חורף, וגשם מטפטף על העורף – וחם

בשביל מרבית בני האדם החורף מהווה מטרד. יש אמנם לא מעט אנשים שמגדירים עצמם כחובבי חורף, אבל חלק לא מבוטל מהם סובל בחורף מהקור, הגשם, הרוחות ושאר תופעות מזג האוויר הנלוות. חלקם אפילו מתלונן בחורף ותוהה מתי יגיע כבר הקיץ.

חורף נתפס אצל לא מעט אנשים גם כמשהו דכאוני. ישנם לא מעט אנשים שאומרים שבחורף הדיכאון משתלט עליהם, שהאפור בחוץ עושה להם רע, שהקור מעיק עליהם ברמות שלא ניתן לתאר, ושכל מה שהם רוצים זה להיכנס למיטה, לישון (את שנת החורף) ולהתעורר כאשר בחוץ השמש זורחת, הקרניים מלטפות את העור והחום עוטף את הגוף.

אצלי זה הפוך ב-180 מעלות (או כמו שלא מעט ערסים אומרים, ב-360 מעלות). החורף נותן לי חיים, החורף מרגש אותי, הגשם מרענן אותי, הברקים והרעמים מטריפים לי את כל החושים, ואם היה שלג בכלל הייתי זוכה לטיהור מוחלט.

גם בתקופות הפחות טובות שלי אני זוכר את הסלידה והסבל הגדול שלי מהקיץ והחום, ואת האהבה והציפייה הגדולה שלי לחורף. זכור לי במיוחד יום אחד לפני כמה שנים בקיץ הלוהט של חיפה. באותו קיץ עדיין לא חייתי עם יעל, ומצב הרוח שלי לא היה בשמיים, אם ניתן להגדיר זאת כך בעדינות.

בתקופה ההיא מיעטתי לצאת מהבית, ויציאה למכולת השכונתית (ששכנה בדיוק במרחק של דקת הליכה מביתי) נחשבה ליציאת הארד קור מטורפת. באחד מימי הקיץ הלוהטים של אותו קיץ נאלצתי בעל כורחי לקפוץ למכולת, על מנת לקנות כמה מוצרים. אינני זוכר את השעה המדויקת, אבל זו הייתה שעת בוקר – צהריים, אחת השעות החמות של היום, ושעה כזאת שבאותה שכונה לא היו ברחוב אנשים, מכוניות בקושי עברו, ואפילו הכלבים והחתולים לא בזבזו את האנרגיות שלהם.

למרות שמדובר על שכונה במעלה הכרמל, שממנה נשקפים ההרים הירוקים לכל כיוון, וגם בה יש לא מעט עצים ירוקים ופרחים, אותו יום זכור לי כצהוב במיוחד. אל החום המעיק והכבד התווסף לו אובך נוראי, ויחד עם השמש הקופחת אני לא זוכר שבכלל שמתי לב לצבע אחר, פרט לצהוב המדכא.

הדבר האחרון שזכור לי מאותו יום – אני עומד לחצות את הכביש עם שקיות הקניות. מסתכל ימינה ושמאלה, לראות אולי בטעות תגיח איזו מכונית, יעבור במקרה בנאדם, או יפציע משום מקום איזה חתול טועה. אבל כמובן שכל זה לא קרה. והתחושה שעוברת בתוכי היא שסוף העולם קרב, שאין יותר אף אחד על כדור הארץ, שנשארתי לבד, אני – ולמזלי מעט הקניות שערכתי שיעזרו לי לשרוד עוד כמה ימים בעולם שנכחד.

הבעיה הקטנה – גדולה שלי היא, שאין כמעט חורף בישראל. וגם בימים שמוגדרים כחורף, אין כמעט ימי גשם, שלא נדבר על ברקים, רעמים ותופעות מזג אוויר יותר חריפות. ויותר מזה, יעל, לא סובלת חורף וסובלת מהקור, שונאת את הגשם ומפחדת מהרעמים.

אבל אני חושב שהאהבה שלי אליה עוזרת לה לקבל את החורף, ומי יודע, אולי יום יבוא והיא אפילו תחבב אותו. חימום כמעט ולא דולק אצלנו בבית, בטח שלא מזגן, מקסימום מפזר חום שמכוון רק עליה. ובלילה, למרות התלונות שלה (שממש קר) שחוזרות ונשנות בכל כניסה למיטה, אחרי לא יותר משתי דקות של חיבוק, היא קוראת לי תנור אנושי. ולמען האמת, בלא מעט לילות אני תופס אותה לא מכוסה…