את קיסריה בנה הורדוס ומאז היא נכבשה פעמים רבות בידי מנהיגים רבים. אם מישהו היה מספר להורדוס לפני קצת יותר מ-2,000 שנים שבסופו של דבר קיסריה תיכבש על ידי להקת היהודים אני בספק אם הוא בכלל היה מקים את קיסריה. אבל אתמול זה קרה, אתמול להקת היהודים כבשה את קיסריה, שוב.

ההתרגשות עבורנו החלה כבר בדרך להופעה. שום דבר לא הצליח לפגום בהתלהבות שלנו מהחזרה לקיסריה פחות משנה אחרי הפעם הראשונה. שעתיים של נסיעה בפקקים והרדיו בשלו ממשיך לנגן שלמה ארצי, ריטה, קובי פרץ וחבריהם. גם אחרי כמעט 20 שנים, כיבוש לבבות של עשרות אלפי מעריצים, מאות הופעות מפוצצות ומכירת עשרות אלפי עותקים מהאלבומים, עדיין לא משדרים כמעט שירים של היהודים ברדיו, אפילו שהם ממלאים בפעם השנייה את קיסריה. רק תחשבו מה קרה יום קודם לכן ברדיו כאשר עומר אדם (מי?) הופיע בקיסריה…

הגענו לקיסריה וכלום לא השתנה, זה ממש הרגיש כאילו חזרנו הביתה. מה שאותי בעיקר הפתיע זו ההתרגשות והציפייה שלי, שלא נפלה מזו שהייתה לפני הפעם הראשונה בקיסריה. לפני ההופעה פגשנו עורך דין מאוד בכיר שמטפל בעניינים שונים של המשפחה, באותו רגע הבנתי שאכן כיבוש קיסריה על ידי היהודים הושלם.

ההופעה התחילה בטירוף, אורית, תום ושאר החברים לא נתנו לקהל רגע אחד של מנוחה ואפילו לא שנייה להתחמם, ישר פעמון מלחמה לתוך הוריד. לקהל לא היה נעים להתחיל להשתולל כבר בשיר הראשון, אז כולם חיכו, אבל לא יותר מדי. השיר השני הגיע וקיסריה הייתה באוויר, אנשי האבטחה נראו חסרי אונים וגם תגבורת של המשטרה לא הצליחה לעצור את השיגעון שהלך שם.

בחברת האבטחה כנראה לא הבינו שהקהל של להקת היהודים הוא קהל אחר, זה לא הערסיאדה של קובי פרץ או עומר אדם. ולכן המאבטחים השתוללו כאילו הם אחרוני השוטרים של מג"ב בפעילות נגד מפגינים פלסטינים. זה היה די מבזה, הם דחפו, צעקו והתנהגו בברבריות לא מוסברת. הם לא ידעו שהקהל של היהודים זה לא קהל שיכול לשבת בהופעות, זה קהל שבא ליהנות, להתפרק ולרקוד והכל מאהבה. מזל שלא היו להם אלות…

ההופעה הייתה מדהימה, לא היה רגע מת אחד במשך שעתיים וחצי. כמו בכל הופעה תום פטרובר ואורית שחף סחפו את הקהל בקולותיהם המופלאים, התופים של יהב ליפינסקי הלמו וכל אחד הרגיש את הדפיקות בליבו, הגיטרות של עמרי אגמון וגיא באר ניסרו כמו שצריך, הבס של ניר מימון השתלב כמו תמיד בצורה המדויקת והקלידים של רועי זוארץ נשמעו בדיוק כמו הקלידים של קודמיו.

לא נעים לי להודות, אבל אם ההופעה הראשונה של היהודים בקיסריה הייתה מושלמת, ההופעה הזאת עלתה עליה בכמה דרגות. מסתבר שלא צריך הפתעות, לא צריך אירוחים דוגמת שלום חנוך, לא צריך נזירים ולא שירים אקוסטיים. ההפתעה הכי גדולה וטובה שיכולה להיות בהופעה של היהודים היא ההופעה עצמה ועדיף שתהיה חשמלית, וזאת בעצם לא הפתעה, תמיד אתה יודע שהם יתנו מעצמם מאתיים אחוז על הבמה.

ובכל זאת גם הפתעה קטנה/גדולה הייתה, שני שירים אקוסטיים על במה נוספת שמוקמה בתוך הקהל. ואם כן צריך הפתעה, אז זאת בדיוק ההפתעה המושלמת. בכל הופעה מרגישים שהיהודים קרובים לקהל ומחוברים אליו כמו תינוק לאימו. גם במועדונים קטנים, גם בהופעות גדולות, תמיד הקרבה והחום מרגישים אותו דבר. ובכל זאת הירידה לקהל וההופעה בתוכו השלימה והעצימה עוד יותר את התחושות הללו.

