ביבי, אני לא מאמין שתקרא את הדברים האלה שממוענים אליך ובכל זאת, למזלי עדיין לא העברת חוק שימנע ממני לכתוב ולהביע את דעתי. רציתי להודיע לך שגם אני אשתתף היום בהפגנת הענק, גם אני אצעד בצעדה בת"א, גם אני דורש צדק חברתי!

נכון שלפני פחות משבועיים יצאתי כנגד הארגון הלקוי של המחאה, ודעתי בעניין עדיין לא השתנתה. אני חושב שעם ניהול נכון יותר הכל היה נגמר כבר לפני זמן רב. ובינינו, כנראה שחלק מהפיתרון היה לשים אותך בין דפי ההיסטוריה. אבל את המחאה נגדך מנהלים אנשים נחמדים, נחמדים מדי.

ובכל זאת אני לא יכול להישאר יותר אדיש, בטח לא כשאני רואה את הזחיחות שלך ושל סביבתך. בוודאי לא כאשר אני רואה את התנהגותה של מירי רגב שמתבטאת בצורה שמתאימה יותר לשוק (בלי להעליב אף אחד שעובד שם) ואח"כ עוד מצפה שיכנו אותה חברת כנסת. אז מירי, תסלחי לי, או לא, אבל לא אקרא לך חברת כנסת כי התואר הזה (לא שהוא נחשב תואר של כבוד) ממש לא מגיע לך.

אני לא יכול להישאר אדיש כשאני רואה אותך ואת שר האוצר מקיימים מסיבות עיתונאים ומנסים לקנות בכסף חלק מהמפגינים, שוחד היא עבירה חמורה ביותר. קשה לי לחיות בשקט ושלווה כאשר במשך חודשים אתה מתעלם ממצוקת הרופאים ולא טורח לטפל בבעיה שלהם ולהידבר איתם, ואני לא שכחתי שאתה ח-ביבי, שר הבריאות.

אינני יכול להתעלם מההכפשות שאתה ואנשיך זורקים לעבר המפגינים. אני לא אוכל סושי, ולפעמים אפילו חוטא באיזה סטייק אנטריקוט, אם זה בסדר מבחינתך כמובן. ואני לא מעשן וזה מזל גדול, אחרת מזמן לא הייתי ממעמד הביניים.

אני לא מתבייש לומר בקול רם ומוצהר, אני שמאלני. לא הצבעתי לך בקדנציה הראשונה, ואני חושב שהיית אחד מראשי הממשלה הגרועים שידעה מדינת ישראל. ובוודאי שלא הצבעתי עבורך לקדנציה הנוכחית, כי אני לא שייך לציבור המטומטם, למרות שלצערי גם אני משלם.

אני חושב שהטעות הבסיסית שלך, ביבי, היא בהבנה של המצב. ההפגנות האלה הם לא של שמאלנים או ימנים. אנחנו לא מדברים איתך על שטחים, לא על שלום, לא על מלחמה ולא על ביטחון. או אולי בעצם כן על ביטחון, אבל לא מהסוג שאתה אוהב לחפור עליו שעות בכל מקום ברחבי הגלובוס, אלא על ביטחון כלכלי.

ההפגנות האלה הן של כולם ביבי, כל מי שלא נמצא בעשירונים שלך ושל חבריך. המחאה הזאת היא אמיתית, היא של אנשים פשוטים, אנשים שרק רוצים לחיות בכבוד. ולא משנה אם הם בעד או נגד ההתנחלויות, בעד או נגד החזרת הגולן, או כל דבר אחר שאתה היית רוצה להסית אליו את הדיון.

לפני כמה חודשים פרסמת את תלוש המשכורת שלך, כל העם ריחם עליך. רק 15,000 ש"ח נטו, רק פי שלושה מכל אדם ממוצע, רק. אבל שכחת לציין שאין לך הוצאות, דירה יש לך מהמדינה, רכב ודלק מהמדינה, ארוחות וטיסות מהמדינה, שנמשיך?

