את קיסריה בנה הורדוס ומאז היא נכבשה פעמים רבות בידי מנהיגים רבים. אם מישהו היה מספר להורדוס לפני קצת יותר מ-2,000 שנים שבסופו של דבר קיסריה תיכבש על ידי להקת היהודים אני בספק אם הוא בכלל היה מקים את קיסריה. אבל אתמול זה קרה, אתמול להקת היהודים כבשה את קיסריה, שוב.

ההתרגשות עבורנו החלה כבר בדרך להופעה. שום דבר לא הצליח לפגום בהתלהבות שלנו מהחזרה לקיסריה פחות משנה אחרי הפעם הראשונה. שעתיים של נסיעה בפקקים והרדיו בשלו ממשיך לנגן שלמה ארצי, ריטה, קובי פרץ וחבריהם. גם אחרי כמעט 20 שנים, כיבוש לבבות של עשרות אלפי מעריצים, מאות הופעות מפוצצות ומכירת עשרות אלפי עותקים מהאלבומים, עדיין לא משדרים כמעט שירים של היהודים ברדיו, אפילו שהם ממלאים בפעם השנייה את קיסריה. רק תחשבו מה קרה יום קודם לכן ברדיו כאשר עומר אדם (מי?) הופיע בקיסריה…

הגענו לקיסריה וכלום לא השתנה, זה ממש הרגיש כאילו חזרנו הביתה. מה שאותי בעיקר הפתיע זו ההתרגשות והציפייה שלי, שלא נפלה מזו שהייתה לפני הפעם הראשונה בקיסריה. לפני ההופעה פגשנו עורך דין מאוד בכיר שמטפל בעניינים שונים של המשפחה, באותו רגע הבנתי שאכן כיבוש קיסריה על ידי היהודים הושלם.

ההופעה התחילה בטירוף, אורית, תום ושאר החברים לא נתנו לקהל רגע אחד של מנוחה ואפילו לא שנייה להתחמם, ישר פעמון מלחמה לתוך הוריד. לקהל לא היה נעים להתחיל להשתולל כבר בשיר הראשון, אז כולם חיכו, אבל לא יותר מדי. השיר השני הגיע וקיסריה הייתה באוויר, אנשי האבטחה נראו חסרי אונים וגם תגבורת של המשטרה לא הצליחה לעצור את השיגעון שהלך שם.

בחברת האבטחה כנראה לא הבינו שהקהל של להקת היהודים הוא קהל אחר, זה לא הערסיאדה של קובי פרץ או עומר אדם. ולכן המאבטחים השתוללו כאילו הם אחרוני השוטרים של מג"ב בפעילות נגד מפגינים פלסטינים. זה היה די מבזה, הם דחפו, צעקו והתנהגו בברבריות לא מוסברת. הם לא ידעו שהקהל של היהודים זה לא קהל שיכול לשבת בהופעות, זה קהל שבא ליהנות, להתפרק ולרקוד והכל מאהבה. מזל שלא היו להם אלות…

ההופעה הייתה מדהימה, לא היה רגע מת אחד במשך שעתיים וחצי. כמו בכל הופעה תום פטרובר ואורית שחף סחפו את הקהל בקולותיהם המופלאים, התופים של יהב ליפינסקי הלמו וכל אחד הרגיש את הדפיקות בליבו, הגיטרות של עמרי אגמון וגיא באר ניסרו כמו שצריך, הבס של ניר מימון השתלב כמו תמיד בצורה המדויקת והקלידים של רועי זוארץ נשמעו בדיוק כמו הקלידים של קודמיו.

לא נעים לי להודות, אבל אם ההופעה הראשונה של היהודים בקיסריה הייתה מושלמת, ההופעה הזאת עלתה עליה בכמה דרגות. מסתבר שלא צריך הפתעות, לא צריך אירוחים דוגמת שלום חנוך, לא צריך נזירים ולא שירים אקוסטיים. ההפתעה הכי גדולה וטובה שיכולה להיות בהופעה של היהודים היא ההופעה עצמה ועדיף שתהיה חשמלית, וזאת בעצם לא הפתעה, תמיד אתה יודע שהם יתנו מעצמם מאתיים אחוז על הבמה.

