אני יושב וחושב, איך בכלל ניתן לסכם הופעה כל כך מושלמת, איך אפשר להעביר תחושות של יום הולדת כל כך משובח. והאמת, אני לא ממש יודע, אני די חסר מילים, את האנרגיות שהיו אתמול אי אפשר לתאר, קשה מאוד למצוא את המילים המדויקות והנכונות כדי להסביר אותן למי שלא היה שם. ובכל זאת, לא אני אהיה זה שירים ידיים, אז אם אתחיל מהשורה התחתונה, יום הולדת משובח במיוחד, יום שישי ה-13 שזו אחלה אנקדוטה, ומופע העשור של האלבום המופתי – פחד מוות. האמת, לא צריך יותר מזה.

"מחכים לעתיד ההווה מזמן מת"

מסתבר שאחרי שכתבתי את פסקת הפתיחה נתקלתי במחסום כתיבה. אני לא יודע איך להסביר זאת, אולי פשוט הייתי מרוגש מדי מההופעה, ובכלל מכל מה שעובר עליי בתקופה האחרונה, ואולי זאת סיבה אחרת. אבל אתמול, אחרי שנהגתי וברקע התנגן לו האלבום "פחד מוות", הכל חזר אליי. אולי אחרי ההופעה הייתי צריך לשמוע שוב את השירים, להקשיב שוב למילים, כדי לקבל את המוזה הנכונה לכתיבה.

"אני רוצה להאמין שיש גן אי שם בעדן"

בראש ובראשונה ההופעה הזאת הייתה מושלמת כמובן בזכות יעל. זאת כבר לא ההופעה הראשונה שלנו יחד, גם לא השנייה ואפילו לא השלישית. למען האמת כבר הפסקנו לספור איזה מספר הופעה זאת עבורנו יחד. ואם נדקדק עוד יותר, סביר להניח כי היינו בהרבה הופעות יחד, עוד לפני שבאמת היינו יחד, רק לא ידענו על כך.

בכל מקרה, להקת היהודים היא בעצם פסקול החיים של שנינו. היא מלווה את שנינו מאז סוף נערותינו ועד היום. בתחילה הלהקה ליוותה כל אחד מאיתנו בנפרד, אך היום אנחנו חוגגים ארבע שנים שלמות שהיהודים מלווים אותנו כאשר אנחנו יחד. אם נדקדק, זה קצת יותר מארבע שנים, כי ההופעה האקוסטית שלהם בה הכרנו, התקיימה קצת לפני שחיינו הפכו להיות שזורים זו בזה וזה בזאת.

אז כמו בכל הופעה של היהודים, כאשר אנחנו יחד, זה תמיד מופלא. המוזיקה, המילים, האווירה, הרגשות, השירה של אורית ותום, הנגינה המושלמת של כל חבר וחבר מחברי הלהקה, ובעיקר האהבה הגדולה של שנינו, עושה את זה תמיד מדויק, תמיד הכי נכון והכי מושלם.

למופע העשור לאלבום "פחד מוות" התלוו אלינו באופן ספונטני לחלוטין עוד שני זוגות, משתי תקופות נפרדות בחיים, וגם זה היה כל כך במקום וכל כך מדויק. מצד אחד, מיכל ואלון. את מיכל הכרתי אי שם בצבא, בדיוק באותה התקופה בה הכרתי לראשונה את היהודים. אני זה שהכיר לה את הלהקה, אמנם כמה שנים אחרי שהשתחררנו. הבאתי לה את שני האלבומים הראשונים של היהודים (מציאות נפרדת והיהודים), רק כדי שתשמע, שתכיר, שתתוודע, אך עד היום לא זכיתי לקבל אותם בחזרה. מאז עשיתי את הטעות הזאת פעם נוספת, ורק לאחר הקנייה השלישית של האלבומים, החלטתי שמי שרוצה לשמוע אותם, ישמע אותם בנוכחותי בלבד.

הזוג השני הוא שילוב מנצח, ברזילאי – אמריקאי. אותם הכרנו רק בליל הסדר (למרות שאת ג'יזל כבר פגשנו בחגים קודמים). דייוויד רק עלה לארץ לפני כחודש. תגידו אתם, נכון שצריך להכניס הופעות של היהודים כחלק מסל הקליטה של עולים חדשים? זו כמובן שאלה רטורית, אבל אם התשובה לא ברורה לכם, אז היא חיובית לחלוטין.

אז השילוב של יעל ושלי, יחד עם זוג שאת חציו אני מכיר כבר למעלה מ-15 שנה, ויחד עם זוג שחציו רק עלה לארץ לפני פחות מחודש, ואנחנו מכירים רק שבועות בודדים, היה נהדר. ואת הכל השלימה וחיברה המוזיקה וההופעה שהייתה באמת אחת הטובות של היהודים. אבל בוודאי תגידו שאני אומר את זה על כל הופעה (וזה כמעט נכון לחלוטין), אך כמו שאמרתי כבר בעבר, כל הופעה של היהודים היא כיבוש של פסגה, בדרך לפסגה הבאה שהם עומדים לכבוש.

"אנ'לא בורח, פשוט כואב לי לסלוח
מסתבר, שאני לא בוחר מה לשכוח"

אין הרבה מה להכביר במילים על ההופעה. פחד מוות הוא אלבום שאולי זכה לפחות אהבה מצד הקהל, אבל מי שבאמת אוהב את היהודים ומי שבאמת אוהב את האלבום, יודע שמדובר על אלבום מופת. זה אלבום שלרבים קשה להתחבר אליו, מסיבות שונות ומגוונות. אם בגלל שארבעה וחצי שירים מתוכו הם שירים באנגלית, או בגלל אורכם של מרבית השירים (אני לא מאמין שיש אמן בארץ שיש לו את האומץ ליצור כזה אלבום, אפילו לא שלמה ארצי), או בגלל סיבות אחרות.

אבל הופעה שמתחילה עם כל האלבום הזה מתחילתו ועד סופו, כולל ביצועים לשירים אדירים כמו: תענה לי, פעמון מלחמה, אמן והמאה העשרים, ונמשכת עם עוד שירים גדולים משאר האלבומים, פשוט לא יכולה להיות לא טובה.

