יום רביעי בלילה, מועדון הבארבי בתל אביב, 19 שנים אחרי אלבום הבכורה המופלא של להקת 'איפה הילד?', שהתנגן אצלי מאז מאות פעמים, שינה לא מעט את חיי, וסביר להניח שגם את חייהם של לא מעט אחרים, אני ויעל, אהובתי, בהופעה שלהם. עד לרגע זה, בו אני כותב את השורות האלה, זה עדיין נשמע לי הזוי ולא מציאותי. אבל תתפלאו, זה באמת קרה וזה היה הרבה יותר ממשובח.

האמת, לא היו לי יותר מדי ציפיות. בכל זאת, עברו 14 שנים מאז פירוקה של הלהקה, חמי רודנר הלך לכיוונים אחרים, וכך גם שאר חברי ההרכב. ובכלל, העולם השתנה, המוזיקה השתנתה, הרוק הישראלי (ובכלל) די גוסס, אם לא מת. ואם כל זה לא מספיק, ציפיות יש רק לכריות.

ולמרות שלא היו לי ציפיות, המציאות הייתה נפלאה. שעתיים שלמות בהן חמי רודנר ממלא את הבמה בכריזמה שלו, וגם אם היא הייתה גדולה פי 10 – עדיין היה נשאר עודף מהכריזמה. גם שאר חברי ההרכב משתלבים מצוין – אסף שריג, אסף מרוז ואופיר בר עמי היו פשוט נהדרים.

המוזיקה השתנתה מאז 'איפה הילד?' הוציאו את אלבום הבכורה שלהם 'זמן סוכר', אם לטובה או לא, כל אחד מכם יחליט בעצמו (אני חושב שלא). אבל אולי בזכות השינויים האלה, יותר ויותר אנשים מעריכים את המוזיקה הטובה שעשו פה פעם. לי באופן אישי המוזיקה של להקת 'איפה הילד?' הייתה מאוד חסרה בנוף המוזיקה הישראלית, וכשהם חוזרים אני גם מצליח להבין בדיוק למה.

כל רגע של ההופעה היה זמן סוכר

בשביל להחזיק אנשים בגילנו (היינו לקראת גיוס כאשר 'זמן סוכר' יצא לחנויות התקליטים) שעתיים על הרגליים בהופעה, צריך הרבה יותר מסתם הופעה. צריך המון אנרגיות, שירים טובים, תופים לא מתפשרים, וכמובן גיטרות שיודעות לעשות את העבודה. ואת כל זה קיבלנו מאיפה הילד והרבה יותר.

אז מה היה לנו שם? חמי רודנר צווח כמו שרק הוא יודע את מרבית השירים מאלבום הבכורה 'זמן סוכר', לא מעט שירים מ'שדים', וגם כמה שירים חדשים מהאלבום שעומד לצאת 'בני המאה העשרים'. גם אסף שריג הפליא בשירתו הענוגה, ואפילו זכינו לשמוע את אופיר בר עמי שר את 'אהובה הקטנה'. ומה היה חסר? יותר שירים מהאלבומים 'מסעותיי עם עצמי' ו'איפה הילד?', מהם חברי 'איפה הילד?' שרו רק שלושה שירים יחד (אם זכרוני אינו מטעה אותי).

חמי רודנר הצליח גם להעביר יופי של ביקורת, והכל בנחמדות. "עוד מעט יוצא האלבום החדש שלנו, אתם מוזמנים לגנוב אותו מהאינטרנט", בביקורת על עולם המוזיקה העכשווי, או: "זה שיר שלנו שיצא לפני שנה וחצי ולא השמיעו אותו הרבה ברדיו", בביקורת על גלגל"צ ותחנות הרדיו המקבילות. אך מיד הוא הוסיף שאולי זו מחמאה שלא השמיעו את השיר.

איפה הילד? אי שם במאה העשרים

חברי להקת 'איפה הילד?' הוכיחו לי ולרבים בקהל, שהם וגם אנחנו תקועים אי שם במאה העשרים. העולם אולי השתנה והתקדם, וגם אנחנו איתו במרבית הדברים. אבל במוזיקה, אנחנו נשארנו נאמנים לאהבה המקורית שלנו, מסתבר שגם הם.

אפשר לסכם את תולדותיהם של 'איפה הילד?' וגם את תולדותיי ואת תולדות ההופעה הזאת, באמצעות שמות האלבומים שלהם. בני המאה העשרים, נתנו לנו שעתיים של זמן סוכר, דאגו להוציא לא מעט שדים (מרביתם טובים) מהארון, לקחו אותי ואת שאר הקהל למסע בזמן בו אף אחד לא שאל איפה הילד? ואם חמי רודנר היה שואל אם מישהו שומע אותו, התשובה על כך הייתה ברורה לכולם.