באותם רגעים נדהמתי לראות את אחת הסדרניות (כבת 60 לערך) שבמהלך כל ההופעה נראתה זעופה וניסתה להשליט סדר מתקרבת לבמה, מחייכת כולה מאושר, שרה ורוקדת עם הלהקה. בשלב מסוים היא שלפה מתיקה את הטלפון הנייד ורצתה לצלם את הלהקה בוידיאו ולהנציח את אותם רגעי קסם, אך ברגע שקלטה שברשותה נוקיה 3100 ראיתי לשנייה עצבות על פניה, שחלפה מיד.

בשבילנו ההופעה הזאת הייתה בדיוק במקום והיא הייתה מושלמת לחלוטין. אחרי תקופה לא פשוטה שעוברת עלינו היינו חייבים את ההתפרקות הזאת, ואוי איזו התפרקות מופלאה זאת הייתה. כל שיר היה במקום, כל חיבוק ונגיעה הרגישה כאילו אנחנו אחד, שוב היהודים הצליחו למלא את המצברים שלי ואני בטוח שגם את שלך.

הדמעות הציפו אותי במהלך כל ההופעה, מהפתיחה האדירה עם פעמון מלחמה, דרך הריגוש האינסופי של אצלך בעולם וכלה בעוד ארון אחד שמפיל אותי כל פעם מחדש. יש אנשים שלא חווים עוצמות רגש במהלך כל חייהם כמו שאני ובוודאי גם אחרים חווים בהופעה אחת של היהודים.

במרבית ההופעה רקדתי, קפצתי והשתוללתי כשגבי אל הבמה ופניי אל עבר הקהל. פשוט לא האמנתי שאני שוב בקיסריה מפוצצת והקהל נמצא בכזאת אקסטזה ועל הבמה לא מופיע שלמה, מי? ולא קובי, מי? וגם לא ריטה, מי? אלא תום פטרובר ואורית שחף המנהיגים הבלתי מעורערים של הרוק הישראלי וגם המוזיקה הישראלית.

בשורה התחתונה שום דבר לא הצליח להרוס לנו את ההופעה, כי היא הייתה הרבה יותר ממושלמת. לא הפקקים בדרך, לא הרדיו שממשיך להתעלם, לא המאבטחים שאיבדו כל שליטה ורסן, שום דבר. כשאני בהופעה של היהודים, איתך, שום דבר לא יכול לקלקל. את האהבה הבלתי מעורערת שלי והיהודים הם אלה שגרמו לאהבה שלנו לקרום עור וגידים, והם ימשיכו ללוות אותנו ואת האהבה שלנו לעד.

אני חולם המון, אבל בדרך כלל לא זוכר את החלומות שלי. הבוקר כשקמתי זכרתי גם זכרתי את מה שחלמתי בלילה. חבל שהצלחתי לישון רק חמש שעות, כי הצלחתי לחוות רק שתי הופעות של היהודים במהלך הלילה. עבור כולם ההופעה נמשכה שעתיים וחצי, אני זכיתי לשלוש הופעות של היהודים הלילה שנמשכו שבע וחצי שעות של שכרון חושים. אני בטוח שעוד אזכה בעתיד להרבה ריגושים מהסוג הזה.

עבורי ההופעה הזאת תיזכר כהופעה הגדולה והטובה ביותר שהייתי בה מאז ומעולם, גם של היהודים וגם בכלל. אבל כמו שכבר כתבתי בעבר זאת רק עוד פסגה בדרך של הלהקה האדירה הזאת, ומעבר לפסגה הזאת נמצאת אחת עוד יותר גבוהה. אני עדיין בטוח, כמו אחרי הפעם הראשונה בקיסריה, שעוד ניפגש בפארק הירקון…

*קרדיט ענק לספיר בן עמי, על צילום ועריכת התמונות ועל שהסכימה לשתפן כאן.

הפוסט היהודים כבשו את קיסריה, שוב הופיע ראשון בגולות

לפני למעלה מארבע שנים התחלתי לכתוב. הכתיבה הגיעה מעמקי הנשמה שלי, היא הייתה צורך בלתי נשלט לפרוק את כל מה שעל ליבי. עם הזמן גיליתי שאני מאוד אוהב לכתוב ושהפריקה הזאת מן הלב אל הכתב משחררת אותי וגורמת לי להרגיש ממש טוב.