ובכל זאת גם הפתעה קטנה/גדולה הייתה, שני שירים אקוסטיים על במה נוספת שמוקמה בתוך הקהל. ואם כן צריך הפתעה, אז זאת בדיוק ההפתעה המושלמת. בכל הופעה מרגישים שהיהודים קרובים לקהל ומחוברים אליו כמו תינוק לאימו. גם במועדונים קטנים, גם בהופעות גדולות, תמיד הקרבה והחום מרגישים אותו דבר. ובכל זאת הירידה לקהל וההופעה בתוכו השלימה והעצימה עוד יותר את התחושות הללו.

באותם רגעים נדהמתי לראות את אחת הסדרניות (כבת 60 לערך) שבמהלך כל ההופעה נראתה זעופה וניסתה להשליט סדר מתקרבת לבמה, מחייכת כולה מאושר, שרה ורוקדת עם הלהקה. בשלב מסוים היא שלפה מתיקה את הטלפון הנייד ורצתה לצלם את הלהקה בוידיאו ולהנציח את אותם רגעי קסם, אך ברגע שקלטה שברשותה נוקיה 3100 ראיתי לשנייה עצבות על פניה, שחלפה מיד.

בשבילנו ההופעה הזאת הייתה בדיוק במקום והיא הייתה מושלמת לחלוטין. אחרי תקופה לא פשוטה שעוברת עלינו היינו חייבים את ההתפרקות הזאת, ואוי איזו התפרקות מופלאה זאת הייתה. כל שיר היה במקום, כל חיבוק ונגיעה הרגישה כאילו אנחנו אחד, שוב היהודים הצליחו למלא את המצברים שלי ואני בטוח שגם את שלך.

הדמעות הציפו אותי במהלך כל ההופעה, מהפתיחה האדירה עם פעמון מלחמה, דרך הריגוש האינסופי של אצלך בעולם וכלה בעוד ארון אחד שמפיל אותי כל פעם מחדש. יש אנשים שלא חווים עוצמות רגש במהלך כל חייהם כמו שאני ובוודאי גם אחרים חווים בהופעה אחת של היהודים.

במרבית ההופעה רקדתי, קפצתי והשתוללתי כשגבי אל הבמה ופניי אל עבר הקהל. פשוט לא האמנתי שאני שוב בקיסריה מפוצצת והקהל נמצא בכזאת אקסטזה ועל הבמה לא מופיע שלמה, מי? ולא קובי, מי? וגם לא ריטה, מי? אלא תום פטרובר ואורית שחף המנהיגים הבלתי מעורערים של הרוק הישראלי וגם המוזיקה הישראלית.

בשורה התחתונה שום דבר לא הצליח להרוס לנו את ההופעה, כי היא הייתה הרבה יותר ממושלמת. לא הפקקים בדרך, לא הרדיו שממשיך להתעלם, לא המאבטחים שאיבדו כל שליטה ורסן, שום דבר. כשאני בהופעה של היהודים, איתך, שום דבר לא יכול לקלקל. את האהבה הבלתי מעורערת שלי והיהודים הם אלה שגרמו לאהבה שלנו לקרום עור וגידים, והם ימשיכו ללוות אותנו ואת האהבה שלנו לעד.

אני חולם המון, אבל בדרך כלל לא זוכר את החלומות שלי. הבוקר כשקמתי זכרתי גם זכרתי את מה שחלמתי בלילה. חבל שהצלחתי לישון רק חמש שעות, כי הצלחתי לחוות רק שתי הופעות של היהודים במהלך הלילה. עבור כולם ההופעה נמשכה שעתיים וחצי, אני זכיתי לשלוש הופעות של היהודים הלילה שנמשכו שבע וחצי שעות של שכרון חושים. אני בטוח שעוד אזכה בעתיד להרבה ריגושים מהסוג הזה.