עכשיו רק נותר לנו לקוות ש'איפה הילד?' כאן כדי להישאר. ושיחד איתם תחזור הפריחה של הרוק הישראלי בדיוק כמו בשנות התשעים הנפלאות. ש'כוכב נולד' ו'גלגל"צ' ימשיכו לעשות את מה שהם יודעים, אבל שלנו תהיה גם אלטרנטיבה טובה ושפויה. מי יודע, אולי באמת יש אור באפלה…

*התמונות באדיבות מיכל גוטמן

הפוסט איפה הילד? תקועים במאה העשרים, וזה בכלל לא רע הופיע ראשון בגולות

מעולם לא הייתי בהופעה במצדה, עד לפני שבוע. תמיד שמעתי על ההילה הגדולה שיש למקום הזה, על החוויה השמימית שהופעה על ראש ההר המדברי יכולה לספק. קראתי רבות על הזריחה הקסומה שנצפית מראש ההר ונחשפתי לביקורות על ההופעות המדהימות שהתקיימו בו, בעיקר של דויד ברוזה.

הבעיה היא שאני ומר ברוזה מעולם לא חיבבנו זה את זה ולכן החלטנו באופן משותף לא להיפגש. ולכן עברו שנים ארוכות בלי שכף רגלי זכתה לדרוך על אדמת מצדה המקודשת. ברוב המקרים הסתפקתי בהופעות במועדונים חנוקים ואפופי עשן, ושלא תבינו לא נכון נהניתי מאוד באותם מועדונים.

לפני שבוע התמזל מזלי וסופסוף היהודים העפילו לראש המצדה. הגענו למקום בסביבות השעה שתיים לפנות בוקר. כמובן שהחלטנו לוותר על טיפוס של 890 המדרגות של שביל הנחש בשעה מאוחרת או מוקדמת זו והעדפנו להמתין בסבלנות בתור לרכבל. התור היה מסודר מאוד, ללא דחיפות או הידחפויות, ממש לא טיפוסי לישראלים. אולי השעה אחראית על זה, יכול להיות שצריך לשקול את שינוי כל אורחות החיים במדינת ישראל ולהפוך את היום ללילה ולהיפך.

בסביבות השעה שלוש הגענו לראש ההר. נזרקנו לנו תחת כיפת השמיים והמתנו בסבלנות יחד עם עוד רבים וטובים לתחילתה של ההופעה. האווירה במקום הייתה מאוד אינטימית ומשפחתית. למרות גודלו ועוצמתו של המקום ולמרות שמדובר במקום פתוח, ישנה תחושת קרבה מאוד גדולה.

ההופעה התחילה שלושת רבעי שעה לאחר מכן וכמובן כמו תמיד הייתה מושלמת. רגעים רבים של ההופעה לא צפיתי כלל לעבר הבמה. שכבתי על הגב, האזנתי למוזיקה וצפיתי בכוכבים ובשמיים העצומים. מדובר על חוויה שקשה בכלל לתאר, ההרגשה כל כך טובה ועוצמתית. השכיבה תחת כיפת השמיים תוך כדי ההאזנה למוזיקה יוצרת תחושה עילאית. למרות שהיו במקום קרוב לאלפיים אנשים זה הרגיש כאילו זאת הייתה הופעה פרטית. לשבת חבוקים יחדיו תחת כיפת השמיים ולשמוע את פסקול חיינו, אין דבר טוב מזה.

והזריחה, מי שלא חווה זריחה במצדה לא חווה זריחה מימיו. השמש במקום הזה נראית כל כך גדולה. הזריחה מראש ההר נראית הכי מושלמת בעולם. צבעה של השמש קצת לפני השעה שש בבוקר מזכיר פשוט זהב, צהוב וכתום מדהימים שמתאחדים להם יחדיו. ולראות את הזריחה הזאת איתך, עם המוזיקה שלהם ברקע, לא יכול להיות דבר מושלם יותר מזה.

תוך שלושה חודשים ראינו אותם מפזזים על הבמות בקיסריה, אמפי שוני ומצדה. בכל פעם התרגשנו מחדש. מה עוד נוכל לבקש? שכל הטוב הזה לא ייגמר לעולם. המוזיקה שלהם הכירה בינינו ומאז היא מלווה אותנו. היא גם תלווה אותנו לעד, בזה אני בטוח…

*קרדיט ענק לספיר בן עמי, על צילום ועריכת התמונות ועל שהסכימה לשתפן כאן.

הפוסט מצדה הופיע ראשון בגולות