היו לי נקודות תצפית רבות בחיפה שיכולתי להעביר בהן שעות בהתבוננות וצפייה לעבר כל שיפוליו של הר הכרמל. ברגעים הפחות טובים שלי נכנסתי לרכבי ונסעתי בכביש המדהים שמוביל מחיפה לעוספיה ודאלית אל כרמל, כאשר בדרכי אני חולף על פני אוניברסיטת חיפה. לא מעט פעמים טיילתי בעין הוד ובבית אורן. עכשיו מכל זה לא נשאר הרבה.

לי ולך היה את המקום שלנו, מקום של אוויר נפלא, נוף ירוק ומדהים ובעיקר המון אהבה. מקום שכבר זמן רב לא היינו בו, ואין לי מושג אם נשאר ומה נשאר ממנו. וגם אם המקום שלנו שרד, אין לי ספק שהנוף שמשתקף ממנו הוא לא אותו נוף שזכור לנו מביקורינו הקודם.

רק לפני מספר חודשים הצלחתי בזכותך לטייל בחורשה שנמצאת בסמוך לבית ילדותי. כשהייתי ילד הייתה בחורשה הזאת שריפה נוראית, שאיימה לכלות את ביתנו. אז הצליחו להשתלט עליה ומלבד חורש רב שעלה בלהבות לא נגרם נזק נוסף. חבל שהפעם התוצאות היו עגומות הרבה יותר.

ועכשיו, הכרמל, המקום הירוק והמדהים ביותר של מדינת ישראל ייזכר אצל רבים כמקום של הרס, אימה, זוועה ומוות. אסון הכרמל ילווה את כולנו עוד שנים רבות והשיקום יהיה ארוך ואיטי וכנראה שלא נוכל לזכות ולחזות בכולו במהלך חיינו.

בליבי יש המון עצב וכעס. על אובדן החיים המיותר של 41 גיבורים שרק רצו להציל חיים, וביניהם אחת שגם אני הכרתי מעט, איילה יפרח. פעמים מעטות יצא לנו להיפגש בכל מיני אירועים חברתיים, אך את החיוך, שמחת החיים והטירוף החיובי שלה, לעולם לא אשכח. יהי זכרה ברוך.

העצב והכעס הם גם על הנוף המדהים שהלך לאיבוד, על הפגיעה באיכות הסביבה והנזק האדיר שנגרם למקום שאני כל כך אוהב. והכי נורא שכולם יודעים מי האחראים למחדל הזה, אבל הם ימשיכו ללוות אותנו גם לאסון הבא.

מי ייתן ואסון הכרמל באמת יהיה האסון האחרון, והלקחים שיופקו ממנו יהיו האחרונים שמופקים לאחר מעשה. במועד הקרוב שיתאפשר לנו, אנחנו נבוא לבקר את הר הכרמל. נגיע למקום האהוב שלנו ונראה מה נותר ממנו ומסביבו ונטייל בשאר המקומות המדהימים ששוכנים בכרמל ולמרגלותיו. הלוואי והשיקום יהיה מהיר מהצפוי ועוד נזכה בחיינו לראות שוב את הכרמל פורח במלוא הדרו.

הפוסט אסון הכרמל הופיע ראשון בגולות

35 שנים זה פרק זמן ארוך מאוד, זה בערך חצי מהחיים. 35 שנים של אהבה שאינה תלויה בדבר, אהבה למקום בו נולדתי ואותו אני מכיר מגיל אפס, האהבה האמיתית הראשונה שלי. אהבה לעיר המגורים שלי, לנופים, לירוק, להרים, לים, לפינות החמד האישיות שלי שאולי לא רק אני מכיר, אבל רק אני יודע שהן שלי. אהבה למקומות הבילוי, אהבה לאחיותיי שחלקו איתי שנים ארוכות בעיר, אהבה לחברים הרבים והטובים שגרו ומרביתם עדיין בה גרים. אהבה לקבוצת הכדורגל של העיר ולבילוי השבת באצטדיון שלה. אהבה לאוויר הקריר בחורף, למרות הזיהום שיש בה. אהבה לחיפה, אהבה שנולדתי איתה ואיתה גם אמות.

אחרי 35 שנים החלטתי שהגיע הזמן לשנות, להתאוורר, להתחדש ובעיקר להיות עם האהבה הגדולה והאמיתית שלי יחד. אהבה למקום, לאדמה, לעיר זאת אהבה חשובה, אבל עליה תמיד תגבר אהבת האדם, אהבת החיים ובראש ובראשונה האהבה לאישה שאיתי. החלטתי לשנות אווירה, לשנות סגנון חיים, לעשות את המעבר מהצפון עם היופי הירוק וההררי, מהצפון הקריר (לפחות בחורף) לדרום עם היופי הצהוב והמדברי, לדרום החמים (בעיקר בקיץ).

