את קיסריה בנה הורדוס ומאז היא נכבשה פעמים רבות בידי מנהיגים רבים. אם מישהו היה מספר להורדוס לפני קצת יותר מ-2,000 שנים שבסופו של דבר קיסריה תיכבש על ידי להקת היהודים אני בספק אם הוא בכלל היה מקים את קיסריה. אבל אתמול זה קרה, אתמול להקת היהודים כבשה את קיסריה, שוב.

ההתרגשות עבורנו החלה כבר בדרך להופעה. שום דבר לא הצליח לפגום בהתלהבות שלנו מהחזרה לקיסריה פחות משנה אחרי הפעם הראשונה. שעתיים של נסיעה בפקקים והרדיו בשלו ממשיך לנגן שלמה ארצי, ריטה, קובי פרץ וחבריהם. גם אחרי כמעט 20 שנים, כיבוש לבבות של עשרות אלפי מעריצים, מאות הופעות מפוצצות ומכירת עשרות אלפי עותקים מהאלבומים, עדיין לא משדרים כמעט שירים של היהודים ברדיו, אפילו שהם ממלאים בפעם השנייה את קיסריה. רק תחשבו מה קרה יום קודם לכן ברדיו כאשר עומר אדם (מי?) הופיע בקיסריה…

הגענו לקיסריה וכלום לא השתנה, זה ממש הרגיש כאילו חזרנו הביתה. מה שאותי בעיקר הפתיע זו ההתרגשות והציפייה שלי, שלא נפלה מזו שהייתה לפני הפעם הראשונה בקיסריה. לפני ההופעה פגשנו עורך דין מאוד בכיר שמטפל בעניינים שונים של המשפחה, באותו רגע הבנתי שאכן כיבוש קיסריה על ידי היהודים הושלם.

ההופעה התחילה בטירוף, אורית, תום ושאר החברים לא נתנו לקהל רגע אחד של מנוחה ואפילו לא שנייה להתחמם, ישר פעמון מלחמה לתוך הוריד. לקהל לא היה נעים להתחיל להשתולל כבר בשיר הראשון, אז כולם חיכו, אבל לא יותר מדי. השיר השני הגיע וקיסריה הייתה באוויר, אנשי האבטחה נראו חסרי אונים וגם תגבורת של המשטרה לא הצליחה לעצור את השיגעון שהלך שם.

בחברת האבטחה כנראה לא הבינו שהקהל של להקת היהודים הוא קהל אחר, זה לא הערסיאדה של קובי פרץ או עומר אדם. ולכן המאבטחים השתוללו כאילו הם אחרוני השוטרים של מג"ב בפעילות נגד מפגינים פלסטינים. זה היה די מבזה, הם דחפו, צעקו והתנהגו בברבריות לא מוסברת. הם לא ידעו שהקהל של היהודים זה לא קהל שיכול לשבת בהופעות, זה קהל שבא ליהנות, להתפרק ולרקוד והכל מאהבה. מזל שלא היו להם אלות…

ההופעה הייתה מדהימה, לא היה רגע מת אחד במשך שעתיים וחצי. כמו בכל הופעה תום פטרובר ואורית שחף סחפו את הקהל בקולותיהם המופלאים, התופים של יהב ליפינסקי הלמו וכל אחד הרגיש את הדפיקות בליבו, הגיטרות של עמרי אגמון וגיא באר ניסרו כמו שצריך, הבס של ניר מימון השתלב כמו תמיד בצורה המדויקת והקלידים של רועי זוארץ נשמעו בדיוק כמו הקלידים של קודמיו.

לא נעים לי להודות, אבל אם ההופעה הראשונה של היהודים בקיסריה הייתה מושלמת, ההופעה הזאת עלתה עליה בכמה דרגות. מסתבר שלא צריך הפתעות, לא צריך אירוחים דוגמת שלום חנוך, לא צריך נזירים ולא שירים אקוסטיים. ההפתעה הכי גדולה וטובה שיכולה להיות בהופעה של היהודים היא ההופעה עצמה ועדיף שתהיה חשמלית, וזאת בעצם לא הפתעה, תמיד אתה יודע שהם יתנו מעצמם מאתיים אחוז על הבמה.