הכתיבה שלי מאז ועד היום לא השתנתה. אולי התפתחה קצת, אולי התבגרה מעט, אבל בשורה התחתונה היא נשארה אותה כתיבה. אני עדיין כותב מתוך צורך ולשם ההנאה. אני עדיין כותב כדי לפרוק ופורק מהלב. אני עדיין מוציא את כל מה שאני כותב מעמקי נשמתי. והכי חשוב, אני עדיין אוהב לכתוב, ועם הזמן האהבה הזאת רק גוברת.

האהבה שלי לכתיבה תמיד הייתה שזורה באהבה שלי בחיים. והכל התגבר מאז שאני ואת יחד. התקופה שלנו היא התקופה הטובה והמשמעותית ביותר בחיים שלי. כל יום שעובר אני משתדל לנצור, את חלקם אני גם מצליח לתעד באמצעות האהבה שלי לכתיבה. הרבה מהכתיבה שלי בתקופה שאנחנו יחד היא בזכותך ובהשראתך.

בשנים האחרונות חיפשתי מקומות לפרסום הקטעים שכתבתי. היו כל מיני אתרים, אבל כולם איבדו מהזוהר שלהם ולעיתים אף הוציאו לי את החשק מהכתיבה. לפני כמה ימים גלגלת את הרעיון להקים יחד אתר שיהיה בלוג משותף שלך ושלי. באותו הרגע ניצתה בי האש והלהבה. שנים חיפשתי את הבית בו אוכל לכתוב, הרעיון שלך גרם לי להבין את מה שלא הבנתי במשך זמן כה רב. הרעיון שלך עזר לנו להקים את הבית, הבית לכתיבה שלך ושלי, הבית שמעתה יקרא גולות ויהיה חשוף לעיניי כל.

בימים האחרונים עבדנו קשה, גלגלנו את הרעיון, השקענו אנרגיות ובסופו של דבר האתר קרם עור וגידים. יש עוד המון מה לעשות בו והרבה לשדרג, אבל זאת רק ההתחלה. אל הבית החדש אני מייבא לאט לאט את הקטעים האהובים עליי שכתבתי בעבר. ייקח לי עוד כמה ימים לסיים את המשימה הזאת ובסופה כל אותם הקטעים יזכו למקום של כבוד בביתם החדש. ומעתה והלאה, זה המקום היחיד בו אכתוב ואפרסם. המקום שלך ושלי.

הפוסט המקום שלך ושלי הופיע ראשון בגולות

שלושה חודשים שמרגישים כמו שבע שנים טובות
חווים, נהנים, מרגישים, מתרגשים, מבלים
ותמיד תמיד נשאר טעם של עוד ועוד.
ימים ולילות של כמיהה ומחשבות
מדברים, שותקים, צוחקים, בוכים
והרגש מתעצם מיום ליום.

איך מתגברים על הגעגוע?
חיים משבת לשבת
ומנצלים כל רגע ושנייה.
איך מתגברים על המרחק?
עם הרבה קירבה בלב, בנפש ובנשמה.

תמיד שם אחת בשביל השני ולהיפך
עם אוזן קשבת, המון רגישות
גם כשלא יודעים מה להגיד או איך לעזור
שם נמצאים ויש לכך המון חשיבות.
תמיד שם אחד בשביל השנייה ואחרת
ברגעים הטובים, באושר, בשמחה
אבל גם בנפילות, בתהומות
וברגעי המשבר והשבירה.

איך מתגברים על הגעגוע?
חיים מסופ"ש לסופ"ש
לא מוותרים על כלום
נמצאים זו לצד זה בכל עת ודקה.
איך מתגברים על הקשיים?
מרגישים, דואגים, אוהבים
נושמים חזק חזק אחת את השני לריאות
שואפים אחד את השנייה לעמקי הנשמה.

אפשר לתאר את הכל בקצרה
עוצמת רגשות, פרפרים ותשוקות
מה שיש לי בלב את זאת כנראה אף אחד לא ידע
אפשר לסכם את הכל במשפט
אולי קצת נדוש וכנראה גם לא מקורי
אני אוהב אותך ואת זה הכי חשוב שאת תדעי.

חווה איתך אותך
חי אותך איתך
רוצה איתי אותך
אוהב אותך איתי…

הפוסט געגוע הופיע ראשון בגולות

אני רגיש
אני לא אדיש
אני כואב
אני דואב
כל מה שמהלב יוצא בעיקר כשאני כותב.

אני כנה
אני ישיר
אני אמיתי
ולפעמים גם ציני וחריף
זה מרתיע לא מעט אנשים, משהו שכנראה לעולם לא אבין.
את מנוחתי לא אטריד בכך,
לא אקדיש לזה מחשבה.