רציתי להתקרב למשפחה האהובה שלי ושל אהובתי. להיות מרחק נגיעה מאחיותיי האהובות ומשפחתן ובראש ובראשונה מהאחיין המתוק שלי. להימצא בסביבת המשפחה המקסימה והטובה של אהובתי שקיבלה אותי בחום ובאהבה שלא ניתנים לתיאור. והכי חשוב לגור תחת אותה קורת גג, לבשל באותו מטבח, לרבוץ באותו סלון, להתקלח באותה מקלחת ולישון מחובקים באותה מיטה יחד עם האחת והיחידה.

את מסע הפרידה שלי מהאהבה הראשונה שלי התחלתי בימים האחרונים והמסע הזה הוא בעיקר רגשי, טקסי וסמלי, כי האהבה הזאת תישאר איתי לעד, את החברים שנשארים לעולם לא אנטוש, לביקורים עדיין אגיע, לטיולים במקומות ובנופים האהובים אמשיך לצאת, למקומות הבילוי בטוח אשוב ומכבי חיפה כמובן תמיד אצלי בלב ולמשחקים אמשיך להגיע בקביעות.

המסע החל באחת המסעדות האהובות עליי, מסעדה פשוטה וזולה, אבל נעימה עם שירות מעולה ומחיר שווה לכל כיס. כמובן שאני מדבר על מסעדת הבוקרים שנמצאת בכניסה הדרומית לעיר. שנים ארוכות שלא הייתי שם, אבל עדיין זאת הייתה הרגשה נפלאה להיות שם ובשבילי זאת מסעדה שתמיד תזכיר לי את חיפה ואין לי ספק שגם בעתיד אבקר שם.

המסע ימשיך במפגש חברים בפאב הבית שלי, בבראון. הפאב הזה היה המקום שלי במשך שנים ארוכות, מקום שבו חוויתי רגעים משמחים רבים וביליתי בנעימים עם חברים טובים. זה היה גם מקום אליו הייתי בורח ברגעים הפחות טובים שלי והרבה פעמים המקום, האנשים, האווירה וכל המסביב (עם כמה טיפות אלכוהול) הצליחו להרים אותי מהקרשים.

בשישי נחדש את המסורת עתיקת היומין שלנו שכבר זמן רק לא מומשה. בשישי נפקוד את מסעדת אל גאוצ'ו שממנה נשקפים נופים קסומים של חיפה ומתמזגים נפלא יחד עם טעמו הנהדר של הבשר המשובח. הייתה תקופה ארוכה שבכל צהרי שישי הגענו לשם ונכנסנו לאט לאט לאווירה של סוף השבוע. תמיד ידעו לפנק אותנו שם ולגרום לנו לצאת שבעים מהאוכל, מרוצים מהאווירה ומוכנים לקראת מנוחת השבת.

המסע יסתיים בביקור בכמה פינות אהובות עליי בעיר, בעיקר מדובר על מקומות מהם אפשר לצפות על כל העיר ולראות את כל יופייה משתקף ונשפך עד לים. פינות חמד מהן רואים את כל ההר עליו בנויה העיר, את הירוק של העצים והצמחייה מתמזג עם הכחול של הים ואפילו המבנים והמפעלים מצליחים להשתלב ביופי הזה ולא לקלקל אותו.

מהשבוע הבא מתחיל פרק חדש בחיי, מעכשיו תוכלו לקרוא לי טום המושבניק. אז אולי לא אהיה המושבניק הטיפוסי, לא אחבוש כובע טמבל לראשי, לא אנעל סנדלים לרגליי ולא אלבש מכנסי זלמן, אבל ברוח ובנפש אני בטוח שאשתלב. תמיד נשבעתי לעצמי שאת חיפה לא אעזוב ואם כן, אז רק לקיבוץ או מושב. את השבועה הזאת לעצמי קיימתי, אני עובר למושב מקסים עם בת זוג מקסימה עוד יותר ואין לי ספק שהולכים להיות לנו שם יחד חיים מופלאים.

את חיפה אהובתי אני לא נוטש, אני רק קצת מתרחק, אבל איתי היא תמיד תישאר בלב ובנפש, תמיד תישאר לי אליה פינה חמה בלב ואין לי ספק שבעתיד דרכינו עוד יצטלבו.