ובכל זאת גם הפתעה קטנה/גדולה הייתה, שני שירים אקוסטיים על במה נוספת שמוקמה בתוך הקהל. ואם כן צריך הפתעה, אז זאת בדיוק ההפתעה המושלמת. בכל הופעה מרגישים שהיהודים קרובים לקהל ומחוברים אליו כמו תינוק לאימו. גם במועדונים קטנים, גם בהופעות גדולות, תמיד הקרבה והחום מרגישים אותו דבר. ובכל זאת הירידה לקהל וההופעה בתוכו השלימה והעצימה עוד יותר את התחושות הללו.

באותם רגעים נדהמתי לראות את אחת הסדרניות (כבת 60 לערך) שבמהלך כל ההופעה נראתה זעופה וניסתה להשליט סדר מתקרבת לבמה, מחייכת כולה מאושר, שרה ורוקדת עם הלהקה. בשלב מסוים היא שלפה מתיקה את הטלפון הנייד ורצתה לצלם את הלהקה בוידיאו ולהנציח את אותם רגעי קסם, אך ברגע שקלטה שברשותה נוקיה 3100 ראיתי לשנייה עצבות על פניה, שחלפה מיד.

בשבילנו ההופעה הזאת הייתה בדיוק במקום והיא הייתה מושלמת לחלוטין. אחרי תקופה לא פשוטה שעוברת עלינו היינו חייבים את ההתפרקות הזאת, ואוי איזו התפרקות מופלאה זאת הייתה. כל שיר היה במקום, כל חיבוק ונגיעה הרגישה כאילו אנחנו אחד, שוב היהודים הצליחו למלא את המצברים שלי ואני בטוח שגם את שלך.

הדמעות הציפו אותי במהלך כל ההופעה, מהפתיחה האדירה עם פעמון מלחמה, דרך הריגוש האינסופי של אצלך בעולם וכלה בעוד ארון אחד שמפיל אותי כל פעם מחדש. יש אנשים שלא חווים עוצמות רגש במהלך כל חייהם כמו שאני ובוודאי גם אחרים חווים בהופעה אחת של היהודים.

במרבית ההופעה רקדתי, קפצתי והשתוללתי כשגבי אל הבמה ופניי אל עבר הקהל. פשוט לא האמנתי שאני שוב בקיסריה מפוצצת והקהל נמצא בכזאת אקסטזה ועל הבמה לא מופיע שלמה, מי? ולא קובי, מי? וגם לא ריטה, מי? אלא תום פטרובר ואורית שחף המנהיגים הבלתי מעורערים של הרוק הישראלי וגם המוזיקה הישראלית.

בשורה התחתונה שום דבר לא הצליח להרוס לנו את ההופעה, כי היא הייתה הרבה יותר ממושלמת. לא הפקקים בדרך, לא הרדיו שממשיך להתעלם, לא המאבטחים שאיבדו כל שליטה ורסן, שום דבר. כשאני בהופעה של היהודים, איתך, שום דבר לא יכול לקלקל. את האהבה הבלתי מעורערת שלי והיהודים הם אלה שגרמו לאהבה שלנו לקרום עור וגידים, והם ימשיכו ללוות אותנו ואת האהבה שלנו לעד.

אני חולם המון, אבל בדרך כלל לא זוכר את החלומות שלי. הבוקר כשקמתי זכרתי גם זכרתי את מה שחלמתי בלילה. חבל שהצלחתי לישון רק חמש שעות, כי הצלחתי לחוות רק שתי הופעות של היהודים במהלך הלילה. עבור כולם ההופעה נמשכה שעתיים וחצי, אני זכיתי לשלוש הופעות של היהודים הלילה שנמשכו שבע וחצי שעות של שכרון חושים. אני בטוח שעוד אזכה בעתיד להרבה ריגושים מהסוג הזה.