השורה התחתונה הייתה שעתיים שלמות של עונג צרוף עם האהבה הכי גדולה שלי, יעל. עם חברים טובים ואהובים ועם הלהקה האהובה עליי ביותר, שמלווה אותי ואת יעל קרוב ל-20 שנה, ותמשיך ללוות אותנו עד סוף ימי חיינו. אז אם מישהו יספר לכם אי פעם שיום הולדת ביום שישי ה-13, זה פחד מוות, תשלחו אותו איתנו באותו יום להופעה של היהודים…

"אני רוצה להאמין שיש אור ויש צדק
אני רוצה להאמין שאת הכל אוכל לפתור…"

*התמונות באדיבות: דייוויד רובינשטיין

הפוסט יום הולדת, יום שישי ה-13: פחד מוות הופיע ראשון בגולות

יום רביעי בלילה, מועדון הבארבי בתל אביב, 19 שנים אחרי אלבום הבכורה המופלא של להקת 'איפה הילד?', שהתנגן אצלי מאז מאות פעמים, שינה לא מעט את חיי, וסביר להניח שגם את חייהם של לא מעט אחרים, אני ויעל, אהובתי, בהופעה שלהם. עד לרגע זה, בו אני כותב את השורות האלה, זה עדיין נשמע לי הזוי ולא מציאותי. אבל תתפלאו, זה באמת קרה וזה היה הרבה יותר ממשובח.

האמת, לא היו לי יותר מדי ציפיות. בכל זאת, עברו 14 שנים מאז פירוקה של הלהקה, חמי רודנר הלך לכיוונים אחרים, וכך גם שאר חברי ההרכב. ובכלל, העולם השתנה, המוזיקה השתנתה, הרוק הישראלי (ובכלל) די גוסס, אם לא מת. ואם כל זה לא מספיק, ציפיות יש רק לכריות.

ולמרות שלא היו לי ציפיות, המציאות הייתה נפלאה. שעתיים שלמות בהן חמי רודנר ממלא את הבמה בכריזמה שלו, וגם אם היא הייתה גדולה פי 10 – עדיין היה נשאר עודף מהכריזמה. גם שאר חברי ההרכב משתלבים מצוין – אסף שריג, אסף מרוז ואופיר בר עמי היו פשוט נהדרים.

המוזיקה השתנתה מאז 'איפה הילד?' הוציאו את אלבום הבכורה שלהם 'זמן סוכר', אם לטובה או לא, כל אחד מכם יחליט בעצמו (אני חושב שלא). אבל אולי בזכות השינויים האלה, יותר ויותר אנשים מעריכים את המוזיקה הטובה שעשו פה פעם. לי באופן אישי המוזיקה של להקת 'איפה הילד?' הייתה מאוד חסרה בנוף המוזיקה הישראלית, וכשהם חוזרים אני גם מצליח להבין בדיוק למה.

כל רגע של ההופעה היה זמן סוכר

בשביל להחזיק אנשים בגילנו (היינו לקראת גיוס כאשר 'זמן סוכר' יצא לחנויות התקליטים) שעתיים על הרגליים בהופעה, צריך הרבה יותר מסתם הופעה. צריך המון אנרגיות, שירים טובים, תופים לא מתפשרים, וכמובן גיטרות שיודעות לעשות את העבודה. ואת כל זה קיבלנו מאיפה הילד והרבה יותר.

אז מה היה לנו שם? חמי רודנר צווח כמו שרק הוא יודע את מרבית השירים מאלבום הבכורה 'זמן סוכר', לא מעט שירים מ'שדים', וגם כמה שירים חדשים מהאלבום שעומד לצאת 'בני המאה העשרים'. גם אסף שריג הפליא בשירתו הענוגה, ואפילו זכינו לשמוע את אופיר בר עמי שר את 'אהובה הקטנה'. ומה היה חסר? יותר שירים מהאלבומים 'מסעותיי עם עצמי' ו'איפה הילד?', מהם חברי 'איפה הילד?' שרו רק שלושה שירים יחד (אם זכרוני אינו מטעה אותי).

חמי רודנר הצליח גם להעביר יופי של ביקורת, והכל בנחמדות. "עוד מעט יוצא האלבום החדש שלנו, אתם מוזמנים לגנוב אותו מהאינטרנט", בביקורת על עולם המוזיקה העכשווי, או: "זה שיר שלנו שיצא לפני שנה וחצי ולא השמיעו אותו הרבה ברדיו", בביקורת על גלגל"צ ותחנות הרדיו המקבילות. אך מיד הוא הוסיף שאולי זו מחמאה שלא השמיעו את השיר.

איפה הילד? אי שם במאה העשרים

חברי להקת 'איפה הילד?' הוכיחו לי ולרבים בקהל, שהם וגם אנחנו תקועים אי שם במאה העשרים. העולם אולי השתנה והתקדם, וגם אנחנו איתו במרבית הדברים. אבל במוזיקה, אנחנו נשארנו נאמנים לאהבה המקורית שלנו, מסתבר שגם הם.

אפשר לסכם את תולדותיהם של 'איפה הילד?' וגם את תולדותיי ואת תולדות ההופעה הזאת, באמצעות שמות האלבומים שלהם. בני המאה העשרים, נתנו לנו שעתיים של זמן סוכר, דאגו להוציא לא מעט שדים (מרביתם טובים) מהארון, לקחו אותי ואת שאר הקהל למסע בזמן בו אף אחד לא שאל איפה הילד? ואם חמי רודנר היה שואל אם מישהו שומע אותו, התשובה על כך הייתה ברורה לכולם.