לא אמשיך להיכנס לך לכיס, כל עוד אתה תדאג שלכיס שלי ייכנס מספיק, או לפחות לא ייצא ממנו יותר מדי. מצידי אתה יכול להרוויח כמה שיותר, זה לא ממש מעניין אותי. מה שכן מעניין אותי זה שלא אשלם על שכר דירה 50 אחוז ממה שאני מכניס. שהדלק שהרכב שלי שותה לא ישתה לי 20 אחוז מהמשכורת. שהאוכל שאני מכניס לפי כדי לחיות, לא יהרוג לי עוד 50 אחוז מההכנסה שלי. אם עשית חישוב הבנת ששלושת הדברים שמניתי כבר הכניסו אותי לחובות. וכל זה לכלול בלי ביטוחים, חשבונות, מיסים ועוד ועוד ועוד. שמת לב שלא הזכרתי בילויים וסושי?! גם כי, כמו שכבר הזכרתי, אני לא אוהב סושי וגם כי אם אי אפשר לחיות כאן בכבוד, איך אפשר לבלות כאן בכבוד?

נמאס לי לחיות במצב בו בוקר אחד הבנק מודיע לי שאני חייב לו, ובבוקר למחרת ביטוח לאומי מבשר לי על חוב נוסף. אני עובד ומתפרנס בכבוד תודה לאל אבל בכל זאת המעמסה בלתי אפשרית! האמן לי שאם הייתי מרוויח 15,000 ש"ח בחודש ולא היו לי הוצאות מחייה לא הייתי חייב שקל לאף גוף, לא מסחרי/פרטי ולא של המדינה.

בקיצור, אם עד עכשיו לא עשית את תנועות הידיים שמסמנות על כך שאני חופר זה בטח רק בגלל שלא טרחת לקרוא את מה שכתבתי, הרי כולנו יודעים שאתה לא סופר אף אחד במדינה הזאת חוץ מהטייקונים. אז אני אעשה לעצמי את תנועת הידיים שמסמנת חבר, אתה חופר ואגיע לתחילתו של הסוף, של המכתב הזה ובתקווה גם המאבק ואיתו גם הקדנציה שלך.

הערב גם אני אגיע לת"א, למרות שאני גר בפריפריה. והאמן לי, אין לי ממש כסף לנסיעה הזאת, אבל אין לי ברירה. אני מרגיש שזה באמת מאבק אמיתי על הבית. מאבק צודק על אופייה של המדינה, על ערכים, על כבוד, ואסור לנו להיכנע.

אני מתרגש כמו שלא התרגשתי כבר זמן רב, אני חש שאנחנו לפני ערב היסטורי למדינה הזאת. אני מקווה שלרגע אחד תקשיב לכל עשרות או מאות האלפים ותבין שהמדינה הזאת היא שלנו, לא פחות משהיא שלך ואולי אפילו יותר.

מבחינתי איבדת את הלגיטימציה לשלוט, שתי קדנציות כל כך גרועות של שיתוק, של חוסר עשייה, זה הרבה יותר מדי. אני אקרא להפלתך, ואקווה שתיקח איתך את מרבית 120 חברי הכנסת, כי כמעט אף אחד מכם לא עשה למעננו עד היום כלום.

אבל גם אם תישאר ונמשיך לסבול אותך, הדבר הכי חשוב הוא שפעם אחת תקשיב ותעשה למען העם שלך. אולי, רק אולי, תצליח אפילו להיכנס לדפי ההיסטוריה כמישהו שעשה משהו טוב למען עמו ולא רק למען עצמו וסביבתו הקרובה. אני ועוד מאות אלפים נעשה את זה הערב וניכנס לדפי ההיסטוריה כרוב הדומם שהחליט לצעוק ולזעוק ולעשות משהו לא רק למען עצמו, אלא למען עתיד טוב יותר לכלל אזרחי המדינה ולמען עתיד טוב יותר עבור המדינה עצמה.

