אתמול ניתן החותם הסופי על רב הגוניות של הלהקה הזאת. היהודים הם להקת הרוק הטובה ביותר שקמה במדינת ישראל מאז ומעולם, והם מצליחים להוכיח את זה בכל נגיעה וצעד שלהם. אם זה במופע האקוסטי, אם זה במופע המושקע והנדיר בקיסריה, אם במופע האינטימי תחת כיפת השמיים של מצדה, אם בקאברים הבודדים שהם ביצעו, אם בשיתופי הפעולה המגוונים שלהם עם שלום חנוך ומקהלת האופרה הישראלית, וכן גם בהופעות "הרגילות" שלהם.

ההופעה הזאת היא ההוכחה הניצחת שהקהל מעדיף הופעות חשמליות. בית האופרה, קהל מגוון מגיל 12 ועד גיל 70 וכולם על הרגליים, כולם קופצים, כולם בשמיים. כבר בשיר השלישי נגמרה האופרה והתחיל הרוק'נרול. עד אז הקהל ישב בכיסאותיו והיה ניכר שהנוכחים עדיין לא הפנימו שלא מדובר באופרה או קונצרט מהסוג שבדרך כלל מתנגן בבית האופרה בתל אביב. עד השיר השלישי הקהל היה תחת השפעתו של הקריין שהזמין את הצופים לתפוס את מקומותיהם באולם מכיוון "שהמופע יחל בעוד חמש דקות". אבל השיר הזה גרם להתפוצצות ולשחרור אדרנלין באולם. זה היה מדהים לראות אנשים מבוגרים שיודעים את כל המילים מפזזים וקופצים לצד נערים ונערות שעוד לא נולדו כשמציאות נפרדת הונח לראשונה על מדפי חנויות התקליטים. העיבודים היו מהוקצעים כמו תמיד, הביצועים היו מרגשים, והאווירה הייתה אינטימית למרות גודלו של האולם והיציעים הרבים והמרוחקים בחלקם.

מי היה מאמין שכף רגלי תדרוך בבית האופרה. מי היה מאמין שאני איהנה מהופעה שבחלקים נכבדים ממנה מצטרפים 50 זמרי אופרה ללהקה האהובה עליי. מי היה מאמין שאשב באולם המרשים הזה ואשמע מוזיקת רוק בועטת ובלתי מתפשרת. מי היה מאמין שבסיומה של ההופעה 50 זמרי האופרה יפשטו את כובעיהם ויתחילו לרקוד ולהשתולל על רקע התופים ההולמים, הגיטרות המייללות והמנסרות וקולותיהם המדהימים והמיוחדים של תום ואורית. אני סמוך ובטוח שעד לפני כמה שבועות אף אדם בעל היגיון בריא לא האמין שבבית האופרה הדציבלים יאמירו לכאלה גבהים, ולא בגלל צרחות של איזה זמרת אופרה, אלא בזכות גיטרות לא מתפשרות, תופים מפוצצים ולהקה שלמה שלא מפחדת ללכת עם האמת האומנותית שלה עד הסוף.

אני באופן אישי מעדיף את ההופעות החשמליות של הלהקה, אבל תמיד מצליח ליהנות ולהתרגש מההפתעות והשילובים שהיהודים מזמנים לנו. המופע האקוסטי נדיר ולא נראה כדוגמתו בארץ מאף להקה אחרת. הביצועים עם מקהלת הנזירים מרגשים, מעניינים ומביאים פאן אחר של הלהקה. השילוב עם שלום חנוך היה מופלא למרות ששלום חנוך כבר לא מתפקד על הבמה כמו פעם. קיסריה, אמפי שוני, מצדה ובית האופרה ריגשו בצורה שלא תיאמן, כל הופעה נגעה במקום אחר וריגשה בצורה קצת אחרת. עכשיו באמת שיש לי געגועים לאיזה הופעת מועדון צפופה ואפופת עשן.

ההופעה הזאת היא עוד ציון דרך בקריירה המפוארת של הלהקה. אחרי קיסריה, אמפי שוני, מצדה ובית האופרה לא נשארו עוד מקומות רבים לכבוש בישראל. ובכל זאת יש את פארק הירקון, אני בטוח שבשנים הקרובות היהודים יהיו גם שם על הבמה. ואנחנו, כל אותם מעריצים שהולכים אחריהם לכל מקום כבר למעלה מ-15 שנים כמובן לא נפספס את הרגע. ולמרות כל הדברים שכתבתי אני מקווה שעוד יחזרו ההופעות האינטימיות במועדונים דוגמת הבארבי ומועדון התיאטרון. אני מתגעגע להופעות במקומות צפופים ואפופי עשן, כי שם הכל התחיל ומשם הכל צמח והתפתח לממדים האדירים והנפלאים הללו. ניפגש בפארק הירקון…

*קרדיט ענק לספיר בן עמי, על צילום ועריכת התמונות ועל שהסכימה לשתפן כאן.

