יום רביעי בלילה, מועדון הבארבי בתל אביב, 19 שנים אחרי אלבום הבכורה המופלא של להקת 'איפה הילד?', שהתנגן אצלי מאז מאות פעמים, שינה לא מעט את חיי, וסביר להניח שגם את חייהם של לא מעט אחרים, אני ויעל, אהובתי, בהופעה שלהם. עד לרגע זה, בו אני כותב את השורות האלה, זה עדיין נשמע לי הזוי ולא מציאותי. אבל תתפלאו, זה באמת קרה וזה היה הרבה יותר ממשובח.
האמת, לא היו לי יותר מדי ציפיות. בכל זאת, עברו 14 שנים מאז פירוקה של הלהקה, חמי רודנר הלך לכיוונים אחרים, וכך גם שאר חברי ההרכב. ובכלל, העולם השתנה, המוזיקה השתנתה, הרוק הישראלי (ובכלל) די גוסס, אם לא מת. ואם כל זה לא מספיק, ציפיות יש רק לכריות.
ולמרות שלא היו לי ציפיות, המציאות הייתה נפלאה. שעתיים שלמות בהן חמי רודנר ממלא את הבמה בכריזמה שלו, וגם אם היא הייתה גדולה פי 10 – עדיין היה נשאר עודף מהכריזמה. גם שאר חברי ההרכב משתלבים מצוין – אסף שריג, אסף מרוז ואופיר בר עמי היו פשוט נהדרים.
המוזיקה השתנתה מאז 'איפה הילד?' הוציאו את אלבום הבכורה שלהם 'זמן סוכר', אם לטובה או לא, כל אחד מכם יחליט בעצמו (אני חושב שלא). אבל אולי בזכות השינויים האלה, יותר ויותר אנשים מעריכים את המוזיקה הטובה שעשו פה פעם. לי באופן אישי המוזיקה של להקת 'איפה הילד?' הייתה מאוד חסרה בנוף המוזיקה הישראלית, וכשהם חוזרים אני גם מצליח להבין בדיוק למה.
כל רגע של ההופעה היה זמן סוכר
בשביל להחזיק אנשים בגילנו (היינו לקראת גיוס כאשר 'זמן סוכר' יצא לחנויות התקליטים) שעתיים על הרגליים בהופעה, צריך הרבה יותר מסתם הופעה. צריך המון אנרגיות, שירים טובים, תופים לא מתפשרים, וכמובן גיטרות שיודעות לעשות את העבודה. ואת כל זה קיבלנו מאיפה הילד והרבה יותר.
אז מה היה לנו שם? חמי רודנר צווח כמו שרק הוא יודע את מרבית השירים מאלבום הבכורה 'זמן סוכר', לא מעט שירים מ'שדים', וגם כמה שירים חדשים מהאלבום שעומד לצאת 'בני המאה העשרים'. גם אסף שריג הפליא בשירתו הענוגה, ואפילו זכינו לשמוע את אופיר בר עמי שר את 'אהובה הקטנה'. ומה היה חסר? יותר שירים מהאלבומים 'מסעותיי עם עצמי' ו'איפה הילד?', מהם חברי 'איפה הילד?' שרו רק שלושה שירים יחד (אם זכרוני אינו מטעה אותי).
חמי רודנר הצליח גם להעביר יופי של ביקורת, והכל בנחמדות. "עוד מעט יוצא האלבום החדש שלנו, אתם מוזמנים לגנוב אותו מהאינטרנט", בביקורת על עולם המוזיקה העכשווי, או: "זה שיר שלנו שיצא לפני שנה וחצי ולא השמיעו אותו הרבה ברדיו", בביקורת על גלגל"צ ותחנות הרדיו המקבילות. אך מיד הוא הוסיף שאולי זו מחמאה שלא השמיעו את השיר.
איפה הילד? אי שם במאה העשרים
חברי להקת 'איפה הילד?' הוכיחו לי ולרבים בקהל, שהם וגם אנחנו תקועים אי שם במאה העשרים. העולם אולי השתנה והתקדם, וגם אנחנו איתו במרבית הדברים. אבל במוזיקה, אנחנו נשארנו נאמנים לאהבה המקורית שלנו, מסתבר שגם הם.
אפשר לסכם את תולדותיהם של 'איפה הילד?' וגם את תולדותיי ואת תולדות ההופעה הזאת, באמצעות שמות האלבומים שלהם. בני המאה העשרים, נתנו לנו שעתיים של זמן סוכר, דאגו להוציא לא מעט שדים (מרביתם טובים) מהארון, לקחו אותי ואת שאר הקהל למסע בזמן בו אף אחד לא שאל איפה הילד? ואם חמי רודנר היה שואל אם מישהו שומע אותו, התשובה על כך הייתה ברורה לכולם.
עכשיו רק נותר לנו לקוות ש'איפה הילד?' כאן כדי להישאר. ושיחד איתם תחזור הפריחה של הרוק הישראלי בדיוק כמו בשנות התשעים הנפלאות. ש'כוכב נולד' ו'גלגל"צ' ימשיכו לעשות את מה שהם יודעים, אבל שלנו תהיה גם אלטרנטיבה טובה ושפויה. מי יודע, אולי באמת יש אור באפלה…
*התמונות באדיבות מיכל גוטמן
סקירה מצוינת וקולעת, אני נהנתי מכל רגע וגם לי קצת היה חסר חומר משני האלבומים האחרונים למרות שדי ברור לי למה הם התמקדו במקור שכן השלישי זה האלבום שהחל בפירוק שלהם והרביעי היה די אלבום של חמי ששאר הלהקה זרמה איתו. בכל מקרה היה לי כיף גם בתור מעריץ שכשזמן סוכר יצא היה בכתה א' ושגילה את הלהקה רק בפירוק שלה ב1998.
תודה רבה לך דני. אני מבין את מה שאתה אומר לגבי שני האלבומים, אבל עדיין אלה אלבומים של איפה הילד? עם שירים מצוינים וחבל שלא נתנו להם יותר מקום. ולמרות זאת, הייתה הופעה מושלמת!