*התמונה מויקיפדיה. היוצר: Itzuvit
אחרי שבוע של טילים, החלטנו אני ובת זוגי לבלות קצת במדינת תל אביב. אותה מדינה שהביאה לפתחנו את מחאת האוהלים, מחאת הקוטג', מחאת פסק הזמן ומחאות נוספות. ביום שישי חגגנו לחבר יום הולדת בבר שכונתי קטן בפלורנטין ובשבת הצטופפנו עם עוד כמה מאות בליינים בהופעה של 'להקת התבלינים' בבר תל אביבי דחוס באנשים וחנוק בעשן סיגריות.
במהלך הערב השני כבר רץ לי בראש שירה של תמר גלעדי על האהבה שמתה. רק הפעם מה שמת זו המחאה, אם בכלל היא הייתה קיימת אי פעם. האמת, אחרי שראיתי מה קורה בברים התל אביביים, הבנתי שמעולם לא הייתה כאן מחאה אמיתית, וכמו שזה נראה גם בעתיד הנראה לעין לא תהיה אחת כזאת.
אם להיות כנים, אמרתי זאת גם עוד בימים שהמחאה הייתה בשיאה. הייתי מתומכיה הנלהבים של דפני ליף וחבר מרעיה. השתתפתי בהפגנות הגדולות, אך כבר אז אמרתי לסובבי, אין שום סיכוי שמשהו יצא מזה, אין אפשרות שזה יצליח. ההפגנות הענקיות הרגישו יותר כמו הקרנבל בריו, זה דמה יותר לחגיגה מאשר למחאה, לזעם. באותם רגעים הפנמתי, שזה נידון לכישלון.
נחזור לסוף השבוע במדינת תל אביב. כשראיתי את הברים המפוצצים, את מאות הבליינים שמשלמים ממיטב כספם, אך לא מתלוננים, זה צבט לי בלב כמו שהרבה זמן שום דבר לא הצליח לצבוט אותו. זו הייתה החותמת הסופית לצדקת מחשבתי. כשצעירים נלהבים מדברים על צדק חברתי, מתלוננים על יוקר המחייה, על מחירי הדיור הגבוהים, על עלותו של פסק הזמן בארץ מול מקבילו באמריקה, אך במקביל יוצאים בסופי שבוע (ולא רק), משלמים 60 שקלים רק כדי להיכנס להופעה, ועל כל בירה מוסיפים עוד 26 שקלים, לא כולל שרות, ועל הדרך עוד מעשנים סיגריות ללא הפסק, אנחנו בבעיה גדולה מאוד.
שלושה תל אביביים צעירים ואנרגטיים צדו את אוזניי ועיניי. הם ביקשו לקנות לעצמם בקבוק ארק שלם, ואחרי משא ומתן ארוך ומייגע התפשרו עם בעליו של המקום על 250 שקלים בלבד. את אותו בקבוק הם יכולים לקנות בסופר ב-25 שקלים, אבל כנראה שהרבה יותר קל להתלונן על פסק זמן מאשר על מחירו של הארק בלב הבועה התל אביבית.
ההופעה נמשכה וחשוב לציין שהיא הייתה מצוינת. אין לי שום דבר נגד יציאות ובילויים, להפך, במדינה הקשה והלחוצה שלנו זאת חובה. מי שלא מנקה את ראשו לא יכול לשרוד כאן. אבל יש לי בעיה עם צביעות, עם מחאה לא רצינית, לא אמיתית, לא ממוקדת ולא אפקטיבית. כואב לי שכמה צעירים מאוד נמרצים נטעו תקוות שווא בלבבות מיליוני האזרחים במדינת ישראל, אך במחי ידם גם גדעו את המחאה ופגעו בסיכוייה להצליח.
את ההופעה חתם שירם של 'התבלינים' – "בא לי". הסולן, שחר נהרי, זועק משפטים לא פשוטים לחלל המועדון, לדוגמה: "על סף ייאוש, הממלכה שלי מתפרקת". אך הוא ממשיך עם לא מעט תקווה, מהולה בהמון כאב "בא לי שרבין/בגין יתעורר, שהמרד יגמר".
הסיום הזה הבהיר לי את הכל. יש כאן בעם כמיהה למנהיגים אמיתיים, כאלה שעושים ולא רק מדברים. רבין ובגין עשו, לעיתים טעו, אך ידעו להודות בטעות וגם לשלם עליה. שום מחאה לא תעזור, צריך מנהיג שיחשוב על אזרחיו, ולא רק על הרייטינג, הכיסא והבחירות הבאות. צריך מנהיג שידבר פחות ויעשה יותר. היום יש לנו מנהיג שלא עושה, טועה המון, ובעיקר משתמש בסיסמאות נבובות על ברווזים גרעיניים. בינינו, אולי עדיף שכך, אני מפחד מהרגע שבנימין נתניהו יחליט כן לעשות משהו.
*נכתב בתאריך 18/03/2012
לפוסטים נוספים בקטגורית אקטואליה ופוליטיקה – לחצו כאן
רק כדי להיות בטוחה שאני מבינה: הלכת להופעה בערב וצבט לבך על זה שכולם הולכים להופעות בערב ואף אחד לא עושה בשבילך מהפכה?
