דצמבר 2010, יום גשום וקר, רחובות חיפה הרטובים נטושים. הוא מחפש מקום לתפוס כמה שעות שינה, מחפש מקום להתחמם קצת, להפשיר מעט. הרעב תוקף, המחסור באוכל משפיע, הגוף לא מספיק מרופד בשומנים והקור חודר אל תוך העצמות, מחפש אוכל בפחים. בחלומות הכי גרועים הוא לא חשב או האמין שיגיע למצב הזה, אבל לפעמים לחיים יש את המסלול שלהם ולאף אחד אין באמת שליטה עליהם.

הרבה טיפוסים מפוקפקים הוא פוגש בשעות האלה ובמקומות האפלים הללו. הלילה מסוכן מאוד, אבל הוא שורד, אין לו יותר מדי ברירות. הוא מהרהר במסלול החיים שהיה כתוב עבורו, חושב על הסטייה הבלתי צפויה מהמסלול, הירידה מהפסים, התאונה שהיה מעורב בה בעל כורחו.

מי שלא היה במצב הזה לא יכול להבין ולקלוט, מי שלא היה ולא חווה לא יכול לשפוט. אנשי הלילה חיים בעיקר כדי לשרוד, ופחות שורדים כדי לחיות. הוא יודע שאף אחד לא ממש חושב עליו, אף אחד לא תוהה איפה הוא, מה מעשיו והאם הוא מסתדר. ככה זה, החיים ממשיכים, הגלים מתנפצים אל החוף, שוטפים אותו, והוא משתנה בלי שמישהו באמת שם לב לכך.

הגשם שוטף את הרחובות, הברקים מאירים אותם לשניות והרעמים מחרישים את האוזניים. הרוח העזה חודרת כל פיסת בד ועור, ואין לו הרבה שכבות, לא של בד ולא של עור. אבל לא זה מה שיכול להטריד או להפחיד אותו. הוא צריך לשרוד, להיות קשוב וחד, להיזהר מכל אדם וכל סכנה.

האיש הזה יכל להיות אני…

דצמבר 2010, במושב, לילה גשום וסוער. הסופה הגיעה גם לדרום הרחוק. חושב על ימים אחרים, ימים רחוקים, על העבר, על מה יכל להיות, על מה היה קורה אילו…

לפני כמה שעות פגש בשדה התעופה את זוג חבריו הטובים שחזרו מחופשה קצרה באמסטרדם. נזכר בהתרגשות בימים ההם לפני למעלה מארבע שנים, בימים בהם הצילו את חייו, פשוטו כמשמעו. בכל השנים מאז תמכו ועזרו ואין לדעת איפה ואם בכלל היה בלעדיהם.

לפני למעלה משנה וחצי פגש את המלאכית שלו, את המלאכית של חייו. זו הייתה נקודת המפנה בחייו, ללא צל של ספק. החום, האהבה, האכפתיות, הרגש, אלה דברים שהיו חסרים מאוד בחייו. זה מה שהעלה אותו על דרך המלך, החזיר את הקטר לפסים.

באותם ימים התחיל להבין ולהפנים את הכוח של הביחד. קלט שיש בו המון חום ואהבה לתת ולהעניק ושהוא גם ראוי לקבל בחזרה. ההכרה שאפשר להמשיך הלאה, שאפשר להתקדם וגם להצליח לא הגיעה ביום בהיר אחד, היא נבנתה לאט לאט, צעד אחר צעד. האהבה היא כוח עצום, ועם כל הקיטש זה פשוט נכון.

נפלה בחלקו הזכות והאפשרות לחשוב, להיזכר ולהעלות את הדברים על הכתב. היום הוא מוגן, שמור, אוהב, אהוב ונאהב. החיבוק והמיטה החמה זו המנה היום יומית שלו. הליטוף, הרוך, הנשיקה והאהבה זו הארוחה שאיתה הוא הולך לישון ואיתה הוא מתעורר. היום הוא יכול לעמוד ליד החלון, להביט החוצה, לצפות בגשם שיורד, והוא יודע שיש לו לאן לחזור, יש מיטה חמימה עם המון אהבה שמחכה רק לו.

האיש הזה הוא אני…

הפוסט האיש הזה הוא אני הופיע ראשון בגולות

לצערי או לשמחתי הרבה, תלוי איך מסתכלים על זה, אני לא זוכר כמעט כלום משנותיי כילד ואפילו כנער צעיר. זיכרונותיי מהילדות מאוד מעורפלים ומעומעמים. אני בקושי זוכר מקומות, אנשים, פרצופים, רגעים, מצבים, בקיצור זיכרון חלול. מעטים הם הזיכרונות הטובים וגם הרעים. אני לא יכול להסביר את זה, אפילו לעצמי אין לי תשובות.