הפוסט חיפה אהובתי הופיע ראשון בגולות

הרבה אני לא זוכר מהילדות שלי ואף לא מתקופות מאוחרות יותר, אבל את המקום שבו גדלתי לא אוכל לשכוח. 20 שנה פלוס מינוס חייתי באותה דירה, באותו בניין, עם אותם שכנים ואותם חברים פחות או יותר ונוף שהשתנה מעט במרוצת השנים עת האזור הפך מוקף מפלצות אבן שחוסמות כל פתח שמשקיף לעבר הים והמפרץ.

שנים עברו מאז ביקורי האחרון בבית וגם באזור (למרות שעברתי שם לקחת דברים שלי לפני שנה/שנתיים, אבל אני לא מחשיב את זה כביקור כי זה ממש לא הרגיש ככה). בחג אזרתי אומץ והרבה מזה בזכותך והחלטתי לקפוץ לביקור. ביקור שהיה מוזר, מצד אחד היה כיף, מרגש ומעניין ומהצד השני כואב ומעציב. הנוכחות שלך עזרה המון ותרמה להקלה על הכאב והעצב מחד, ומהצד השני עשתה את הביקור למעניין, מרגש ומענג.

בבית כבר מזמן גרים אנשים אחרים, אנשים שאני לא מכיר ואין לי שמץ של מושג מי הם. יצא לי לחשוב, לתהות, להרהר, אבל לא ממש הצלחתי להגיע לאיזו שהיא מסקנה. חלף בראשי הרצון ללכת, לדפוק בדלת, לראות מי חי שם, מי תופס את מקומי בבית, מי נושם את האוויר בחדר בו ביליתי ימים ולילות ארוכים, אבל כמובן שלא עשיתי זאת.

בביקור השקפתי על הבית, על המרפסת, על הגינה שנראית מוזנחת ביותר, על המגלשה האדומה שעומדת לה מלאת חלודה כאבן שאין לה הופכין. נזכרתי בבריכה הקטנה (בריכת ילדים בגודל מטר על מטר או משהו כזה) שהייתה לנו בגינה. נזכרתי במשחקי הכדורגל הרבים ששיחקנו, בשערים שבניתי במו ידיי שלא היו מביישים חלק נכבד ממגרשי הכדורגל בארץ. נזכרתי בתמימות שהייתה מנת חלקי בתור ילד ובדאגות שכביכול לא היו חלק מחיי.

צצו לי גם זיכרונות על המשחקים שהמצאנו בתור ילדים, למשל אותו משחק שמתבסס על הבייסבול האמריקאי אבל קצת שונה. הכדור היה כדור טניס והמשחק התקיים בגן המשחקים כאשר החובט/בועט מתנדנד על הנדנדה. פעמים רבות הכדור טס לו לרחוב או לגינה של הבית הסמוך, דבר שגרם לעצבים לא מעטים אצל דיירי אותו בניין.

נזכרתי בחיוך בחצרות הבתים שנהגנו להתפלח אליהן. נזכרתי בעצי השסק, האפרסק, המשמש (שהיה אהוב עליי במיוחד, נהגתי לקטוף אותם כשהיו עוד ירוקים, קשים וחמוצים ברמות מטורפות) ועצים אחרים שהיו פזורים בסביבה, עצים שתמיד אהבו את מבצעי הקטיף שערכנו, למרות שבעליהם אהבו את המבצעים פחות…

עברנו גם ליד גן הילדים ובית הספר היסודי שלי שנראים לפחות מבחוץ די דומים למה שאני זוכר מהתקופה ששהיתי בהם. כל הזיכרונות האלה הפכו לנעימים במיוחד בגלל הנוכחות שלך. התחושה המרגיעה, הנעימה והמגוננת שאת משרה עליי, העניין והאכפתיות שאת מגלה כלפיי והאהבה הרבה שאת מרעיפה עליי הם דברים חשובים מעין כמותם, דברים שכנראה היו מאוד חסרים במחוזות ילדותי.

כשישבנו על הספסל בגן הזיכרון, שנבנה בלב החורשה לזכרה של דניאל מנצ'ל שנרצחה בפיגוע המזעזע במסעדת מצה בשנת 2002, איפה שפעם היה רק גן משחקים קטן, ראיתי בחור משחק עם שני ילדים. הייתה לי תחושה שאני מכיר אותו, הייתה לי הרגשה שאני יודע מי הוא, אבל רק כאשר שמעתי את קולו נזכרתי במי מדובר. אומץ לדבר איתו לא היה לי…

