כשהמצב הביטחוני מסלים. האמת היא ש־99 אחוזים מהזמן הם גן עדן, והאחוז האחד, מאתגר ככל שיהיה, לא ישבור אותנו.
בקרוב נתקבל לחברות בקיבוץ נחל עוז. מצאנו בדיוק את מה שחיפשנו – קהילה חמה ועוטפת, חיי תרבות מגוונים, מרחבים ויופי אין־סופי, חינוך טוב לבתנו, חברים טובים שכבר מזמן הפכו למשפחה, וכן – גם שקט ושלווה (רוב הזמן), שלא ניתן למצוא כמעט בשום מקום אחר בארץ.
מאז שהגענו לא פנטזנו על שום מקום אחר. הדשא של השכן ממש לא ירוק יותר. להפך, בכל בוקר, כשאני לוקח את אלה לגן בשבילי הקיבוץ, אני צובט את עצמי כדי לוודא שאני באמת חי כאן. ואז אני מקנא בעצמי על כך שקיבוץ נחל עוז הוא הבית שלי.
רוצים לקבל מידע על אפשרויות הקליטה בקיבוץ נחל עוז? לחצו כאן
שתפו באהבה וזכו למצוות :)
אהבת את הפוסט?
אולי יעניין אותך לקרוא גם את...