ובכל זאת יש דברים מעטים שאני כן מצליח לזכור. אחד מהם ואולי אחד החזקים זו אהבתי הבלתי מעורערת לחורף, לגשם ולכל התופעות הנלוות. מאז שאני זוכר את עצמי אהבתי אהבה אמיתית את החורף. הגשם בשבילי היה ברכה אמיתית, הברקים היו הבזק מדהים והרעמים היו קול חזק ומדהים שאהבתי תמיד לשמוע. תמיד אהבתי את החורף, אבל באמת. לא הייתי מסוג האנשים שבקיץ בכו שחם והתגעגעו לחורף, ובחורף התלוננו על הקור שחודר את עצמותיהם וייחלו לקיץ המהביל.

בכל קיץ ספרתי את הימים, הדקות והשניות עד לבואו של החורף. ככל שהחורף התקרב כך גם מצב רוחי השתפר. מאז ומעולם עקבתי אחרי התחזית וחיכיתי לשמוע על ימים גשומים שעומדים להגיע. בימים גשומים הייתי יכול לעמוד שעות ליד החלון או במרפסת ולצפות בגשם שיורד. שעות ארוכות הייתי שוכב במיטה עם תריס מורם, צופה בשמיים הבוהקים ומחכה לקולם של שני העננים שנפגשים אחד עם השני ורוצים לספר על כך ליקום. אף פעם לא חששתי לצאת לרחוב בזמן שגשם זלעפות שטף אותו, בשום פנים ואופן לא הייתי מסתובב עם מטריה.

החורף מסמן בשבילי את התחושה הכי זכה ונקייה. הגשם ששוטף את הכל ומשאיר אחריו את הריח הכי נעים ומושלם, משאיר אוויר שנעים להסניף עמוק לתוך הריאות. השמיים האפורים שמהווים גורם לא מבוטל בשקיעתם של אנשים רבים בדיכאון, תמיד הוציאו אותי ממנו. העננים המרהיבים, השמיים היפיפיים תמיד גרמו לי להתבונן בהם שעות ולחייך מרוב אושר. הרוח העוצמתית שמסוגלת להזיז דברים בשניות תמיד ריגשה אותי. הברקים והרעמים תמיד הקסימו וריתקו אותי. וכמובן הברד והשלג, פסגת מזג האוויר החורפי, הלבן הבוהק והטהור שיכול תמיד להפנט אותי. חבל רק שזה כמעט לא קורה בארצנו הקטנטונת.

אחד החלומות הגדולים שלי בילדות היה להעביר חורף שלם עם מישהי שאני אוהב. שתהיה מישהי שאוכל להעניק לה אהבה כמו שאני מעניק לחורף. שאוכל להסתכל עליה שעות בלילה כמו שאני מסתכל על הגשם בהערצה. שאוכל להקשיב לה כמו שאני מקשיב לצלילי הרעמים. שאוכל להסניף אותה כמו שאני מסניף את ריחו של האוויר הנקי לאחר שהגשם שטף אותו. מישהי שתעביר איתי את החורף מתחילתו ועד סופו בהתכרבלות במיטה בלילה סוער במיוחד, בחיבוק מול סרט טוב כשהגשם דופק על החלון או בנסיעה ארוכה ברכב בזמן שהגשם בחוץ לא פוסק והאדים מקשים על הראות.

הנה החורף בפתח וזאת הפעם הראשונה שאת כל העונה האהובה עליי בשנה אעביר עם האישה שאני אוהב באותו בית ובאותה מיטה. נכון שזה לא יהיה פשוט, כי היא אוהבת פוך ואני לא יכול לסבול אותו. אבל אנחנו נסתדר, כי כמה שזה קלישאתי האהבה באמת מנצחת את הכל. ויותר מזה, טום מנצח את הקור וחיבוק קטן שלי יכול להפשיר את יעל בקלות. אני אוהב את החורף, אני אוהב אותך ויחד נעבור את החורף בשלום ונהנה ממנו.

הפוסט גשם, רד כבר גשם הופיע ראשון בגולות

השעה 2:00 לפנות בוקר, שוב לא מצליח להירדם. זה קורה לי המון לאחרונה, כמעט בכל לילה. הקטע המוזר הוא שבמרבית המקרים אני פשוט לא עייף, או לפחות לא מרגיש עייף. בעיקר מדובר על השעות המאוחרות האלה בלילה, או המוקדמות בבוקר, תלוי איך מסתכלים על זה. הבעיה היא שלעיתים במהלך היום אני חש בעייפות הזאת שהלכה והצטברה לה בלי שנתבקשה לכך.