עכשיו רק נותר לנו לקוות ש'איפה הילד?' כאן כדי להישאר. ושיחד איתם תחזור הפריחה של הרוק הישראלי בדיוק כמו בשנות התשעים הנפלאות. ש'כוכב נולד' ו'גלגל"צ' ימשיכו לעשות את מה שהם יודעים, אבל שלנו תהיה גם אלטרנטיבה טובה ושפויה. מי יודע, אולי באמת יש אור באפלה…

*התמונות באדיבות מיכל גוטמן

הפוסט איפה הילד? תקועים במאה העשרים, וזה בכלל לא רע הופיע ראשון בגולות

את קיסריה בנה הורדוס ומאז היא נכבשה פעמים רבות בידי מנהיגים רבים. אם מישהו היה מספר להורדוס לפני קצת יותר מ-2,000 שנים שבסופו של דבר קיסריה תיכבש על ידי להקת היהודים אני בספק אם הוא בכלל היה מקים את קיסריה. אבל אתמול זה קרה, אתמול להקת היהודים כבשה את קיסריה, שוב.

ההתרגשות עבורנו החלה כבר בדרך להופעה. שום דבר לא הצליח לפגום בהתלהבות שלנו מהחזרה לקיסריה פחות משנה אחרי הפעם הראשונה. שעתיים של נסיעה בפקקים והרדיו בשלו ממשיך לנגן שלמה ארצי, ריטה, קובי פרץ וחבריהם. גם אחרי כמעט 20 שנים, כיבוש לבבות של עשרות אלפי מעריצים, מאות הופעות מפוצצות ומכירת עשרות אלפי עותקים מהאלבומים, עדיין לא משדרים כמעט שירים של היהודים ברדיו, אפילו שהם ממלאים בפעם השנייה את קיסריה. רק תחשבו מה קרה יום קודם לכן ברדיו כאשר עומר אדם (מי?) הופיע בקיסריה…

הגענו לקיסריה וכלום לא השתנה, זה ממש הרגיש כאילו חזרנו הביתה. מה שאותי בעיקר הפתיע זו ההתרגשות והציפייה שלי, שלא נפלה מזו שהייתה לפני הפעם הראשונה בקיסריה. לפני ההופעה פגשנו עורך דין מאוד בכיר שמטפל בעניינים שונים של המשפחה, באותו רגע הבנתי שאכן כיבוש קיסריה על ידי היהודים הושלם.

ההופעה התחילה בטירוף, אורית, תום ושאר החברים לא נתנו לקהל רגע אחד של מנוחה ואפילו לא שנייה להתחמם, ישר פעמון מלחמה לתוך הוריד. לקהל לא היה נעים להתחיל להשתולל כבר בשיר הראשון, אז כולם חיכו, אבל לא יותר מדי. השיר השני הגיע וקיסריה הייתה באוויר, אנשי האבטחה נראו חסרי אונים וגם תגבורת של המשטרה לא הצליחה לעצור את השיגעון שהלך שם.

בחברת האבטחה כנראה לא הבינו שהקהל של להקת היהודים הוא קהל אחר, זה לא הערסיאדה של קובי פרץ או עומר אדם. ולכן המאבטחים השתוללו כאילו הם אחרוני השוטרים של מג"ב בפעילות נגד מפגינים פלסטינים. זה היה די מבזה, הם דחפו, צעקו והתנהגו בברבריות לא מוסברת. הם לא ידעו שהקהל של היהודים זה לא קהל שיכול לשבת בהופעות, זה קהל שבא ליהנות, להתפרק ולרקוד והכל מאהבה. מזל שלא היו להם אלות…

ההופעה הייתה מדהימה, לא היה רגע מת אחד במשך שעתיים וחצי. כמו בכל הופעה תום פטרובר ואורית שחף סחפו את הקהל בקולותיהם המופלאים, התופים של יהב ליפינסקי הלמו וכל אחד הרגיש את הדפיקות בליבו, הגיטרות של עמרי אגמון וגיא באר ניסרו כמו שצריך, הבס של ניר מימון השתלב כמו תמיד בצורה המדויקת והקלידים של רועי זוארץ נשמעו בדיוק כמו הקלידים של קודמיו.

לא נעים לי להודות, אבל אם ההופעה הראשונה של היהודים בקיסריה הייתה מושלמת, ההופעה הזאת עלתה עליה בכמה דרגות. מסתבר שלא צריך הפתעות, לא צריך אירוחים דוגמת שלום חנוך, לא צריך נזירים ולא שירים אקוסטיים. ההפתעה הכי גדולה וטובה שיכולה להיות בהופעה של היהודים היא ההופעה עצמה ועדיף שתהיה חשמלית, וזאת בעצם לא הפתעה, תמיד אתה יודע שהם יתנו מעצמם מאתיים אחוז על הבמה.

ובכל זאת גם הפתעה קטנה/גדולה הייתה, שני שירים אקוסטיים על במה נוספת שמוקמה בתוך הקהל. ואם כן צריך הפתעה, אז זאת בדיוק ההפתעה המושלמת. בכל הופעה מרגישים שהיהודים קרובים לקהל ומחוברים אליו כמו תינוק לאימו. גם במועדונים קטנים, גם בהופעות גדולות, תמיד הקרבה והחום מרגישים אותו דבר. ובכל זאת הירידה לקהל וההופעה בתוכו השלימה והעצימה עוד יותר את התחושות הללו.

באותם רגעים נדהמתי לראות את אחת הסדרניות (כבת 60 לערך) שבמהלך כל ההופעה נראתה זעופה וניסתה להשליט סדר מתקרבת לבמה, מחייכת כולה מאושר, שרה ורוקדת עם הלהקה. בשלב מסוים היא שלפה מתיקה את הטלפון הנייד ורצתה לצלם את הלהקה בוידיאו ולהנציח את אותם רגעי קסם, אך ברגע שקלטה שברשותה נוקיה 3100 ראיתי לשנייה עצבות על פניה, שחלפה מיד.

בשבילנו ההופעה הזאת הייתה בדיוק במקום והיא הייתה מושלמת לחלוטין. אחרי תקופה לא פשוטה שעוברת עלינו היינו חייבים את ההתפרקות הזאת, ואוי איזו התפרקות מופלאה זאת הייתה. כל שיר היה במקום, כל חיבוק ונגיעה הרגישה כאילו אנחנו אחד, שוב היהודים הצליחו למלא את המצברים שלי ואני בטוח שגם את שלך.