עבורי ההופעה הזאת תיזכר כהופעה הגדולה והטובה ביותר שהייתי בה מאז ומעולם, גם של היהודים וגם בכלל. אבל כמו שכבר כתבתי בעבר זאת רק עוד פסגה בדרך של הלהקה האדירה הזאת, ומעבר לפסגה הזאת נמצאת אחת עוד יותר גבוהה. אני עדיין בטוח, כמו אחרי הפעם הראשונה בקיסריה, שעוד ניפגש בפארק הירקון…

*קרדיט ענק לספיר בן עמי, על צילום ועריכת התמונות ועל שהסכימה לשתפן כאן.

הפוסט היהודים כבשו את קיסריה, שוב הופיע ראשון בגולות

לכל אדם בעולם יש את היום המיוחד הזה, היום שהוא רק שלו. למרות שאותו יום ספציפי יכול להיות מיוחד לאנשים רבים, עבור כל אחד הייחוד הוא שונה והכי אישי. ולמי שעדיין לא הבין על מה אני מדבר, אז כמובן שעל יום ההולדת.

ובסתירה למה שכתבתי בפסקה הראשונה, למרות שלכל אדם יש יום הולדת אחד בשנה, לי יש שניים. ובכל אחד מימי ההולדת הללו אני נוהג לעשות מן סיכום ביניים, חשבון נפש עצמי של איפה הייתי לפני שנה, מה קרה מאז ולאן אני הולך.

ביום ההולדת הנוכחי אני יכול להכריז על הצלחות לא מבוטלות. על מציאת הנישה שלי בתחום התעסוקתי, על יציאה לדרך עצמאית. חלק מהדברים שקורים לנו בחיים קורים לנו באופן מקרי לחלוטין, אך הם מביאים איתם תובנות ומסקנות חשובות ביותר. בשנה האחרונה הבנתי כמה חשובה וטובה לי העצמאות.

אבל הדבר הכי חשוב שקרה לי בשנה האחרונה זה שהאהבה המשיכה לפרוח ולהתעצם כמו שאיחלתי לעצמי ולנו לפני שנה. שמצאתי את המקום שלי, את הפינה שלי, את הבית שלי שבו אני מרגיש הכי אהוב ורצוי, והכי נעים וחמים. האהבה שלנו תמיד תהיה קשורה ליום ההולדת שלי כי גם בעקבותיו היא פרצה לה. החום והאהבה שקיבלתי מהמשפחה שלי עטפו אותי וגרמו לי לשנה נפלאה גם כן, וכך גם החברים המופלאים שלי.

לשנה הקרובה אאחל לעצמי שהדרך שבחרתי בה תוביל אותי בדיוק למקום שאני מייחל. שהאהבה שלנו תמשיך לפרוח באותה מידה ושנמשיך להיות מאושרים יחד. וכמובן, איך אוכל לא לאחל לעצמי שהשנה האליפות תהיה בצבע הירוק הנכון.

אז יכול להיות שדן בן אמוץ נולד באותו תאריך, וסביר מאוד להניח שרודי פלר חוגג את יום הולדתו ה-51 אי שם בגרמניה או במקום אחר ברחבי הגלובוס, ייתכן בהחלט שגארי קספרוב עושה עם עצמו את סיכום 48 שנות חייו עד כה, והגיוני ביותר שגם קרלס פויול שמח ביום ההולדת ה-33 שלו למרות הסופר קלאסיקו שמצפה לו בשבת. אבל יום ההולדת שלי הוא הכי מיוחד, כי הוא שלי ורק שלי.

הפוסט יום טום הופיע ראשון בגולות

מאז ומעולם חלמתי על עצמאות כלכלית, פנטזתי על השתחררות מכבלים של מנהלים ובוסים. רציתי להיות אדון לעצמי, אחראי על כמה, מתי, מה ואיך אני עושה. תמיד היה חשוב לי האתגר והייתה חשובה לי ההנאה ממה שאני עושה. הייתה בי הכמיהה להרוויח לביתי ולעצמי ולא למען איזה בעל מאה שחושב את עצמו לבעל דעה.