עבורי ההופעה הזאת תיזכר כהופעה הגדולה והטובה ביותר שהייתי בה מאז ומעולם, גם של היהודים וגם בכלל. אבל כמו שכבר כתבתי בעבר זאת רק עוד פסגה בדרך של הלהקה האדירה הזאת, ומעבר לפסגה הזאת נמצאת אחת עוד יותר גבוהה. אני עדיין בטוח, כמו אחרי הפעם הראשונה בקיסריה, שעוד ניפגש בפארק הירקון…

*קרדיט ענק לספיר בן עמי, על צילום ועריכת התמונות ועל שהסכימה לשתפן כאן.

הפוסט היהודים כבשו את קיסריה, שוב הופיע ראשון בגולות

לפני למעלה מארבע שנים התחלתי לכתוב. הכתיבה הגיעה מעמקי הנשמה שלי, היא הייתה צורך בלתי נשלט לפרוק את כל מה שעל ליבי. עם הזמן גיליתי שאני מאוד אוהב לכתוב ושהפריקה הזאת מן הלב אל הכתב משחררת אותי וגורמת לי להרגיש ממש טוב.

הכתיבה שלי מאז ועד היום לא השתנתה. אולי התפתחה קצת, אולי התבגרה מעט, אבל בשורה התחתונה היא נשארה אותה כתיבה. אני עדיין כותב מתוך צורך ולשם ההנאה. אני עדיין כותב כדי לפרוק ופורק מהלב. אני עדיין מוציא את כל מה שאני כותב מעמקי נשמתי. והכי חשוב, אני עדיין אוהב לכתוב, ועם הזמן האהבה הזאת רק גוברת.

האהבה שלי לכתיבה תמיד הייתה שזורה באהבה שלי בחיים. והכל התגבר מאז שאני ואת יחד. התקופה שלנו היא התקופה הטובה והמשמעותית ביותר בחיים שלי. כל יום שעובר אני משתדל לנצור, את חלקם אני גם מצליח לתעד באמצעות האהבה שלי לכתיבה. הרבה מהכתיבה שלי בתקופה שאנחנו יחד היא בזכותך ובהשראתך.

בשנים האחרונות חיפשתי מקומות לפרסום הקטעים שכתבתי. היו כל מיני אתרים, אבל כולם איבדו מהזוהר שלהם ולעיתים אף הוציאו לי את החשק מהכתיבה. לפני כמה ימים גלגלת את הרעיון להקים יחד אתר שיהיה בלוג משותף שלך ושלי. באותו הרגע ניצתה בי האש והלהבה. שנים חיפשתי את הבית בו אוכל לכתוב, הרעיון שלך גרם לי להבין את מה שלא הבנתי במשך זמן כה רב. הרעיון שלך עזר לנו להקים את הבית, הבית לכתיבה שלך ושלי, הבית שמעתה יקרא גולות ויהיה חשוף לעיניי כל.

בימים האחרונים עבדנו קשה, גלגלנו את הרעיון, השקענו אנרגיות ובסופו של דבר האתר קרם עור וגידים. יש עוד המון מה לעשות בו והרבה לשדרג, אבל זאת רק ההתחלה. אל הבית החדש אני מייבא לאט לאט את הקטעים האהובים עליי שכתבתי בעבר. ייקח לי עוד כמה ימים לסיים את המשימה הזאת ובסופה כל אותם הקטעים יזכו למקום של כבוד בביתם החדש. ומעתה והלאה, זה המקום היחיד בו אכתוב ואפרסם. המקום שלך ושלי.

הפוסט המקום שלך ושלי הופיע ראשון בגולות

35 שנים זה פרק זמן ארוך מאוד, זה בערך חצי מהחיים. 35 שנים של אהבה שאינה תלויה בדבר, אהבה למקום בו נולדתי ואותו אני מכיר מגיל אפס, האהבה האמיתית הראשונה שלי. אהבה לעיר המגורים שלי, לנופים, לירוק, להרים, לים, לפינות החמד האישיות שלי שאולי לא רק אני מכיר, אבל רק אני יודע שהן שלי. אהבה למקומות הבילוי, אהבה לאחיותיי שחלקו איתי שנים ארוכות בעיר, אהבה לחברים הרבים והטובים שגרו ומרביתם עדיין בה גרים. אהבה לקבוצת הכדורגל של העיר ולבילוי השבת באצטדיון שלה. אהבה לאוויר הקריר בחורף, למרות הזיהום שיש בה. אהבה לחיפה, אהבה שנולדתי איתה ואיתה גם אמות.