אני לידך במיטה, מביט עלייך ואת כל כך יפה ככה שאת ישנה את שנת היופי שלך. ברגעים מסוימים אני מקנא בך, מקנא ביכולת שלך לתרגם את העייפות לכדי הירדמות, שינה עמוקה. אני כל כך מקנא שממש בא לי להזדחל עמוק לתוך החלומות שלך, לצלול יחד איתך אל השקט של הלילה. אבל זה לא ממש הולך וכל שנותר לי זה להסתכל עלייך, לכתוב, ולקוות שהעייפות תחלחל גם אליי. שהעייפות תכריע אותי ואוכל להצטרף אלייך למסע הלילי הקסום שבטח עובר עכשיו על מוחך היפה.

הבעיה היא שבזמן האחרון כשאני כבר נרדם אני חולם. יותר נכון לומר שאני סובל מסיוטים. החלומות האלה רעים, החלומות האלה גורמים לי להתעורר שטוף זיעה. לילה אחד התעוררתי בחרדה איומה, בקושי הצלחתי להתנדנד בלי ליפול עד לשירותים, ומדובר על מרחק של שני מטר לכל היותר. ושם, שם בעודי עומד מול האסלה, הכל התפרץ, הכל התחיל לזרום, ההתרוקנות הזאת הייתה חייבת לבוא ובזכותה יכולתי לחזור לישון לידך, יכולתי לחזור אל תוך חלומך.

ועכשיו הכל כאן כל כך רגוע, שקט ושליו. הכלבים שלא מפסיקים לנבוח התעייפו ונרדמו. המטוסים שנוהגים להרעיד את החלונות שבו לבסיסם בשלום. הטנדרים, הג'יפים והטרקטורונים דוממו את מנועיהם. טאקי ופאברוטי נזרקו ונרדמו כל אחד בפינה שלו. ואפילו הציפורים לא מצייצות. כל כך שקט שמשב רוח הכי קליל שמעיף איזה עלה קטנטן או גרגיר אבק נשמע כל כך טוב וצלול ומפלח את האוויר. וזה כביכול הזמן הכי טוב למחשבות, הזמן המושלם כדי לצלול ולשקוע, המועד המתאים להתמודד עם כל מה שעולה, אבל שום דבר לא עולה, ממש ריק, ואקום.

מזל שיש לי את המקום הזה, מזל שאני איכשהו מצליח לבטא את עצמי בכתיבה. טוב שאני יכול לשפוך את כל מה שלא עולה וגם את המעט שבכל זאת מצליח לצוף דרך המקלדת. וכששוב אין מחשבות מסודרות וברורות במוחי אני מגניב את המבט לעברך. את נראית כל כך שלווה, כל כך רגועה. אני מקווה לפחות שהחלום שאת חולמת עכשיו עוזר לשנתך להיות ערבה ונעימה יותר. ולי נותרו שתי אופציות: להמשיך לתת דרור לפרץ המילים הלא ברור הזה ולהעלות אותן על המסך שניצב מולי. או להפנים שהשעה כבר 2:36 ולעשות את הדבר היחיד שיכול להרגיע אותי ולעזור לי להיכנס למוד של שינה.

אני אבחר באפשרות השנייה. אתנתק מהכתיבה, אקטע את חוט המחשבה שגם ככה הוא די קטוע ולא ברור. אחבק אותך, אתכרבל לתוכך, אלחש לתוך אוזנך שאני אוהב אותך, אנשק אותך בעדינות כדי לא לקטוע את החלום המתקתק שאת בטח חולמת עכשיו. אמשיך להסתכל עלייך, עד שאתעייף מספיק ואוכל לצלול לתוך המחשבות שלך, אל תוך החלום שלך, שם אני יודע שארגיש בטוח ונעים. מחר בבוקר תעזרי לי לבחור שם לקטע הלא ברור הזה…

השעה 07:15 והלילה הסתיים מוקדם מהצפוי, בקושי ארבע שעות שינה. את עדיין ישנה והיתרון שעכשיו יש כבר אור יום. את יפה כמו תמיד, עכשיו אני יכול להעביר את הזמן בהסתכלות על יופייך. המחשבות הן אותן מחשבות לא ברורות או לא מחשבתיות. לכן אעצור כאן, אמשיך להסתכל עלייך ואמתין שתתעוררי כדי שאוכל להגיד לך שוב שאני אוהב אותך.

הפוסט לילה לא שקט הופיע ראשון בגולות