אז אמנם כרגע אני רק בתחילת הדרך, אבל הכל תלוי בי ולא באף אחד אחר. כרגע מדובר עדיין רק על עוסק פטור מכיוון שבחודשים הקרובים אני עדיין לא צופה הכנסות עתק ולא מפנטז על המיליון הראשון. אבל אם יש רואה חשבון בין קהל קוראיי הוא יכול להתחיל לפנטז על לקוח חדש בטווח הבינוני.

כמובן שללא עזרה ותמיכה לא הייתי מסוגל לעשות את הצעד הזה. תמיד אמרתי לעצמי בדיוק את מה שאת אמרת לי לפני מספר ימים ״אני לא מסכימה שתהיה במקום בו רע לך״. אנחנו צוות לעניין, לי פשוט לא היה מספיק אומץ לקום ולעזוב, בזכותך עשיתי את הצעד הזה ואני חש הקלה אדירה. התמיכה שלך עזרה לי לגייס את הכוחות ועכשיו אני מרגיש שאני יכול לצאת לדרך חדשה והשמיים הם הגבול.

זה לא שלא יהיו קשיים ומהמורות בדרך, זה לא שהכל הולך להיות ורוד. ברור שניתקל בקשיים, ברור שיהיו עליות וירידות. ללא ספק צריך להשקיע המון עבודה ומאמצים כדי שנצליח. אבל כשיש רצון, מוטיבציה והמון נחישות, אין כל סיבה שבסופו של תהליך לא נרשום הצלחה ונגיע בדיוק למקום אליו רצינו להגיע ואף יותר מכך.

הערב של אתמול היה משובח ביותר ונסך בי ביטחון רב. דקלה ונעם תרמו לנו רבות. מאוד נהניתי מהתהליך, מהדרך וכמובן גם מהתוצאה. עכשיו יש כבר שם לעסק (שייחשף בעתיד) ויצאנו לדרך. יש עוד המון עבודה על הלוגו, העיצוב, האתר, המשך בדיקת השוק והמתחרים, גיוס לקוחות ועוד דברים רבים. אבל זאת עבודה מספקת, זה תהליך של התעצמות, למידה וגדילה. תהליך שאין לי ספק שתוך זמן לא רב ישים אותנו במקום אחר וטוב בהרבה מהמקום בו אנו נמצאים כעת. עם התמיכה שלך ושל שאר המשפחה הנהדרת הזאת ועם האנרגיות והרצון העז שלי, אין שום סיכוי שלא נגיע בדיוק לאן שאנחנו מכוונים ורוצים.

הפוסט היה עוסק, עוסק מורשה הופיע ראשון בגולות

35 שנים זה פרק זמן ארוך מאוד, זה בערך חצי מהחיים. 35 שנים של אהבה שאינה תלויה בדבר, אהבה למקום בו נולדתי ואותו אני מכיר מגיל אפס, האהבה האמיתית הראשונה שלי. אהבה לעיר המגורים שלי, לנופים, לירוק, להרים, לים, לפינות החמד האישיות שלי שאולי לא רק אני מכיר, אבל רק אני יודע שהן שלי. אהבה למקומות הבילוי, אהבה לאחיותיי שחלקו איתי שנים ארוכות בעיר, אהבה לחברים הרבים והטובים שגרו ומרביתם עדיין בה גרים. אהבה לקבוצת הכדורגל של העיר ולבילוי השבת באצטדיון שלה. אהבה לאוויר הקריר בחורף, למרות הזיהום שיש בה. אהבה לחיפה, אהבה שנולדתי איתה ואיתה גם אמות.

אחרי 35 שנים החלטתי שהגיע הזמן לשנות, להתאוורר, להתחדש ובעיקר להיות עם האהבה הגדולה והאמיתית שלי יחד. אהבה למקום, לאדמה, לעיר זאת אהבה חשובה, אבל עליה תמיד תגבר אהבת האדם, אהבת החיים ובראש ובראשונה האהבה לאישה שאיתי. החלטתי לשנות אווירה, לשנות סגנון חיים, לעשות את המעבר מהצפון עם היופי הירוק וההררי, מהצפון הקריר (לפחות בחורף) לדרום עם היופי הצהוב והמדברי, לדרום החמים (בעיקר בקיץ).