הדמעות הציפו אותי במהלך כל ההופעה, מהפתיחה האדירה עם פעמון מלחמה, דרך הריגוש האינסופי של אצלך בעולם וכלה בעוד ארון אחד שמפיל אותי כל פעם מחדש. יש אנשים שלא חווים עוצמות רגש במהלך כל חייהם כמו שאני ובוודאי גם אחרים חווים בהופעה אחת של היהודים.

במרבית ההופעה רקדתי, קפצתי והשתוללתי כשגבי אל הבמה ופניי אל עבר הקהל. פשוט לא האמנתי שאני שוב בקיסריה מפוצצת והקהל נמצא בכזאת אקסטזה ועל הבמה לא מופיע שלמה, מי? ולא קובי, מי? וגם לא ריטה, מי? אלא תום פטרובר ואורית שחף המנהיגים הבלתי מעורערים של הרוק הישראלי וגם המוזיקה הישראלית.

בשורה התחתונה שום דבר לא הצליח להרוס לנו את ההופעה, כי היא הייתה הרבה יותר ממושלמת. לא הפקקים בדרך, לא הרדיו שממשיך להתעלם, לא המאבטחים שאיבדו כל שליטה ורסן, שום דבר. כשאני בהופעה של היהודים, איתך, שום דבר לא יכול לקלקל. את האהבה הבלתי מעורערת שלי והיהודים הם אלה שגרמו לאהבה שלנו לקרום עור וגידים, והם ימשיכו ללוות אותנו ואת האהבה שלנו לעד.

אני חולם המון, אבל בדרך כלל לא זוכר את החלומות שלי. הבוקר כשקמתי זכרתי גם זכרתי את מה שחלמתי בלילה. חבל שהצלחתי לישון רק חמש שעות, כי הצלחתי לחוות רק שתי הופעות של היהודים במהלך הלילה. עבור כולם ההופעה נמשכה שעתיים וחצי, אני זכיתי לשלוש הופעות של היהודים הלילה שנמשכו שבע וחצי שעות של שכרון חושים. אני בטוח שעוד אזכה בעתיד להרבה ריגושים מהסוג הזה.

עבורי ההופעה הזאת תיזכר כהופעה הגדולה והטובה ביותר שהייתי בה מאז ומעולם, גם של היהודים וגם בכלל. אבל כמו שכבר כתבתי בעבר זאת רק עוד פסגה בדרך של הלהקה האדירה הזאת, ומעבר לפסגה הזאת נמצאת אחת עוד יותר גבוהה. אני עדיין בטוח, כמו אחרי הפעם הראשונה בקיסריה, שעוד ניפגש בפארק הירקון…

*קרדיט ענק לספיר בן עמי, על צילום ועריכת התמונות ועל שהסכימה לשתפן כאן.

הפוסט היהודים כבשו את קיסריה, שוב הופיע ראשון בגולות

אתמול ניתן החותם הסופי על רב הגוניות של הלהקה הזאת. היהודים הם להקת הרוק הטובה ביותר שקמה במדינת ישראל מאז ומעולם, והם מצליחים להוכיח את זה בכל נגיעה וצעד שלהם. אם זה במופע האקוסטי, אם זה במופע המושקע והנדיר בקיסריה, אם במופע האינטימי תחת כיפת השמיים של מצדה, אם בקאברים הבודדים שהם ביצעו, אם בשיתופי הפעולה המגוונים שלהם עם שלום חנוך ומקהלת האופרה הישראלית, וכן גם בהופעות "הרגילות" שלהם.

ההופעה הזאת היא ההוכחה הניצחת שהקהל מעדיף הופעות חשמליות. בית האופרה, קהל מגוון מגיל 12 ועד גיל 70 וכולם על הרגליים, כולם קופצים, כולם בשמיים. כבר בשיר השלישי נגמרה האופרה והתחיל הרוק'נרול. עד אז הקהל ישב בכיסאותיו והיה ניכר שהנוכחים עדיין לא הפנימו שלא מדובר באופרה או קונצרט מהסוג שבדרך כלל מתנגן בבית האופרה בתל אביב. עד השיר השלישי הקהל היה תחת השפעתו של הקריין שהזמין את הצופים לתפוס את מקומותיהם באולם מכיוון "שהמופע יחל בעוד חמש דקות". אבל השיר הזה גרם להתפוצצות ולשחרור אדרנלין באולם. זה היה מדהים לראות אנשים מבוגרים שיודעים את כל המילים מפזזים וקופצים לצד נערים ונערות שעוד לא נולדו כשמציאות נפרדת הונח לראשונה על מדפי חנויות התקליטים. העיבודים היו מהוקצעים כמו תמיד, הביצועים היו מרגשים, והאווירה הייתה אינטימית למרות גודלו של האולם והיציעים הרבים והמרוחקים בחלקם.

מי היה מאמין שכף רגלי תדרוך בבית האופרה. מי היה מאמין שאני איהנה מהופעה שבחלקים נכבדים ממנה מצטרפים 50 זמרי אופרה ללהקה האהובה עליי. מי היה מאמין שאשב באולם המרשים הזה ואשמע מוזיקת רוק בועטת ובלתי מתפשרת. מי היה מאמין שבסיומה של ההופעה 50 זמרי האופרה יפשטו את כובעיהם ויתחילו לרקוד ולהשתולל על רקע התופים ההולמים, הגיטרות המייללות והמנסרות וקולותיהם המדהימים והמיוחדים של תום ואורית. אני סמוך ובטוח שעד לפני כמה שבועות אף אדם בעל היגיון בריא לא האמין שבבית האופרה הדציבלים יאמירו לכאלה גבהים, ולא בגלל צרחות של איזה זמרת אופרה, אלא בזכות גיטרות לא מתפשרות, תופים מפוצצים ולהקה שלמה שלא מפחדת ללכת עם האמת האומנותית שלה עד הסוף.

