יש משהו מפחיד בלילה, לפחות בעיני. אתה נמצא בחוסר שליטה מוחלט, חוסר ידיעה, אין לך מושג באמת מה קורה באותן שעות. זה כביכול אתה, אבל זה לא ממש אתה. אתה לא קובע כמה זמן תישן, מתי תירדם, אם תתעורר באמצע הלילה או לא, ובעיקר – האם ועל מה תחלום.

ויש עוד משהו קטן ומפחיד קצת בלילה, אתה תמיד יודע איך אתה נכנס אליו, אך אף פעם לא יודע איך תצא ממנו. אמנם מבחינה סטטיסטית, כמעט תמיד אתה תצא ממנו כמו שנכנסת אליו. אבל תמיד קיים הסיכוי, או הסיכון, גם אם המינימאלי ביותר – שלא תצא ממנו, שלא תתעורר…

שינה תמיד הייתה אצלי נושא מהותי, אבל אני לא חושב שאובססיבי כמו אצל רבים אחרים (ואולי כן, כי בכל זאת אני חופר עליה עכשיו קטע שלם). פעם, לפחות עד כמה שאני מצליח לזכור, אהבתי לישון הרבה. בשבתות הצלחתי לעיתים לקום אפילו בשעות הצהריים ואני חושב שאהבתי את זה.

אבל אז משהו השתנה, אני לא זוכר מתי, אני לא יודע לשים את האצבע על נקודת הזמן בה זה קרה, אבל פתאום התחלתי להרגיש שאם אני ישן, אני מפסיד משהו. בעקבות זאת צמצמתי במודע באופן משמעותי את שעות השינה שלי והשתדלתי להחזיק את עצמי ערני כמה שיותר.

אחר כך חוויתי תקופה ארוכה של בעיות שינה רציניות מאוד. בעיות שבעיקר הפריעו לי להירדם, שזה בכלל הציק. כי לשכב במיטה, בלי להצליח להירדם, זה אפילו בזבוז גדול יותר מאשר לישון. מעבר לכך שזה פשוט עלול לשגע ולהטריף אותך. ואני כבר לא מדבר על ההתעוררויות הרבות במהלך הלילה.

בשנים האחרונות, כאשר בעיית השינה הסתדרה (או שלא?) נראה לי שסתם התרגלתי לקום מוקדם. בעיקר נכון הדבר לגבי שבתות, אז אני יכול לישון כביכול כמה שאני רוצה, אבל זה ממש לא קורה. בשבת אני מתעורר בשעות שרק הכלבים והזקנים שיוצאים להליכה בים מתעוררים.

ועכשיו אני תוהה, האם כל הסימפטומים שלי בעניין השינה, במהלך השנים, נובעים ממה שכתבתי בתחילתו של קטע זה? אולי בכלל כל הרומן המוזר שלי עם השינה קשור בדבר המפחיד הזה שיש בלילה, בחוסר הידיעה מה קורה שם ואם בכלל אצא מזה? בחיים?

ועוד דבר קטן, שלי באופן אישי הוא מאוד מוזר – מצד אחד יש בעיני משהו מפחיד בלילה, קיים החשש שלא אתעורר. אבל מהצד השני, אני אומר: אם כבר למות, אז למות בלילה, תוך כדי שינה. כשאמות, אני לא רוצה לסבול, אני מעדיף ללכת לישון ופשוט לא להתעורר, בלי כאבים ובלי דרמות מיותרות. אז השאלה היא, האם באמת יש משהו מפחיד בלילה?

הפוסט יש משהו מפחיד בלילה הופיע ראשון בגולות

דצמבר 2010, יום גשום וקר, רחובות חיפה הרטובים נטושים. הוא מחפש מקום לתפוס כמה שעות שינה, מחפש מקום להתחמם קצת, להפשיר מעט. הרעב תוקף, המחסור באוכל משפיע, הגוף לא מספיק מרופד בשומנים והקור חודר אל תוך העצמות, מחפש אוכל בפחים. בחלומות הכי גרועים הוא לא חשב או האמין שיגיע למצב הזה, אבל לפעמים לחיים יש את המסלול שלהם ולאף אחד אין באמת שליטה עליהם.

הרבה טיפוסים מפוקפקים הוא פוגש בשעות האלה ובמקומות האפלים הללו. הלילה מסוכן מאוד, אבל הוא שורד, אין לו יותר מדי ברירות. הוא מהרהר במסלול החיים שהיה כתוב עבורו, חושב על הסטייה הבלתי צפויה מהמסלול, הירידה מהפסים, התאונה שהיה מעורב בה בעל כורחו.