הפוסט ניפגש בפארק הירקון הופיע ראשון בגולות

מעולם לא הייתי בהופעה במצדה, עד לפני שבוע. תמיד שמעתי על ההילה הגדולה שיש למקום הזה, על החוויה השמימית שהופעה על ראש ההר המדברי יכולה לספק. קראתי רבות על הזריחה הקסומה שנצפית מראש ההר ונחשפתי לביקורות על ההופעות המדהימות שהתקיימו בו, בעיקר של דויד ברוזה.

הבעיה היא שאני ומר ברוזה מעולם לא חיבבנו זה את זה ולכן החלטנו באופן משותף לא להיפגש. ולכן עברו שנים ארוכות בלי שכף רגלי זכתה לדרוך על אדמת מצדה המקודשת. ברוב המקרים הסתפקתי בהופעות במועדונים חנוקים ואפופי עשן, ושלא תבינו לא נכון נהניתי מאוד באותם מועדונים.

לפני שבוע התמזל מזלי וסופסוף היהודים העפילו לראש המצדה. הגענו למקום בסביבות השעה שתיים לפנות בוקר. כמובן שהחלטנו לוותר על טיפוס של 890 המדרגות של שביל הנחש בשעה מאוחרת או מוקדמת זו והעדפנו להמתין בסבלנות בתור לרכבל. התור היה מסודר מאוד, ללא דחיפות או הידחפויות, ממש לא טיפוסי לישראלים. אולי השעה אחראית על זה, יכול להיות שצריך לשקול את שינוי כל אורחות החיים במדינת ישראל ולהפוך את היום ללילה ולהיפך.

בסביבות השעה שלוש הגענו לראש ההר. נזרקנו לנו תחת כיפת השמיים והמתנו בסבלנות יחד עם עוד רבים וטובים לתחילתה של ההופעה. האווירה במקום הייתה מאוד אינטימית ומשפחתית. למרות גודלו ועוצמתו של המקום ולמרות שמדובר במקום פתוח, ישנה תחושת קרבה מאוד גדולה.

ההופעה התחילה שלושת רבעי שעה לאחר מכן וכמובן כמו תמיד הייתה מושלמת. רגעים רבים של ההופעה לא צפיתי כלל לעבר הבמה. שכבתי על הגב, האזנתי למוזיקה וצפיתי בכוכבים ובשמיים העצומים. מדובר על חוויה שקשה בכלל לתאר, ההרגשה כל כך טובה ועוצמתית. השכיבה תחת כיפת השמיים תוך כדי ההאזנה למוזיקה יוצרת תחושה עילאית. למרות שהיו במקום קרוב לאלפיים אנשים זה הרגיש כאילו זאת הייתה הופעה פרטית. לשבת חבוקים יחדיו תחת כיפת השמיים ולשמוע את פסקול חיינו, אין דבר טוב מזה.

והזריחה, מי שלא חווה זריחה במצדה לא חווה זריחה מימיו. השמש במקום הזה נראית כל כך גדולה. הזריחה מראש ההר נראית הכי מושלמת בעולם. צבעה של השמש קצת לפני השעה שש בבוקר מזכיר פשוט זהב, צהוב וכתום מדהימים שמתאחדים להם יחדיו. ולראות את הזריחה הזאת איתך, עם המוזיקה שלהם ברקע, לא יכול להיות דבר מושלם יותר מזה.

תוך שלושה חודשים ראינו אותם מפזזים על הבמות בקיסריה, אמפי שוני ומצדה. בכל פעם התרגשנו מחדש. מה עוד נוכל לבקש? שכל הטוב הזה לא ייגמר לעולם. המוזיקה שלהם הכירה בינינו ומאז היא מלווה אותנו. היא גם תלווה אותנו לעד, בזה אני בטוח…

*קרדיט ענק לספיר בן עמי, על צילום ועריכת התמונות ועל שהסכימה לשתפן כאן.

הפוסט מצדה הופיע ראשון בגולות