*התמונה מכאן

מאבק הקוטג', מחיר הדלק, שביתות הרופאים, מחאת האוהלים. ללא ניהול נכון, כל המאבקים הללו יכשלו בדיוק כמו קודמיהם. על מנת להצליח, צריך להפסיק להתנהל כעדר ללא רועה, צריך להוריד את הכפפות וללכת עד הסוף.

בחודשים האחרונים אנו עדים לניצניו של מאבק חברתי במדינת ישראל. זה התחיל עם ניסיונות להוזלת מחיר הדלק, המשיך עם המלחמה על מחירו של הקוטג' והתעצם עם מאבק הדיור וערי האוהלים שקמו בכל פינה ברחבי הארץ.

זה לא סוד שקשה לחיות במדינת ישראל, זה לא חדש לאף אחד שמרבית האוכלוסייה שמכונה "מעמד הביניים" קורסת תחת הנטל והעומס. כולם יודעים שכמעט בלתי ניתן לרכוש דירה במדינת ישראל, ששכר הדירה גומר במקרה הטוב רק חמישים אחוז מהמשכורת, שבשביל קניות בסופר צריך לקחת משכנתא ושדלק כדאי לאגור כי מי יודע לאן המחיר שלו עוד יאמיר.

את כל הדברים שהזכרתי לעיל מכיר כל אזרח בר דעת במדינת ישראל ועוד דברים רבים אחרים. קשרי ההון והשלטון לא נסתרים מעיניו של אף אחד במדינה, השחיתות השלטונית היא נגע שאין אחד שלא נתקל בה וחוסר האכפתיות של ממשלות ישראל לדורותיהן כלפיי אזרחיהן ידועה למרחקים.

אז מה בעצם קרה לאחרונה?
הבעיה העיקרית היא שלא קרה דבר, הכל כתמול שלשום. מחירי הדיור גבוהים כבר שנים, את החודש אי אפשר לגמור לא מהיום והמשכורות לא מספיקות לעבדים המודרניים לשום דבר מעבר למקום לישון (שכר דירה), אוכל וביגוד, וברוב המקרים היא אפילו לא מספיקה להם לצרכים הבסיסיים הללו.

אפשר לשאול למה התעוררו רק עכשיו אזרחי מדינת ישראל? ובאותה נשימה להזכיר שאותם אלה שהתעוררו עכשיו, הם אלה שבחרו בביבי נתניהו לכהונה שנייה בראשות ממשלת ישראל, למרות כל השקרים שהוא האכיל אותם ואותנו בקדנציה הראשונה. יכול להיות שהעונש הזה בכלל מגיע לנו…

אבל בפועל זה לא ממש משנה. טוב שיש התעוררות של האזרחים, זה בהחלט מרגש. השאלה היא האם זה באמת יעזור, האם באמת יהיה סופסוף שינוי אמיתי במדינת ישראל? האם נהפוך ממדינה שאזרחיה מודאגים ממנה וממעשיה למדינה שדואגת לאזרחיה?

*התמונה מכאן

האם יש לזה סיכוי, האם זה יצליח?
פה נמצאת הבעיה הגדולה ביותר. חווינו וחזינו בעבר בכל מיני ניסיונות למחאות כאלה ואחרות. ממחאות של רופאים, דרך מחאות של סטודנטים, המשך במחאות על מחירי הלחם והדלק וכלה במחאות על שחיתות פוליטית. בפועל, מכל אותן מחאות לצערנו לא יצא דבר. הגענו לשנת 2011 וכלום לא השתנה, עולם כמנהגו נוהג וביבי וחבר מרעיו עדיין אוחזים בקרנות המזבח, עדיין מוכרים לנו אשליות וסיפורים, אבל בפועל לא עושים דבר, לא למעננו ולא למען המדינה.