הפוסט ביבי, גם אני דורש צדק חברתי! הופיע ראשון בגולות

מתנחלי איתמר היקרים ותמר פוגל,

ליבי איתכם ואני משתתף בצערכם, מי ייתן ולא תדעו עוד צער לעולם. רצח הינו דבר מתועב וכמובן שרצח ילדים הוא שפל המדרגה. הרוצחים אינם בני אנוש, יש להוקיע אותם ולמצות איתם את הדין.

ולמרות זאת וגם בלי קשר אני קורא לכם לחזור הביתה, לישראל. אנחנו מחבקים אתכם, אבל רוצים וצריכים שתהיו קרובים אלינו. הגיע הזמן שמישהו יהיה מספיק אמיץ לומר לכם שתפקידכם ההיסטורי הסתיים. ממשלות ישראל בצעד לא חכם (יש כמובן שיחלקו עליי) שלחו אתכם לשליחות מסוימת, אך כל שליחות מגיעה סופה.

היום אתם תקועים לנו וגם לפלסטינים כמו עצם בגרון. אתם מוקפים בכפרים פלסטינים דוגמת עקראבה, ביתא ועוורתא במקום להיות מוקפים בערים, כפרים, קיבוצים ומושבים שרוצים בכם. שלא יספרו לנו ולכם סיפורים, מדינת ישראל מספיק גדולה בשביל למצוא לכם פתרונות דיור חלופיים ובטוחים בהרבה. בין אם במרכז הארץ ובין אם במקומות אחרים, כמו הנגב למשל.

אתם ושאר חבריכם מהווים מכשול אמיתי לשלום וגם לכך לא תוכלו להתכחש. שלושה ראשי ממשלה בעבר (ביבי, ברק ואולמרט) עמדו על סף חתימת הסכמי שלום ונסוגו רק ברגע האחרון. וזאת בגלל שאתם ושאר מתנחלי יהודה ושומרון מחזיקים אותם במקום הזה שכל לחיצה קטנה עליו עלולה מאוד לכאוב.

היישוב שלכם הוקם בשנת 1984, העולם אז היה אחר לגמרי. העולם התקדם, השתנה, התפתח ורק בנושא ההתנחלויות אנחנו דורכים במקום ומתעקשים כאילו הן מצילות אותנו מכל רעה ופגע.

בשנת 1984 עדיין לא היה אינטרנט ובטח שאף אחד אז לא חשב על שירותים כמו פייסבוק וגוגל. אנשים חיו חיים אחרים, ולכן בין היתר שלחו אתכם אז להקים את איתמר. המלחמות היו שונות, אמצעי הלחימה היו פחות מתוחכמים ולטענת אלה ששלחו אתכם לשם, אתם הייתם חלק מהמלחמה באויב. במילים שלי אפשר להגיד ששלחו אתכם לשם כדי להיות מגן אנושי.

הבעיה היא שהמציאות בהחלט הפכה אתכם למגן אנושי ואתם פעם אחר פעם חווים זאת על בשרכם. ולמרות שאתם מגן אנושי אתם לא באמת מגנים על תושבי ישראל מכיוון שהמפגעים מגיעים גם לכאן ובטח ובטח שהרקטות והטילים שלהם מגיעים.

אם היה לנו ראש ממשלה אמיץ, הוא היה אומר לתמר פוגל את האמת. הוא היה אומר לה שהגיע הזמן לעזוב את ההתנחלות ולעבור לגור במדינת ישראל. אבל היא חונכה בצורה פנאטית מסוימת ובגיל 12 במקום להתאבל ולחוות את הכאב העצום שהיא חווה בפרטיות, היא מדברת בסיסמאות ששמעה מיום היוולדה. וביבי נתניהו עונה לה על הצרכים ומבטיח לבנות עוד בהתנחלויות, כאשר בתוך מדינת ישראל הוא לא טורח לבנות מספיק כדי שמחירי הדיור יגיעו לאיזושהי נקודה של שפיות.

תמר פוגל חוותה כאב שאף אחד לא יכול אפילו להבין ולתאר. הילדה הקטנה הזאת מתחילה התמודדות קשה שתימשך במשך כל ימי חייה. הגיע הזמן שמישהו ישים לדברים הללו סוף כדי שתמר פוגל תהיה הגיבורה האחרונה.