אני באופן אישי מעדיף את ההופעות החשמליות של הלהקה, אבל תמיד מצליח ליהנות ולהתרגש מההפתעות והשילובים שהיהודים מזמנים לנו. המופע האקוסטי נדיר ולא נראה כדוגמתו בארץ מאף להקה אחרת. הביצועים עם מקהלת הנזירים מרגשים, מעניינים ומביאים פאן אחר של הלהקה. השילוב עם שלום חנוך היה מופלא למרות ששלום חנוך כבר לא מתפקד על הבמה כמו פעם. קיסריה, אמפי שוני, מצדה ובית האופרה ריגשו בצורה שלא תיאמן, כל הופעה נגעה במקום אחר וריגשה בצורה קצת אחרת. עכשיו באמת שיש לי געגועים לאיזה הופעת מועדון צפופה ואפופת עשן.

ההופעה הזאת היא עוד ציון דרך בקריירה המפוארת של הלהקה. אחרי קיסריה, אמפי שוני, מצדה ובית האופרה לא נשארו עוד מקומות רבים לכבוש בישראל. ובכל זאת יש את פארק הירקון, אני בטוח שבשנים הקרובות היהודים יהיו גם שם על הבמה. ואנחנו, כל אותם מעריצים שהולכים אחריהם לכל מקום כבר למעלה מ-15 שנים כמובן לא נפספס את הרגע. ולמרות כל הדברים שכתבתי אני מקווה שעוד יחזרו ההופעות האינטימיות במועדונים דוגמת הבארבי ומועדון התיאטרון. אני מתגעגע להופעות במקומות צפופים ואפופי עשן, כי שם הכל התחיל ומשם הכל צמח והתפתח לממדים האדירים והנפלאים הללו. ניפגש בפארק הירקון…

*קרדיט ענק לספיר בן עמי, על צילום ועריכת התמונות ועל שהסכימה לשתפן כאן.

הפוסט ניפגש בפארק הירקון הופיע ראשון בגולות

מעולם לא הייתי בהופעה במצדה, עד לפני שבוע. תמיד שמעתי על ההילה הגדולה שיש למקום הזה, על החוויה השמימית שהופעה על ראש ההר המדברי יכולה לספק. קראתי רבות על הזריחה הקסומה שנצפית מראש ההר ונחשפתי לביקורות על ההופעות המדהימות שהתקיימו בו, בעיקר של דויד ברוזה.

הבעיה היא שאני ומר ברוזה מעולם לא חיבבנו זה את זה ולכן החלטנו באופן משותף לא להיפגש. ולכן עברו שנים ארוכות בלי שכף רגלי זכתה לדרוך על אדמת מצדה המקודשת. ברוב המקרים הסתפקתי בהופעות במועדונים חנוקים ואפופי עשן, ושלא תבינו לא נכון נהניתי מאוד באותם מועדונים.

לפני שבוע התמזל מזלי וסופסוף היהודים העפילו לראש המצדה. הגענו למקום בסביבות השעה שתיים לפנות בוקר. כמובן שהחלטנו לוותר על טיפוס של 890 המדרגות של שביל הנחש בשעה מאוחרת או מוקדמת זו והעדפנו להמתין בסבלנות בתור לרכבל. התור היה מסודר מאוד, ללא דחיפות או הידחפויות, ממש לא טיפוסי לישראלים. אולי השעה אחראית על זה, יכול להיות שצריך לשקול את שינוי כל אורחות החיים במדינת ישראל ולהפוך את היום ללילה ולהיפך.

בסביבות השעה שלוש הגענו לראש ההר. נזרקנו לנו תחת כיפת השמיים והמתנו בסבלנות יחד עם עוד רבים וטובים לתחילתה של ההופעה. האווירה במקום הייתה מאוד אינטימית ומשפחתית. למרות גודלו ועוצמתו של המקום ולמרות שמדובר במקום פתוח, ישנה תחושת קרבה מאוד גדולה.

ההופעה התחילה שלושת רבעי שעה לאחר מכן וכמובן כמו תמיד הייתה מושלמת. רגעים רבים של ההופעה לא צפיתי כלל לעבר הבמה. שכבתי על הגב, האזנתי למוזיקה וצפיתי בכוכבים ובשמיים העצומים. מדובר על חוויה שקשה בכלל לתאר, ההרגשה כל כך טובה ועוצמתית. השכיבה תחת כיפת השמיים תוך כדי ההאזנה למוזיקה יוצרת תחושה עילאית. למרות שהיו במקום קרוב לאלפיים אנשים זה הרגיש כאילו זאת הייתה הופעה פרטית. לשבת חבוקים יחדיו תחת כיפת השמיים ולשמוע את פסקול חיינו, אין דבר טוב מזה.

והזריחה, מי שלא חווה זריחה במצדה לא חווה זריחה מימיו. השמש במקום הזה נראית כל כך גדולה. הזריחה מראש ההר נראית הכי מושלמת בעולם. צבעה של השמש קצת לפני השעה שש בבוקר מזכיר פשוט זהב, צהוב וכתום מדהימים שמתאחדים להם יחדיו. ולראות את הזריחה הזאת איתך, עם המוזיקה שלהם ברקע, לא יכול להיות דבר מושלם יותר מזה.

תוך שלושה חודשים ראינו אותם מפזזים על הבמות בקיסריה, אמפי שוני ומצדה. בכל פעם התרגשנו מחדש. מה עוד נוכל לבקש? שכל הטוב הזה לא ייגמר לעולם. המוזיקה שלהם הכירה בינינו ומאז היא מלווה אותנו. היא גם תלווה אותנו לעד, בזה אני בטוח…

*קרדיט ענק לספיר בן עמי, על צילום ועריכת התמונות ועל שהסכימה לשתפן כאן.