רציתי להתקרב למשפחה האהובה שלי ושל אהובתי. להיות מרחק נגיעה מאחיותיי האהובות ומשפחתן ובראש ובראשונה מהאחיין המתוק שלי. להימצא בסביבת המשפחה המקסימה והטובה של אהובתי שקיבלה אותי בחום ובאהבה שלא ניתנים לתיאור. והכי חשוב לגור תחת אותה קורת גג, לבשל באותו מטבח, לרבוץ באותו סלון, להתקלח באותה מקלחת ולישון מחובקים באותה מיטה יחד עם האחת והיחידה.

את מסע הפרידה שלי מהאהבה הראשונה שלי התחלתי בימים האחרונים והמסע הזה הוא בעיקר רגשי, טקסי וסמלי, כי האהבה הזאת תישאר איתי לעד, את החברים שנשארים לעולם לא אנטוש, לביקורים עדיין אגיע, לטיולים במקומות ובנופים האהובים אמשיך לצאת, למקומות הבילוי בטוח אשוב ומכבי חיפה כמובן תמיד אצלי בלב ולמשחקים אמשיך להגיע בקביעות.

המסע החל באחת המסעדות האהובות עליי, מסעדה פשוטה וזולה, אבל נעימה עם שירות מעולה ומחיר שווה לכל כיס. כמובן שאני מדבר על מסעדת הבוקרים שנמצאת בכניסה הדרומית לעיר. שנים ארוכות שלא הייתי שם, אבל עדיין זאת הייתה הרגשה נפלאה להיות שם ובשבילי זאת מסעדה שתמיד תזכיר לי את חיפה ואין לי ספק שגם בעתיד אבקר שם.

המסע ימשיך במפגש חברים בפאב הבית שלי, בבראון. הפאב הזה היה המקום שלי במשך שנים ארוכות, מקום שבו חוויתי רגעים משמחים רבים וביליתי בנעימים עם חברים טובים. זה היה גם מקום אליו הייתי בורח ברגעים הפחות טובים שלי והרבה פעמים המקום, האנשים, האווירה וכל המסביב (עם כמה טיפות אלכוהול) הצליחו להרים אותי מהקרשים.

בשישי נחדש את המסורת עתיקת היומין שלנו שכבר זמן רק לא מומשה. בשישי נפקוד את מסעדת אל גאוצ'ו שממנה נשקפים נופים קסומים של חיפה ומתמזגים נפלא יחד עם טעמו הנהדר של הבשר המשובח. הייתה תקופה ארוכה שבכל צהרי שישי הגענו לשם ונכנסנו לאט לאט לאווירה של סוף השבוע. תמיד ידעו לפנק אותנו שם ולגרום לנו לצאת שבעים מהאוכל, מרוצים מהאווירה ומוכנים לקראת מנוחת השבת.

המסע יסתיים בביקור בכמה פינות אהובות עליי בעיר, בעיקר מדובר על מקומות מהם אפשר לצפות על כל העיר ולראות את כל יופייה משתקף ונשפך עד לים. פינות חמד מהן רואים את כל ההר עליו בנויה העיר, את הירוק של העצים והצמחייה מתמזג עם הכחול של הים ואפילו המבנים והמפעלים מצליחים להשתלב ביופי הזה ולא לקלקל אותו.

מהשבוע הבא מתחיל פרק חדש בחיי, מעכשיו תוכלו לקרוא לי טום המושבניק. אז אולי לא אהיה המושבניק הטיפוסי, לא אחבוש כובע טמבל לראשי, לא אנעל סנדלים לרגליי ולא אלבש מכנסי זלמן, אבל ברוח ובנפש אני בטוח שאשתלב. תמיד נשבעתי לעצמי שאת חיפה לא אעזוב ואם כן, אז רק לקיבוץ או מושב. את השבועה הזאת לעצמי קיימתי, אני עובר למושב מקסים עם בת זוג מקסימה עוד יותר ואין לי ספק שהולכים להיות לנו שם יחד חיים מופלאים.