לסיום השארתי את אחד הזיכרונות החזקים שלי מאז, את החורשה שבה ביליתי את מרבית ימיי כילד. החורשה הזאת היא פנינה קיבוצית או מושבית בלב ישוב עירוני סואן והומה. היא ריאה ירוקה, מוצלת, יפה ומהממת מוקפת מבנים ארכיטקטוניים יפים יותר ויפים פחות. היא המקום אליו היה אפשר תמיד לברוח, בו תמיד היה אפשר לטייל, ליהנות ואף פעם לא להשתעמם. החורשה מלאה בעצים רבים, בעיקר עצי אורן, אלון וברוש, עצים שתמיד נעים לשבת בחיקם. שם פיתחתי את חיבתי הרבה לצנוברים ושם למדתי איך למצוא את גרגרי הצנובר ואיך לפצחם. כילד הייתי אלוף במציאת צנוברים, הייתי מפצח עשרות אם לא יותר בכל פעם שאספנו. ואת בצחוק זלזלת בכישורים שלי, אבל מהר מאוד הבנת שלידך עומד אלוף הארץ במציאת ופיצוח צנוברים לגילאי 6 עד 9.

ואיתך, כשטיילנו יחד, הבנתי לרגע שיש דברים שאנחנו לומדים, יש דברים שאנחנו מפתחים, יש דברים שאפילו שאנחנו לא משתמשים בהם כל החיים, אותם אנחנו לא שוכחים ולא מאבדים. הפנמתי שיש דברים שאנחנו רוצים לנצור ולזכור כל החיים ויש דברים שאנחנו רוצים להדחיק ולהשאיר מאחור. בתוך דקות מעטות פיזזתי לי בחורשה כמו אז כשהייתי ילד קטן ומצאתי עוד גרגר צנובר ועוד אחד. וישר לקחתי אבן לידיי וחיפשתי סלע שעליו אוכל לפצח את אותם גרגרים, בדיוק כמו לפני 20 שנה…

הפוסט מחוזות ילדותי הופיע ראשון בגולות

יום העצמאות הוא החג של המדינה
חג מלא בשמחה, הנאה וגם לא מעט תקווה.
אבל בשבילך ובשבילי הוא חג מיוחד
הפחדים, הכמיהות, התקווה, התשוקות, החלומות והמחשבות –
מתערבבים להם יחדיו.
בשבילנו הוא אומר המון ואותו לא נשכח
חג העצמאות הוא שלנו לעד.

לכל אחד יש את המוזיקה שהוא אוהב
לכל אדם יש את השירים שעליהם הוא מפנטז וחושב.
גם לך ולי יש מוזיקה שמדברת אלינו
רוב הזמן הטעם זהה וגם כשלא זו זכותנו.
אבל רק להקה אחת היא שלך ושלי
המוזיקה, הלחנים, המילים, המשפטים וחברי אותה להקה –
מרגשים את שנינו באותה צורה.
רבים אוהבים את אותה להקה
אבל רק בשבילנו היא מיוחדת ומושלמת בדיוק במידה הנכונה.

מקומות רבים ויפים יש במדינת ישראל
לכל אזרח יש את המקום האהוב עליו
את המקום שעליו תמיד הוא חולם.
גם המקום שלנו מדבר כנראה לרבים
אבל רק בשבילך ובשבילי הוא ה-מקום ולו אין תחליף.
את אותה נקודה מדויקת במפה אף אחד לא יכיר ולא ידע
היא שלנו, היא סודנו ותמיד אליה נשוב ואותה נאהב.

במקום שלנו יש נוף מעלף
הוא גבוה, ירוק והאוויר בו נעים
מוקף הרים, מלא צמחים ופרחים וגם לא מעט בעלי חיים.
ממנו רואים קצת ים וגם חלק מהעיר
השמיים מעליו נראים יפים וקרובים מתמיד
כחולים, בהירים, גדולים, עלינו הם שומרים.
וכשאנחנו נמצאים במקום שלנו, בחג שלנו, עם המוזיקה שלנו
אף אחד לא יכול עלינו.

לכל אחד יש חג, מוזיקה ומקום
אבל רק שלנו מיוחדים
ורק אנחנו אותם תמיד ננצור ונזכור.
לנו יש גם את השיר הזה
השיר שלנו שיחד עם החג, המוזיקה והמקום
ילך איתנו תמיד ולעולם לא יעזוב.

ועל כל הדברים מאפיל רק דבר אחד
הדבר הכי חשוב והכי מיוחד
את מה שיש בליבי אלייך קשה לתאר
את הפרפרים, דפיקות הלב, הרגש והגעגועים קשה להעביר בכתיבה
את הדברים האלה רק אני מרגיש ואת מרגישה.
ובכל זאת את הכל במשפט אחד ניתן לסכם
משפט שלא יצא מפי זמן רב ולא נאמר בעבר הרבה
אני אוהב אותך, אותך אני אוהב!
עכשיו השיר שלנו מושלם…

הפוסט השיר שלנו הופיע ראשון בגולות