הפוסט מצדה הופיע ראשון בגולות

לפני 16 שנים שמעתי אותם לראשונה וזאת הייתה אהבה ממבט או יותר נכון משמיעה ראשונה. מאז ועד היום לא הפסקתי לרגע לשמוע אותם ולעקוב אחרי כל צעד ושעל שלהם. לכל אלבום שעמד לצאת חיכיתי בציפייה מטורפת ולכל הופעה חשובה או פסגה בקריירה שלהם השתדלתי להגיע. הם אחראים על הרבה דברים טובים בחיים שלי, המוזיקה שלהם ליוותה אותי לאורך כל חיי הבוגרים והרימה אותי לא מעט פעמים מהקרשים. ברגעים הקשים היא עשתה לי מעט טוב על הלב וברגעים היותר טובים היא הייתה הפסקול שהעצים אותם. בזכותם גם הכרתי את אהבת חיי, שאיתה המוזיקה וההופעות נעשו עוד יותר משובחות ומהנות.

לפני 16 שנים לא העליתי בדעתי שיום יבוא ואראה אותם על הבמה בקיסריה, הבמה שהפכה להיות הבית של אמנים כמו שלמה ארצי ויהודה פוליקר מצד אחד וה"פרצים" למיניהם מהצד השני. קשה לי להעלות בזיכרוני להקה כמותם שאי פעם דרכה על הבמה בקיסריה וקשה לי להאמין שדבר כזה יקרה מתישהו בעתיד הנראה לעין, למען האמת פשוט אין להקה בישראל שמשתווה להם, ברמתם ובסגנונם המוזיקלי.

אני בהחלט יכול להכריז על ההופעה של אתמול כהופעה הטובה ביותר שהייתי בה אי פעם והייתי בלא מעט הופעות בחיי, גם של היהודים וגם של אמנים אחרים מהארץ ומחו"ל. כמובן שעם היהודים אני חייב לסייג את זה, היהודים לימדו אותי דבר אחד מאוד בסיסי, כל כיבוש פסגה הוא רק כיבוש זמני בדרך לפסגה עוד יותר גבוהה.

אז מה בעצם היה לנו שם? קודם כל קשה מאוד לתאר את החוויה הזאת במילים, מי שלא היה שם פשוט הפסיד ובענק. קיסריה זה מקום מיוחד, מקום שהאווירה בו שונה, אחרת (ולא, אני לא מתכוון ללחות המטורפת באוויר). מרגע שנכנסים לקיסריה מרגישים עוצמה בלתי מוסברת וזה עוד לפני שהדיסטורשן של הגיטרה התחיל לנסר ולפני שהתופים החלו להלום בקצב. המקום התמלא תוך דקות קצרות, היהודים סולד אאוט בקיסריה למרות כל המבקרים והמקטרגים!

כבר מהשנייה ששבעת המופלאים האלה עלו על הבמה הבנתי שמשהו טוב מאוד עומד להתרחש בערב הזה, רק לא הצלחתי לשער בנפשי כמה טוב זה באמת יהיה. הפתיחה הייתה חזקה וסוערת כמו שהיהודים יודעים לתת, שירים חזקים, עוצמת ועומק הקול של תום והקול המתקתק והחודר של טיטי, הנגינה המוקפדת והמקצועית על הגיטרות והבס, אדם על הקלידים שמצליח להשכיח ולו לרגע אחד אפילו את מיטלמן האגדי ויהב הבלתי נגמר ממשיך להכות על התופים כמו שרק הוא יודע. וקיסריה פשוט באוויר, לרגע חששתי שהאבן ההיסטורית של האמפיתיאטרון לא תצליח לעמוד בעוצמות הללו.

אחרי כשעה של הופעה מטורפת מגיע השיא הראשון, שלום חנוך עולה לבמה והקהל לא יודע את נפשו מרוב אושר. אני חייב להיות כנה ולומר כמה מילים פחות מפרגנות, למרות אהבתי והערכתי הרבה לשלום חנוך שהוא ללא ספק אחד מהגדולים שידענו, הוא כבר לא בקצב. שלום חנוך כבר לא שר, הוא בעיקר מדבר/מדקלם את השירים. את השירים שלו הוא עוד איכשהו מצליח להעביר בצורה סבירה, אבל עם השירים של היהודים היה לו מאוד קשה להתמודד. ולמרות כל זאת החלק שלו איתם היה מרגש בצורה שלא תיאמן, מעטים הם השילובים הנדירים האלה בביצת הרוק והמוזיקה המקומית שלנו, שילובים שנראים כל כך טבעיים ומתאימים, רק חבל שזה כבר הרבה אחרי השיא של שלום חנוך. ובכל זאת היה חשוב שהיהודים נתנו לו את הכבוד לו הוא ראוי, והוא החזיר להם באותה מידה.

ואז מגיע השיא של הערב, מקהלה מרשימה ביותר מתמקמת לה מאחורי הלהקה ולמרות חוסר אהבתי למקהלות, אלה היו פשוט רגעים קסומים. השילוב הזה היה מושלם ובדיוק במידה ובמינון הנכון לטעמי. חברי המקהלה היו לבושים כנזירים ובעיניי זה היה נראה כאילו היהודים שרים עם הנוצרים, זה היה פשוט במקום. שוב תום, טיטי והיהודים מצליחים להמציא את עצמם מחדש ולהראות שתמיד אפשר לרגש בעוד צורה ודרך.

אחרי למעלה משעתיים הלהקה יורדת מהבמה והאמפי לרגע נראה כמו בית קברות, הקהל פשוט לא מאמין שזה עבר כל כך מהר וכבר הקסם נגמר לו. מהר מאוד הקהל מתעשת ומתחיל לקרוא ללהקה בקריאות קצובות והלהקה כמובן נענית לקריאות וחוזרת לבמה לשיא נוסף. הלהקה נותנת 3 שירים אקוסטיים ולמרות חיבתי הפחותה למוזיקה חסרת דיסטורשנים זה היה בדיוק במקום ובמידה הנכונה ביותר שהייתה יכולה להיות.