מי שלא היה במצב הזה לא יכול להבין ולקלוט, מי שלא היה ולא חווה לא יכול לשפוט. אנשי הלילה חיים בעיקר כדי לשרוד, ופחות שורדים כדי לחיות. הוא יודע שאף אחד לא ממש חושב עליו, אף אחד לא תוהה איפה הוא, מה מעשיו והאם הוא מסתדר. ככה זה, החיים ממשיכים, הגלים מתנפצים אל החוף, שוטפים אותו, והוא משתנה בלי שמישהו באמת שם לב לכך.

הגשם שוטף את הרחובות, הברקים מאירים אותם לשניות והרעמים מחרישים את האוזניים. הרוח העזה חודרת כל פיסת בד ועור, ואין לו הרבה שכבות, לא של בד ולא של עור. אבל לא זה מה שיכול להטריד או להפחיד אותו. הוא צריך לשרוד, להיות קשוב וחד, להיזהר מכל אדם וכל סכנה.

האיש הזה יכל להיות אני…

דצמבר 2010, במושב, לילה גשום וסוער. הסופה הגיעה גם לדרום הרחוק. חושב על ימים אחרים, ימים רחוקים, על העבר, על מה יכל להיות, על מה היה קורה אילו…

לפני כמה שעות פגש בשדה התעופה את זוג חבריו הטובים שחזרו מחופשה קצרה באמסטרדם. נזכר בהתרגשות בימים ההם לפני למעלה מארבע שנים, בימים בהם הצילו את חייו, פשוטו כמשמעו. בכל השנים מאז תמכו ועזרו ואין לדעת איפה ואם בכלל היה בלעדיהם.

לפני למעלה משנה וחצי פגש את המלאכית שלו, את המלאכית של חייו. זו הייתה נקודת המפנה בחייו, ללא צל של ספק. החום, האהבה, האכפתיות, הרגש, אלה דברים שהיו חסרים מאוד בחייו. זה מה שהעלה אותו על דרך המלך, החזיר את הקטר לפסים.

באותם ימים התחיל להבין ולהפנים את הכוח של הביחד. קלט שיש בו המון חום ואהבה לתת ולהעניק ושהוא גם ראוי לקבל בחזרה. ההכרה שאפשר להמשיך הלאה, שאפשר להתקדם וגם להצליח לא הגיעה ביום בהיר אחד, היא נבנתה לאט לאט, צעד אחר צעד. האהבה היא כוח עצום, ועם כל הקיטש זה פשוט נכון.

נפלה בחלקו הזכות והאפשרות לחשוב, להיזכר ולהעלות את הדברים על הכתב. היום הוא מוגן, שמור, אוהב, אהוב ונאהב. החיבוק והמיטה החמה זו המנה היום יומית שלו. הליטוף, הרוך, הנשיקה והאהבה זו הארוחה שאיתה הוא הולך לישון ואיתה הוא מתעורר. היום הוא יכול לעמוד ליד החלון, להביט החוצה, לצפות בגשם שיורד, והוא יודע שיש לו לאן לחזור, יש מיטה חמימה עם המון אהבה שמחכה רק לו.

האיש הזה הוא אני…

הפוסט האיש הזה הוא אני הופיע ראשון בגולות

השעה 2:00 לפנות בוקר, שוב לא מצליח להירדם. זה קורה לי המון לאחרונה, כמעט בכל לילה. הקטע המוזר הוא שבמרבית המקרים אני פשוט לא עייף, או לפחות לא מרגיש עייף. בעיקר מדובר על השעות המאוחרות האלה בלילה, או המוקדמות בבוקר, תלוי איך מסתכלים על זה. הבעיה היא שלעיתים במהלך היום אני חש בעייפות הזאת שהלכה והצטברה לה בלי שנתבקשה לכך.

אני לידך במיטה, מביט עלייך ואת כל כך יפה ככה שאת ישנה את שנת היופי שלך. ברגעים מסוימים אני מקנא בך, מקנא ביכולת שלך לתרגם את העייפות לכדי הירדמות, שינה עמוקה. אני כל כך מקנא שממש בא לי להזדחל עמוק לתוך החלומות שלך, לצלול יחד איתך אל השקט של הלילה. אבל זה לא ממש הולך וכל שנותר לי זה להסתכל עלייך, לכתוב, ולקוות שהעייפות תחלחל גם אליי. שהעייפות תכריע אותי ואוכל להצטרף אלייך למסע הלילי הקסום שבטח עובר עכשיו על מוחך היפה.

הבעיה היא שבזמן האחרון כשאני כבר נרדם אני חולם. יותר נכון לומר שאני סובל מסיוטים. החלומות האלה רעים, החלומות האלה גורמים לי להתעורר שטוף זיעה. לילה אחד התעוררתי בחרדה איומה, בקושי הצלחתי להתנדנד בלי ליפול עד לשירותים, ומדובר על מרחק של שני מטר לכל היותר. ושם, שם בעודי עומד מול האסלה, הכל התפרץ, הכל התחיל לזרום, ההתרוקנות הזאת הייתה חייבת לבוא ובזכותה יכולתי לחזור לישון לידך, יכולתי לחזור אל תוך חלומך.