אחרי 35 שנים החלטתי שהגיע הזמן לשנות, להתאוורר, להתחדש ובעיקר להיות עם האהבה הגדולה והאמיתית שלי יחד. אהבה למקום, לאדמה, לעיר זאת אהבה חשובה, אבל עליה תמיד תגבר אהבת האדם, אהבת החיים ובראש ובראשונה האהבה לאישה שאיתי. החלטתי לשנות אווירה, לשנות סגנון חיים, לעשות את המעבר מהצפון עם היופי הירוק וההררי, מהצפון הקריר (לפחות בחורף) לדרום עם היופי הצהוב והמדברי, לדרום החמים (בעיקר בקיץ).

רציתי להתקרב למשפחה האהובה שלי ושל אהובתי. להיות מרחק נגיעה מאחיותיי האהובות ומשפחתן ובראש ובראשונה מהאחיין המתוק שלי. להימצא בסביבת המשפחה המקסימה והטובה של אהובתי שקיבלה אותי בחום ובאהבה שלא ניתנים לתיאור. והכי חשוב לגור תחת אותה קורת גג, לבשל באותו מטבח, לרבוץ באותו סלון, להתקלח באותה מקלחת ולישון מחובקים באותה מיטה יחד עם האחת והיחידה.

את מסע הפרידה שלי מהאהבה הראשונה שלי התחלתי בימים האחרונים והמסע הזה הוא בעיקר רגשי, טקסי וסמלי, כי האהבה הזאת תישאר איתי לעד, את החברים שנשארים לעולם לא אנטוש, לביקורים עדיין אגיע, לטיולים במקומות ובנופים האהובים אמשיך לצאת, למקומות הבילוי בטוח אשוב ומכבי חיפה כמובן תמיד אצלי בלב ולמשחקים אמשיך להגיע בקביעות.

המסע החל באחת המסעדות האהובות עליי, מסעדה פשוטה וזולה, אבל נעימה עם שירות מעולה ומחיר שווה לכל כיס. כמובן שאני מדבר על מסעדת הבוקרים שנמצאת בכניסה הדרומית לעיר. שנים ארוכות שלא הייתי שם, אבל עדיין זאת הייתה הרגשה נפלאה להיות שם ובשבילי זאת מסעדה שתמיד תזכיר לי את חיפה ואין לי ספק שגם בעתיד אבקר שם.

המסע ימשיך במפגש חברים בפאב הבית שלי, בבראון. הפאב הזה היה המקום שלי במשך שנים ארוכות, מקום שבו חוויתי רגעים משמחים רבים וביליתי בנעימים עם חברים טובים. זה היה גם מקום אליו הייתי בורח ברגעים הפחות טובים שלי והרבה פעמים המקום, האנשים, האווירה וכל המסביב (עם כמה טיפות אלכוהול) הצליחו להרים אותי מהקרשים.

בשישי נחדש את המסורת עתיקת היומין שלנו שכבר זמן רק לא מומשה. בשישי נפקוד את מסעדת אל גאוצ'ו שממנה נשקפים נופים קסומים של חיפה ומתמזגים נפלא יחד עם טעמו הנהדר של הבשר המשובח. הייתה תקופה ארוכה שבכל צהרי שישי הגענו לשם ונכנסנו לאט לאט לאווירה של סוף השבוע. תמיד ידעו לפנק אותנו שם ולגרום לנו לצאת שבעים מהאוכל, מרוצים מהאווירה ומוכנים לקראת מנוחת השבת.

המסע יסתיים בביקור בכמה פינות אהובות עליי בעיר, בעיקר מדובר על מקומות מהם אפשר לצפות על כל העיר ולראות את כל יופייה משתקף ונשפך עד לים. פינות חמד מהן רואים את כל ההר עליו בנויה העיר, את הירוק של העצים והצמחייה מתמזג עם הכחול של הים ואפילו המבנים והמפעלים מצליחים להשתלב ביופי הזה ולא לקלקל אותו.