נסה לרכוש באינטרנט מהפכנים בתשלום, בכיין.
את לא מבינה, הייתי ממליץ לך באמת לקרוא שוב.
בשבילך ציטוט מהקטע: "אין לי שום דבר נגד יציאות ובילויים, להפך, במדינה הקשה והלחוצה שלנו זאת חובה. מי שלא מנקה את ראשו לא יכול לשרוד כאן. אבל יש לי בעיה עם צביעות, עם מחאה לא רצינית, לא אמיתית, לא ממוקדת ולא אפקטיבית. כואב לי שכמה צעירים מאוד נמרצים נטעו תקוות שווא בלבבות מיליוני האזרחים במדינת ישראל, אך במחי ידם גם גדעו את המחאה ופגעו בסיכוייה להצליח."
אני קראתי היטב, זה נראה כאילו זה אתה שלא יודע מה אתה רוצה לומר. אין כאן שום ביקורת קוהרנטית רק בכיינות כללית. מה זה מחאה אמיתית?
אני אגיד לך מה הבעיה של המחאה. המחאה זכתה לכמה מאות פעילים חרוצים אינטליגנטים ובעלי תושיה ולעשרות אלפי תומכים בכיינים וחסרי מודעות שחושבים שמחאה זה כמו בחירות, הם הריעו לדפני עם שלט קטן בקרנבל בתל אביב כמו ששמים פתק בקלפי פעם בארבע שנים ומכאן הדברים אמורים היו לקרות מעצמם. אז סליחה, דפני היא לא האחראית למצוקת הדיור והיא גם לא הגננת שלך. היו כל כך הרבה מאהלים, כל כך הרבה מנהיגים שבכלל לא טרחת לבחון, כל כך הרבה אסטרטגיות עבודה. הבעיה היא אתה. ואתה נכשלת כשקיבלת את האמת שהוכתבה לך בתקשורת לפיה המחאה היא דפני ואם לא דפני אז בכלל לא. והכשלון הזה הוא הכשלון של החברה הישראלית. אבל לא רק נכשלנו, המחאה הזו עשתה מלא דברים מדהימים, היא הולידה מנהיגות עממית בשכונות, היא העלתה את מצוקת הדיור הקשה לסדר היום הציבורי, היא יצרה קהילות חזקות בכל הארץ, היא השמיעה הרבה קולות והיא קירבה צעד אחד את החברה הישראלית אל מודעות חברתית.
זה אגב לא מאוחר מדי להתגייס לשורותינו :-)
http://youtu.be/T2vDWTEZn98
http://www.mako.co.il/news-channel2/Channel-2-Newscast/Article-dba3b393f3b1531018.htm
אם היית קוראת מספיק טוב לא היית נתפסת לכך שיצאתי להופעה…
אין שום בכיינות כללית ואת הביקורת הברורה והסדורה שלי אני לא מסתיר וכתבתי אותה יותר מפעם אחת. תוכלי לקרוא בקישור המצורף מה כתבתי עוד לפני שהצטרפתי להפגנות:
https://gulot.net/2011/07/25/%D7%A2%D7%93%D7%A8-%D7%9C%D7%9C%D7%90-%D7%A8%D7%95%D7%A2%D7%94/580/
הבעיה של המחאה היא ממש לא הבעיה שאת מציינת. הבעיות של המחאה היו רבות, ביניהן:
*הנחמדות – לא ייתכן שמתקבצים מאות אלפים בכיכר המדינה או בשאר ההפגנות, רוקדים קצת, מניפים שלטים ובסוף הולכים הביתה, כאילו היו בקרנבל בריו.
*חוסר בהנהגה – דפני ליף ושות' הם לא מנהיגים. הם היו צריכים לתת למישהו לנהל את המחאה הזאת, אבל מלחמות אגו מנעו זאת.
*חוסר במטרות ודרישות – על מנת שמחאה תצליח חובה להציג מטרות ודרישות ברורות. זה לא קרה ולכן ביבי הצליח למסמס את המחאה כל כך בקלות.
*אי הפיכתה של המחאה לפוליטית – "ראשי המחאה" נזהרו כל הזמן להפוך את המחאה לפוליטית, אבל אין דבר כזה. מחאה תמיד תהיה פוליטית, בלי מחאה פוליטית לא יהיה שום שינוי.
את בעצמך מציינת, בלי לשים לב, בעיות רבות של המחאה, לדוגמה: "היו כל כך הרבה מנהיגים, כל כך הרבה אסטרטגיות עבודה". זאת בדיוק הבעיה, לא היה מיקוד!
את הקביעות שלך לגבי השאירי בבקשה לעצמך. אני לא קיבלתי שום דבר שהתקשורת הכתיבה לי, אני הסתכלתי אך ורק על המציאות. אתם לעומת זאת נהניתם מתמיכתה של התקשורת בהתחלה, וכאשר היא הפנתה לכם פתאום עורף הפכתם לתוקפיה הגדולים…
מודעות חברתית? את הסיסמה הריקה מתוכן הזאת נראה עוד מעט בקלפי…
להתגייס לשורותינו זה נפלא, אתם באמת עושים דברים יפים (נקודתית).
העניין הוא, שצריך להיות פיתרון מקיף וכולל, ולא פיתרונות קטנים ונקודתיים.