ובנייה של עוד התנחלויות לא תועיל, כמו שהטלת עוצר על כפרים פלסטינים וחיפוש מבית לבית לא תעזור. אנחנו רק מגבירים את השנאה כלפינו ולא רחוק היום בו הפלסטינים יתקוממו כמו המצרים, הטוניסאים והלובים. אז לתושבי איתמר ושאר חבריהם המתנחלים לא תהיה ברירה והם ינוסו על נפשותיהם ויתחננו למדינת ישראל שתקבל אותם לחיקה.

מצער אותי מאוד שבשנת 2011 בחלקים מסוימים במדינת ישראל (למרות שחלקם אפילו לא שייכים לישראל מבחינת חוקיה) קדושת האדמה גוברת על קדושת החיים. במקום לקדש ערכים של שלום, אחווה ואהבה מקדשים שם את המקום ואת האדמה וחבל. לאדמה היום אין כבר כמעט ערך, אוטוטו שתי המדינות הגדולות בעולם יהיו פייסבוק וגוגל, איתמר תהיה עוד מקום נידח על המפה שבקרוב לאף אחד לא יהיה באמת אכפת ממנו.

הפוסט מכתב למתנחלי איתמר ותמר פוגל הופיע ראשון בגולות

הימים הם ימי חורף שנת 1992. אני נער צעיר בן 17, נמרץ, אופטימי, חדור אמונה, מוטיבציה ואמביציה וגם מעט נאיבי. תמיד הייתי מאוד מגובש בדעותיי ואף פעם לא הייתי אדיש לסביבה, בימים ההם החלטתי לתרגם את המחשבות והרצונות שלי לכדי מעשה והצטרפתי לרצ – התנועה לזכויות האזרח. חשוב לזכור שמדובר בימים של טרום תקופת האינטרנט, אלה ימים שבהם התקשורת בין אנשים במדינה התקיימה במפגשים פנים מול פנים ולא במסנג'ר, SMS או כל אופציה אחרת שאנחנו מכירים היום.

כעבור זמן לא רב החלה מערכת בחירות ורצ התמודדה בשיתוף עם מפלגות מפ"ם ושינוי, תחת השם מרצ – ישראל הדמוקרטית. אני פעלתי באותם הימים במרץ רב, את זמני ביליתי בצמתים, בהפגנות, בעצרות, כנסים, טלפונים ובלא מעט התחככות עם פוליטיקאים. תמיד התנדבתי ראשון לכל פעילות והרגשתי שמדובר בעבודת קודש, הייתה תחושה של שינוי באוויר וכל קול היה מאוד חשוב.

הקיץ הגיע ומערכת הבחירות המשיכה להתחמם. באוויר החם, הלח והדביק של ישראל הייתה אווירה אחרת, אווירה טובה יותר, הייתה אופטימיות. הפעילות ברחוב גרמה לי לעניין וסיפוק אדיר. השיחות עם היריבים הפוליטיים, עם המשוכנעים והמתלבטים היו מאוד מפרות. הייתה הרגשה של עשייה וגם כאשר לא הצלחתי לשכנע הרגשתי שאני הולך עם האמת הפנימית שלי שזה הדבר הכי חשוב.

23.06.1992

היום הגדול הגיע, יום הבחירות. יום מלא בפעילות, אני מתרוצץ בין הקלפיות, המטות, הפעילים, הצמתים. מאמצים אחרונים של שכנוע, ניסיונות להביא עוד מצביעים לקלפי. עוד לפני היוודע התוצאות אני חש בתחושה אדירה של סיפוק, הרגשה שמה שלא יהיה עשיתי את זה וכולנו יחד עשינו את זה.