ועכשיו הכל כאן כל כך רגוע, שקט ושליו. הכלבים שלא מפסיקים לנבוח התעייפו ונרדמו. המטוסים שנוהגים להרעיד את החלונות שבו לבסיסם בשלום. הטנדרים, הג'יפים והטרקטורונים דוממו את מנועיהם. טאקי ופאברוטי נזרקו ונרדמו כל אחד בפינה שלו. ואפילו הציפורים לא מצייצות. כל כך שקט שמשב רוח הכי קליל שמעיף איזה עלה קטנטן או גרגיר אבק נשמע כל כך טוב וצלול ומפלח את האוויר. וזה כביכול הזמן הכי טוב למחשבות, הזמן המושלם כדי לצלול ולשקוע, המועד המתאים להתמודד עם כל מה שעולה, אבל שום דבר לא עולה, ממש ריק, ואקום.

מזל שיש לי את המקום הזה, מזל שאני איכשהו מצליח לבטא את עצמי בכתיבה. טוב שאני יכול לשפוך את כל מה שלא עולה וגם את המעט שבכל זאת מצליח לצוף דרך המקלדת. וכששוב אין מחשבות מסודרות וברורות במוחי אני מגניב את המבט לעברך. את נראית כל כך שלווה, כל כך רגועה. אני מקווה לפחות שהחלום שאת חולמת עכשיו עוזר לשנתך להיות ערבה ונעימה יותר. ולי נותרו שתי אופציות: להמשיך לתת דרור לפרץ המילים הלא ברור הזה ולהעלות אותן על המסך שניצב מולי. או להפנים שהשעה כבר 2:36 ולעשות את הדבר היחיד שיכול להרגיע אותי ולעזור לי להיכנס למוד של שינה.

אני אבחר באפשרות השנייה. אתנתק מהכתיבה, אקטע את חוט המחשבה שגם ככה הוא די קטוע ולא ברור. אחבק אותך, אתכרבל לתוכך, אלחש לתוך אוזנך שאני אוהב אותך, אנשק אותך בעדינות כדי לא לקטוע את החלום המתקתק שאת בטח חולמת עכשיו. אמשיך להסתכל עלייך, עד שאתעייף מספיק ואוכל לצלול לתוך המחשבות שלך, אל תוך החלום שלך, שם אני יודע שארגיש בטוח ונעים. מחר בבוקר תעזרי לי לבחור שם לקטע הלא ברור הזה…

השעה 07:15 והלילה הסתיים מוקדם מהצפוי, בקושי ארבע שעות שינה. את עדיין ישנה והיתרון שעכשיו יש כבר אור יום. את יפה כמו תמיד, עכשיו אני יכול להעביר את הזמן בהסתכלות על יופייך. המחשבות הן אותן מחשבות לא ברורות או לא מחשבתיות. לכן אעצור כאן, אמשיך להסתכל עלייך ואמתין שתתעוררי כדי שאוכל להגיד לך שוב שאני אוהב אותך.

הפוסט לילה לא שקט הופיע ראשון בגולות

מה צריך בחג יותר מאוכל טעים (שרימפס? בליל הסדר?! מה פתאום, מדובר בדגים ;-)), קינוחים נהדרים, יין מצוין (וכל המרבה הרי זה משובח) ומשפחה חמה, טובה, נעימה וחמימה שמשרה אווירה ביתית. משפחה שנותנת לך הרגשה כל כך טובה, הרגשה שאתה רצוי, תחושה שאתה ממש אחד מהם.

מאוד התרגשתי לקבל את ההזמנה לארוחת החג הזאת ואני שמח מאוד שזכיתי להיות בחיקם של כל אחד ואחת מבני המשפחה המופלאה הזאת. הרגשתי והתרגשתי המון בחג הזה וכל שנותר לי לומר זה תודה ענקית וחג שמח.

*בתמונה: שולחן הסדר שלנו.

הפוסט נשתנה הופיע ראשון בגולות

אני מנצח את השינה,
מנצח את העייפות,
מנצח את הלילה,
שומר על ערנות.

אני מנצח את הכאב,
מנצח את הדמעה,
מנצח את הבדידות
ועוד נשארת בי הריקנות.

אני מנצח את המשפחה,
מנצח את החברים,
מנצח את האהבה
ומאבד את התחושה.

אני רוצה להפסיד,
להיכנע.
רוצה לישון,
לחלום,
לחוש את התחושה.
רוצה לבכות,
להיות,
להתמלא בהרגשה.
רוצה לזרום,
לחוות,
לאבד את השליטה –
להרגיש את האהבה.

הפוסט ניצחון הופיע ראשון בגולות