הלהקה שוב יורדת מהבמה ומרוב שהיה כל כך טוב ומושלם אנשים כבר לא מאמינים שהם מסוגלים לשוב אל הבמה פעם נוספת וחלקם מתחיל לזרום לעבר היציאה, הקהל היה באפיסת כוחות לא פחות מהלהקה. אבל לא היהודים יסיימו הופעה כזאת באנרגיות אקוסטיות, הם חוזרים לבמה לשני שירים בועטים והקהל שהספיק לעזוב חוזר במהרה לתוך האמפי. הסיום הנפלא עם עוד ארון אחד חותם ערב מושלם לחלוטין, 31 שירים, לא פחות, 3 שעות של קסם מתמשך שלצערי ולצערם של רבים אחרים נגמר. ערב של שיאים רבים, שירים מקפיצים וחזקים, לצד בלדות מרגשות, אירוח של כבוד לשלום חנוך, מקהלה שמשתלבת בצורה נפלאה עם השירים וכמובן גם כמה רגעים פרטיים של לחלוחית קטנה בעיניים.

*קרדיט ענק לספיר בן עמי, על צילום ועריכת התמונות ועל שהסכימה לשתפן כאן.

הפוסט עוד פסגה אחת הופיע ראשון בגולות

מאז שהתחלתי לכתוב כתבתי מהלב, כתבתי כדי לפרוק, כדי להוציא, כדי להשתחרר. הכתיבה אצלי היא אוטומאטית, אין מאחוריה מחשבה ותכנונים. כשיש לי השראה מסוימת אני יושב, כותב, יורה ופורק. כמובן שצורת הכתיבה הזאת גוררת כלפיה וכלפי יחס קיצוני לשני הכיוונים. או שמאוד מתחברים לכתיבה שלי כי היא אמיתית, יוצאת מהלב, לא מתיפייפת, לא מתחסדת, לא מתיימרת להיות יצירתית, בשפה גבוהה וכו'. או שמאוד סולדים ממנה, בעיקר כי לאנשים מאוד קשה עם האמת ועם אנשים אמיתיים שמביעים רגשות ומוציאים דברים מעמקי ליבם.

לפני כשבוע החלטתי לנסות סוג אחר של כתיבה. להקת התבלינים פרסמה שני בתים משיר חדש שכתבו חבריה וביקשה מכל מי שרוצה לנסות, לכתוב את הבית השלישי של השיר. בגלל אהבתי ללהקה ולמוזיקה שלה ולאחר שקראתי את השיר והתחברתי למילותיו גמלה בליבי ההחלטה לנסות ולכתוב. ההתנסות הייתה מאוד מעניינת וכיפית ואני מאוד אוהב את התוצאה ושלם איתה. הבית נכתב בזכות ההשראה שלי וגם בעזרתה המדהימה. גם את המילים האלה כתבתי מהלב וגם את המילים האלה יריתי בלי יותר מדי מחשבה. אמנם התהליך כלל כתיבת מספר סקיצות, קבלת ביקורת בונה, עצות ורעיונות, אבל כל סקיצה נכתבה בדקות ספורות והמילים יצאו מעומק הנשמה.

בשורה התחתונה אין לי מושג מי זכה ואיזה מילים נבחרו לבית השלישי של השיר. אני לא יודע האם זה היה סתם טריק שיווקי, או שזו הייתה תחרות אמיתית ורצינית. מבחינתי העיקר שנהניתי מהתהליך והעיקר שאני שלם עם התוצאה. ההפתעה שהכינה לי אהובתי (הדמיה לעטיפת הסינגל עם מילות הבית שכתבתי) הפכה את השיר הזה והמילים שכתבתי לו למושלמים מבחינתי. תודה לך על ההשראה, הביקורת, העזרה, העצות, הרעיונות ועל כל מה ומי שאת בשבילי, אני אוהב אותך. המילים האלה נכתבו עליך ובהשראתך והן מוקדשות לך בהמון אהבה. מי יודע, אולי את ואני באמת נמצאים עכשיו בצד הטוב של החיים…

הצד הטוב של החיים – הבית והפזמון שלי

בואי איתי, נצעד יחדיו אל הצד הטוב של החיים
הצד בו רגשות הן אותיות
תשוקות הן המילים
ואהבות הן משפטים.
ועכשיו שנינו אחד בצד הטוב של החיים
נשזור מילים,
נתבל באותיות
וננצור את המשפטים
עד סוף הימים.

כותב לך אלף שירים עכשיו
קורא לך שתיזכרי אותי לעד
עד שהצלחתי להשתחרר איתך
עד שהבנת שאת צריכה אותי
שאת שלמה איתי
שאת כל עולמי
שאני שלך ואת שלי.

*התמונות עוצבו ע"י יעל אורן.
בסופו של דבר השיר שכתבתי לא זכה בתחרות. מדובר בתמונות אילוסטרציה.

הפוסט הצד הטוב של החיים הופיע ראשון בגולות

יום העצמאות הוא החג של המדינה
חג מלא בשמחה, הנאה וגם לא מעט תקווה.
אבל בשבילך ובשבילי הוא חג מיוחד
הפחדים, הכמיהות, התקווה, התשוקות, החלומות והמחשבות –
מתערבבים להם יחדיו.
בשבילנו הוא אומר המון ואותו לא נשכח
חג העצמאות הוא שלנו לעד.

לכל אחד יש את המוזיקה שהוא אוהב
לכל אדם יש את השירים שעליהם הוא מפנטז וחושב.
גם לך ולי יש מוזיקה שמדברת אלינו
רוב הזמן הטעם זהה וגם כשלא זו זכותנו.
אבל רק להקה אחת היא שלך ושלי
המוזיקה, הלחנים, המילים, המשפטים וחברי אותה להקה –
מרגשים את שנינו באותה צורה.
רבים אוהבים את אותה להקה
אבל רק בשבילנו היא מיוחדת ומושלמת בדיוק במידה הנכונה.

מקומות רבים ויפים יש במדינת ישראל
לכל אזרח יש את המקום האהוב עליו
את המקום שעליו תמיד הוא חולם.
גם המקום שלנו מדבר כנראה לרבים
אבל רק בשבילך ובשבילי הוא ה-מקום ולו אין תחליף.
את אותה נקודה מדויקת במפה אף אחד לא יכיר ולא ידע
היא שלנו, היא סודנו ותמיד אליה נשוב ואותה נאהב.