הערב מגיע והמתח בשיאו, כולנו מתקבצים במטה המפלגה בחיפה מול הטלוויזיה וכוססים בעצבנות את הציפורניים. בדיוק בשעה 22:00 חיים יבין עולה לשידור ומכריז בגאון "מהפך!". הסקרים מנבאים הצלחה מסחררת ותוצאות האמת שזורמות מאמתות את הדברים. מרצ זוכה ב-12 מנדטים וגוש השמאל בראשותו של יצחק רבין ז"ל מבצע את המהפך הבלתי יאומן. שאגות השמחה שפרצו באותו הלילה מהמטה היו אדירות. הדמעות שהציפו אותי היו דמעות של אושר ושמחה וגם לא מעט התפרקות מהמתחים של אותם חודשים עמוסי פעילות. מאוחר יותר יצאנו לרחובות לחגיגות ספונטאניות והייתה תחושת סיפוק מטורפת. הימים שאחרי היו ימים נפלאים, המון מסיבות ניצחון וחגיגות אל תוך הלילה עם כל הפעילים וחברי הכנסת.

בערבות הימים המשכתי בפעילותי הפוליטית ואף נבחרתי לכהן בועידת המפלגה על אחת ממשבצות הצעירים. באותו הרגע הרגשתי שהגעתי לשיא ובשיא כמו שכולם יודעים צריך לפרוש, זה בדיוק מה שעשיתי. מאז במשך שנים נמנעתי מפעילות פוליטית, למרות שתמיד החיידק הזה היה בתוכי.

ביום שלישי הקרוב מדינת ישראל תלך שוב לקלפי, אני בבוקרו של אותו יום אעבוד כרגיל. בערב כמובן אשב צמוד למסך הטלוויזיה ואעקוב מקרוב אחרי התוצאות וההתפתחויות. התחושות שלי לא מנבאות דברים חיוביים, אבל לא תהיה לי ולכולנו ברירה לקבל את דין הבוחר. לקראת מערכת הבחירות הבאה שבטח תתקיים בעוד שנה, שנתיים, שלוש, אני ככל הנראה אאלץ לקבל את דין התנועה ולחזור לפעילות פוליטית. כולי תקווה שזה לא יהיה מאוחר מדי…

השיר המצורף:
משינה – אז למה לי פוליטיקה עכשיו
מהאלבום: העמותה לחקר התמותה
מילים ולחן: שלומי ברכה

"אלפי שכירים של חרב מתכנסים בתוך מסגד
הם מדברים עליי אך לא איתי
ודוד של השכן שלי קיבל את הסמג"ד
סיפרה אישתו של בן של אחותי
אהה אחותי, אהה אחותי

שרון ושמעון פרס מקימים עוד מפלגה
לפתור את המצב הנוכחי
ובניו יורק המציאו זן חדש של מחלה
ואיש אחד טוען שהוא אחי
אהה אחי, אהה אחי

שיקרתי שאמרתי שהכל כל כך נפלא
כי שום דבר בעצם לא היה נכון
גם הכדור שלנו שהפך למרובע
שכח שהוא עגול
עסקי הרוק'נרול..

בסן פרנסיסקו הגשרים זקוקים להחלמה
ברוסיה עוד אסון של רכבות
ההמונים הפילו בברלין את החומה
ולי ולך נותר רק לקוות
אהה לקוות, אהה לקוות

שיקרתי שאמרתי שהכל כל כך נפלא
כי שום דבר בעצם לא היה נכון
גם הכדור שלנו שהפך למרובע
שכח שהוא עגול
שכח שהוא עגול
שכח שהוא עגול
אני ברוק'נרול

למה אבן ברמאללה סוטה ממסלולה לולה?
למה אבן ברמאללה סוטה ממסלולה לולה?
את וגם אני בתוך ארגז
שר ואת רוקדת במרכז

שיקרתי שאמרתי שהכל כל כך נפלא
שכירים של חרב מתכנסים בתוך האפילה
ובניו יורק המציאו זן חדש של מחלה
מרגיש כל כך נפלא
אנחנו עם סגולה
אנחנו עם סגולה

אז למה לי פוליטיקה עכשיו? "

*הפוסט הנ"ל נכתב לפני הבחירות של שנת 2009 וקטע ממנו עתיד להתפרסם בספר לימוד לבגרות במדע המדינה

הפוסט מיומנו של פעיל פוליטי – אז למה לי פוליטיקה עכשיו? הופיע ראשון בגולות