העניין הוא שכל ההפגנות, המחאות והמאבקים מנוהלים בחובבניות. זה מרגיש מצד אחד טוב שרבים מתגייסים למחאה, יוצאים מהבית להפגנות, לנים באוהלים ברחובות, צובאים על הכיכרות המרכזיים של המדינה. אך בפועל, מדובר על עדר ללא רועה. מפגינים רבים שרוצים שינוי, אך אין להם מנהיג שיוכל לנווט אותם ואת הפעולות שלהם, על מנת להשיג את התוצאה הכל כך רצויה.

מחאת הקוטג' החלה על ידי בחור בשם איציק אלרוב. תחילתה של המחאה נראתה מבטיחה עד מאוד ובניגוד למאבק הדיור גם הוצבו בתחילתה יעדים מאוד ברורים. ממש בהתחלה אמר איציק אלרוב שהיעד החד משמעי הוא הורדת מחיר הקוטג' אל מתחת לחמישה שקלים לגביע.

הבעיה היא שמהר מאוד רשתות השיווק יצאו בכל מיני מבצעים שלרגע הורידו את המחיר. איציק אלרוב וחבריו כנראה התלהבו יתר על המידה וכבר יצאו בהצהרות חדשות על מאבק במחיר הגבינה הלבנה, הצהובה ומוצרי מזון נוספים. בפועל, בסופו של דבר, מחיר הקוטג' ירד, אך לא למחיר הרצוי. בנוגע למחירים של מוצרי מזון אחרים לא רק שלא הייתה ירידה, אלא חלקם אף עלו. המאבק נכשל וכל זאת בגלל ניהול פזיז וכושל של המערכה.

מחאת האוהלים, לאן זה הולך?
מאבק הדיור לצערי נידון ככל הנראה, והלוואי ואני טועה, לאותו כישלון. שוב מדובר על עדר ללא רועה, המונים שיוצאים לכיכרות להפגין, אך אין להם הנהגה מסודרת שיודעת מה היא רוצה, לאן הולכים ואיך משיגים את המטרות. בינינו, גם אין להם ממש מטרות, עד היום, למעלה משבועיים מתחילתה של מחאת האוהלים, אף אחד לא באמת שמע מישהו שמסמן יעדים ברורים למאבק הדיור.

מאבק בשלטון הקר והמושחת של מדינת ישראל צריך להתנהל באופן קשוח, לא סתם אומרים ברומא נהג כרומאי. עם שלטון אטום, מנוקר ולעיתים גם אכזר צריך לנהוג באותו המטבע. וכן, אסור להשתמש במאבק הזה בכפפות של משי. צריך לנקוט גם בצעדים יותר חריפים, אולי על גבול האלימים, כמובן עד כמה שניתן במסגרת החוק.

לשבת באוהלים ברחובות זה נחמד, להפגין בכיכר זה מעולה, לחסום כבישים זה מצוין, אבל זה לא יביא את השינוי. צריך לגבש יעדים ודרישות ברורות ביותר, לעלות בעשרות ואף מאות אלפים לירושלים, לצור על הכנסת ולא לאפשר לחברי הכנסת לעזוב את המשכן, עד אשר כל הדרישות של העם, הצודקות יש לציין, ימולאו.

בעברי הייתי פעיל פוליטי, השתתפתי בהפגנות, יצאתי לכיכרות, ניסיתי ורציתי לשנות. אך כאשר הבנתי איך הדברים עובדים, הרמתי במקום מסוים ידיים. היום אני מאוד רוצה לשוב לאותן עצרות ומחאות, אבל עד שלא אראה הנהגה מסודרת ובעיקר שפויה למאבקים הללו, כנראה שלא אצטרף. עד שלא אבין שהפעם, בניגוד לעבר, הולכים עם זה עד הסוף ומבהירים לממשלה שאנחנו ממש לא העדר שלה ובטח שהרועה לא נמצא בקרבה.

לפוסטים נוספים בקטגורית אקטואליה ופוליטיקה – לחצו כאן

הפוסט עדר ללא רועה הופיע ראשון בגולות