במקום שלנו יש נוף מעלף
הוא גבוה, ירוק והאוויר בו נעים
מוקף הרים, מלא צמחים ופרחים וגם לא מעט בעלי חיים.
ממנו רואים קצת ים וגם חלק מהעיר
השמיים מעליו נראים יפים וקרובים מתמיד
כחולים, בהירים, גדולים, עלינו הם שומרים.
וכשאנחנו נמצאים במקום שלנו, בחג שלנו, עם המוזיקה שלנו
אף אחד לא יכול עלינו.

לכל אחד יש חג, מוזיקה ומקום
אבל רק שלנו מיוחדים
ורק אנחנו אותם תמיד ננצור ונזכור.
לנו יש גם את השיר הזה
השיר שלנו שיחד עם החג, המוזיקה והמקום
ילך איתנו תמיד ולעולם לא יעזוב.

ועל כל הדברים מאפיל רק דבר אחד
הדבר הכי חשוב והכי מיוחד
את מה שיש בליבי אלייך קשה לתאר
את הפרפרים, דפיקות הלב, הרגש והגעגועים קשה להעביר בכתיבה
את הדברים האלה רק אני מרגיש ואת מרגישה.
ובכל זאת את הכל במשפט אחד ניתן לסכם
משפט שלא יצא מפי זמן רב ולא נאמר בעבר הרבה
אני אוהב אותך, אותך אני אוהב!
עכשיו השיר שלנו מושלם…

הפוסט השיר שלנו הופיע ראשון בגולות

אתמול חלפה במוחי המחשבה להפסיק לכתוב
חשבתי אולי מיציתי, למרות שזה עושה לי טוב.
אבל אז את הופעת משום מקום
סיפור שקוראים כמוהו רק באגדות
דברים כאלה קורים אחת לדור
אפילו בסרטים אין כאלה הפתעות
השקעה כמו שלך ראויה לכל ההערכה והתשבחות.

את גרמת לי להבין ולהפנים דבר אחד
הכתיבה זה אני ואני זה המילה.
כל הברה או משפט שיוצא מעטי או פי
שווה אפילו יותר מתמונה.

הפתעת אותי
הדהמת אותי
הקסמת אותי
ריגשת אותי
המרצת לי את מחזור הדם.

את ההשראה למילים שזורמות כמו נהר
את שימחת את ליבי ועשית אותי מאושר
את הלילה הזה לעולם לא אשכח
צצת אל תוך חיי מאי שם
והפתעת אותי כמו שלא הפתיעו מעולם.

ברגע אחד, בשנייה מתוקה
החזרת אותי לאותו לילה קסום ומופלא
אותו לילה שגם החל בהפתעה.
לילה של חברה נעימה ואוהבת
לילה של מוזיקה מרגשת ומשחררת.
שוב ראיתי את האושר שעל פניך
שוב נזכרתי באותו חיוך שלא מש משפתיך.

הפתעת אותי
צימררת אותי
ריגשת אותי
הגברת את קצב פעימות ליבי
הוצאת ממני פרץ יצירה.

הפוסט הפתעה מתוקה הופיע ראשון בגולות

בכל חיי ובמיוחד במהלך השנתיים וחצי האחרונות היו לי תקופות רבות שבהן הדמעות זלגו מעצמן. לעומתן היו תקופות לא מעטות של יובש, שבהן גם אם רציתי מאוד לבכות לא ממש הצלחתי. אני לא מתבייש בזה שאני בוכה, אני לא חושב שזה עושה אותי פחות גבר וגם לא יותר. אני חושב שזה מקסימום עושה אותי יותר אנושי.

דווקא בתקופות היובש היו רגעים רבים שבהם רציתי לבכות. הבכי משחרר, מנקה, שוטף את הנשמה ומוריד איתו איזו אבן או סלע מהלב. תמיד בתקופות היובש היו לי את הקשיים לשחרר ומאז שאני זוכר את עצמי רק דבר אחד היה עוזר לי. המוזיקה, זה הדבר שלא משנה מה, לא משנה כמה, לא משנה איפה, תמיד עזר לי לפרוק. אף פעם זה לא היה משהו מכוון, אף פעם לא שמעתי שיר במיוחד כדי לבכות. ברוב המקרים זה קרה באקראי, פתאום שמעתי איזה שיר שגרם לדמעות לפרוץ החוצה ולשטוף את הכל.

יש לי עשרות, אם לא מאות של שירים שמזכירים לי דברים, מצבים, אירועים, אהבות, אנשים ועוד הרבה דברים. חלק מהשירים מזכירים לי דברים משמחים וחלק פחות. בשורה התחתונה המוזיקה תמיד מצליחה לרגש אותי ולא יכול לקרות מצב שיעבור זמן רב בלי שיבצבצו להן דמעות, לעיתים הן של אושר ולפעמים של כאב. זה תלוי בשיר ותלוי בזיכרון ממנו…

על מדרגות התיאטרון – אילן וירצברג (מתוך האלבום משני צידי הכדור שיצא בשנת 1985)

מילים: דודו ויזר
לחן: אילן וירצברג

"עוד לא יודע מה קרה
עוד לא נקלט בהכרה
במדרגות והיא אמרה
אני רוצה שאתה תדע

ולא ידעתי אם זה רק
בחלום של מי משחק
בתיאטרון של מי אמרה
אני רוצה שאתה תדע

אני אוהב אותך
אני צריך אותך
לנוח בין כתפיי
מעל שמורות עיניי
אני אוהב אותך
אני צריך אותך

שלום לעצב לעוגמה
אצלי הצחוק עלה, עלה
על מדרגות התיאטרון
אני מצאתי פיתרון

עוד לא יודע מה קרה
עוד לא ניתפס בהכרה
במדרגות והיא אמרה
אני רוצה שאתה תדע

אני אוהב אותך.. "

*הכותרת של הפוסט לקוחה מתוך השיר קח אותי של היהודים. מילים ולחן: תום פטרובר.

הפוסט "בתוך כל מישהו את יכולה לשמוע איזה שיר…" הופיע ראשון בגולות