את חיפה אהובתי אני לא נוטש, אני רק קצת מתרחק, אבל איתי היא תמיד תישאר בלב ובנפש, תמיד תישאר לי אליה פינה חמה בלב ואין לי ספק שבעתיד דרכינו עוד יצטלבו.

הפוסט חיפה אהובתי הופיע ראשון בגולות

מה צריך בחג יותר מאוכל טעים (שרימפס? בליל הסדר?! מה פתאום, מדובר בדגים ;-)), קינוחים נהדרים, יין מצוין (וכל המרבה הרי זה משובח) ומשפחה חמה, טובה, נעימה וחמימה שמשרה אווירה ביתית. משפחה שנותנת לך הרגשה כל כך טובה, הרגשה שאתה רצוי, תחושה שאתה ממש אחד מהם.

מאוד התרגשתי לקבל את ההזמנה לארוחת החג הזאת ואני שמח מאוד שזכיתי להיות בחיקם של כל אחד ואחת מבני המשפחה המופלאה הזאת. הרגשתי והתרגשתי המון בחג הזה וכל שנותר לי לומר זה תודה ענקית וחג שמח.

*בתמונה: שולחן הסדר שלנו.

הפוסט נשתנה הופיע ראשון בגולות

כל מי שמכיר אותי יודע שאני וחגים זה כמו שני קווים מקבילים, לעולם אנחנו לא נפגשים. חגים מעולם לא דיברו אליי ואף פעם לא ששתי ללכת לארוחות חג. את מנהגי החגים כמובן שאינני מקיים, אני לא מאמין בהם ואין סיכוי שזה ישתנה מתישהו בעתיד.

שנים שלא חגגתי שום חג באווירה משפחתית ביתית אמיתית. לא את ראש השנה, לא פסח ולא שום חג אחר. אמנם מדי פעם חגגתי חג מסוים באווירה חברית אוהבת או אווירה משפחתית מאוד מאוד מצומצמת, אבל לא מעבר לכך.

השנה אחגוג את הפסח באווירה משפחתית חמה ואוהבת. אחגוג את החג בקרב אנשים שבהחלט מעריכים ואוהבים אותי ורוצים שאהיה איתם. כמובן שזו לא תהיה חגיגה במובן הדתי של המילה, אבל זו תהיה חגיגה במובן הביתי וזה מה שבאמת חשוב לי. ומה שהכי חשוב זה להיות איתך בחג הזה ובכלל.

אני ממש לא לוקח את ההזמנה הזאת כמשהו מובן מאליו והיא מאוד מרגשת אותי. אני מאוד מעריך אותך על הרצון שאהיה עם המשפחה בחג ומאוד מעריך את המשפחה שכל כך רוצה שאהיה איתכם מסביב לשולחן.

בפעם הראשונה מזה שנים ארוכות שאני מחכה ומצפה לחג שכבר יגיע. בפעם הראשונה מזה זמן רב ביותר שאני ממש מתרגש לקראת הפסח. שיעבור כבר השבוע הזה, נהיה סביב לשולחן ונחגוג יחד את החג. שני קווים מתמזגים, מאוחדים, מאוהבים ואוהבים.

הפוסט מה נשתנה הופיע ראשון בגולות

אני מנצח את השינה,
מנצח את העייפות,
מנצח את הלילה,
שומר על ערנות.

אני מנצח את הכאב,
מנצח את הדמעה,
מנצח את הבדידות
ועוד נשארת בי הריקנות.

אני מנצח את המשפחה,
מנצח את החברים,
מנצח את האהבה
ומאבד את התחושה.

אני רוצה להפסיד,
להיכנע.
רוצה לישון,
לחלום,
לחוש את התחושה.
רוצה לבכות,
להיות,
להתמלא בהרגשה.
רוצה לזרום,
לחוות,
לאבד את השליטה –
להרגיש את האהבה.

הפוסט ניצחון הופיע ראשון בגולות