אני אני
אני עצמי
אני חושב
אני חולם
אני תוהה
אני רוצה
לא ממש מוטרד ממה חושבת עליי הסביבה.

אני אוהב
אני מרגיש
נותן את כל כולי
בלי לצפות לשום תמורה
אני כמהה
אני דומע
רוצה אותך לאהבה.

אני לא חושש
לא מפחד
ובטח לא צריך להתנצל
זו נשמתי
זה מליבי
וזה אני
במילה שתיים,
או קצת יותר…

הפוסט בטום לב הופיע ראשון בגולות

בכל חיי ובמיוחד במהלך השנתיים וחצי האחרונות היו לי תקופות רבות שבהן הדמעות זלגו מעצמן. לעומתן היו תקופות לא מעטות של יובש, שבהן גם אם רציתי מאוד לבכות לא ממש הצלחתי. אני לא מתבייש בזה שאני בוכה, אני לא חושב שזה עושה אותי פחות גבר וגם לא יותר. אני חושב שזה מקסימום עושה אותי יותר אנושי.

דווקא בתקופות היובש היו רגעים רבים שבהם רציתי לבכות. הבכי משחרר, מנקה, שוטף את הנשמה ומוריד איתו איזו אבן או סלע מהלב. תמיד בתקופות היובש היו לי את הקשיים לשחרר ומאז שאני זוכר את עצמי רק דבר אחד היה עוזר לי. המוזיקה, זה הדבר שלא משנה מה, לא משנה כמה, לא משנה איפה, תמיד עזר לי לפרוק. אף פעם זה לא היה משהו מכוון, אף פעם לא שמעתי שיר במיוחד כדי לבכות. ברוב המקרים זה קרה באקראי, פתאום שמעתי איזה שיר שגרם לדמעות לפרוץ החוצה ולשטוף את הכל.

יש לי עשרות, אם לא מאות של שירים שמזכירים לי דברים, מצבים, אירועים, אהבות, אנשים ועוד הרבה דברים. חלק מהשירים מזכירים לי דברים משמחים וחלק פחות. בשורה התחתונה המוזיקה תמיד מצליחה לרגש אותי ולא יכול לקרות מצב שיעבור זמן רב בלי שיבצבצו להן דמעות, לעיתים הן של אושר ולפעמים של כאב. זה תלוי בשיר ותלוי בזיכרון ממנו…

על מדרגות התיאטרון – אילן וירצברג (מתוך האלבום משני צידי הכדור שיצא בשנת 1985)

מילים: דודו ויזר
לחן: אילן וירצברג

"עוד לא יודע מה קרה
עוד לא נקלט בהכרה
במדרגות והיא אמרה
אני רוצה שאתה תדע

ולא ידעתי אם זה רק
בחלום של מי משחק
בתיאטרון של מי אמרה
אני רוצה שאתה תדע

אני אוהב אותך
אני צריך אותך
לנוח בין כתפיי
מעל שמורות עיניי
אני אוהב אותך
אני צריך אותך

שלום לעצב לעוגמה
אצלי הצחוק עלה, עלה
על מדרגות התיאטרון
אני מצאתי פיתרון

עוד לא יודע מה קרה
עוד לא ניתפס בהכרה
במדרגות והיא אמרה
אני רוצה שאתה תדע

אני אוהב אותך.. "

*הכותרת של הפוסט לקוחה מתוך השיר קח אותי של היהודים. מילים ולחן: תום פטרובר.

הפוסט "בתוך כל מישהו את יכולה לשמוע איזה שיר…" הופיע ראשון בגולות

ימים לא ברורים של מצב רוח משתנה,
ימים לא מוסברים של הליכה על הקצה,
ימים של אהבה, שנאה ומה שביניהם,
ימים של חוסר חשק ואפס מעשה.

ימים של עצבות, שמחה וריקנות,
ימים של מחשבה, תהיה ובדידות,
ימים של עננות וימים של בהירות,
ברקים, רעמים אבל גם לא מעט עצבות.

ימים של עצבים, כעס וריגושים,
ימים של מכאובים פיזיים ונפשיים,
ימים של נפילות, פציעות וטיפולים,
ימים של רגשות שכל רגע מתפרצים.

ימים של עייפות בלתי מוסברת,
של הצלחה בלתי מושגת,
של רדיפה בלתי מוסברת,
של נשמה לא מתפקדת.

ימים מעוננים חלקית,
לא בהירים,
לא אפורים,
וממש לא ברורים…

הפוסט מעונן חלקית הופיע ראשון בגולות