מהשבוע הבא מתחיל פרק חדש בחיי, מעכשיו תוכלו לקרוא לי טום המושבניק. אז אולי לא אהיה המושבניק הטיפוסי, לא אחבוש כובע טמבל לראשי, לא אנעל סנדלים לרגליי ולא אלבש מכנסי זלמן, אבל ברוח ובנפש אני בטוח שאשתלב. תמיד נשבעתי לעצמי שאת חיפה לא אעזוב ואם כן, אז רק לקיבוץ או מושב. את השבועה הזאת לעצמי קיימתי, אני עובר למושב מקסים עם בת זוג מקסימה עוד יותר ואין לי ספק שהולכים להיות לנו שם יחד חיים מופלאים.

את חיפה אהובתי אני לא נוטש, אני רק קצת מתרחק, אבל איתי היא תמיד תישאר בלב ובנפש, תמיד תישאר לי אליה פינה חמה בלב ואין לי ספק שבעתיד דרכינו עוד יצטלבו.

הפוסט חיפה אהובתי הופיע ראשון בגולות

כנראה שאני באמת חולה, רעדתי מקור כל הלילה. אם התכסיתי כל הלילה, זה אומר שאני ממש חולה. ולא, לא סתם התכסיתי בסדין, אלא התכסיתי בשמיכה שלך אז אני בהחלט חולה. לצערי הרב האף שלי סתום אז לא זכיתי ליהנות מהריח שלך שאופף את השמיכה, אולי הריח היה עוזר לי להבריא…

הביקור אצל הרופא נתן את צפירת ההרגעה לפחות להפעם. אפשר לצאת מהמקלטים, מהחדרים האטומים, להוריד את המסכות ולחזור לשגרה. לא מדובר בשפעת החזירים, או כמו שקוראים לה הרופאים "שפעת 2009".

במרבית ימיי חיי לא הייתה לצידי מישהי אכפתית, מישהי שתדאג, שתתמוך, שתעזור. לא בימים שהייתי חולה וגם לא סתם בימים הקשים שעברתי. עכשיו הכל שונה, עכשיו יש אותך. אפילו שהמרחק הפיזי/גיאוגראפי בינינו כרגע הוא גדול, את דואגת, את תומכת, את אכפתית ואת בהחלט עוזרת. גם עוזרת לי להבריא יותר מהר וגם עוזרת לי עם הקשיים שאיתם אני מתמודד. את איתי בלב וזה יותר מהכל, בדיוק כמו שאני איתך בלב בקשיים שלך וזה הכי חשוב.

חצי שנה, זה לא הולך ברגל, זה כבר פרק זמן משמעותי. חצי שנה של ביחד, של בילויים משותפים, הנאות, טיולים, חגים ועוד דברים רבים ומהנים. וכמובן גם נפילות, משברים ודברים פחות נעימים, שעברנו אחד עם השני. אבל מעל הכל יש את הדבר הכי משמעותי בכל התקופה הזאת וזו האהבה הגדולה שלנו. כנראה שאני באמת חולה, חולה אהבה…

הפוסט כנראה שאני באמת חולה הופיע ראשון בגולות

כשאני איתך אני לא רוצה לישון
האדרנלין זורם בדם
לא רוצה להפסיד רגע או שנייה
רוצה לנצל כל דקה ודקה.

כשאני איתך אפילו השחור כבר לא שחור
הוא הופך אפור, כחול, ירוק וגם ורוד.
הכל מרגיש כל כך נכון
תחושה שלנצח זו המשימה הכי פשוטה.

כשאני איתך אנחנו שניים
שמרכיבים שלם חזק
שיכולים ומצליחים
עם כל אתגר וכל דבר

כשאני איתך מחזיק ידיים
הלב דופק, פועם חזק
כשמתחבקים ומתנשקים
אני מרגיש כה בר מזל

כשאני איתך האהבה היא כה גדולה
הכל מרגיש מאוד טבעי
הכל זורם כל כך נקי
רוצה אותך תמיד איתי

כשאני איתך אני רוצה רק עוד ועוד ועוד ועוד
וכשאני לבד אני רוצה רק איתך.

הפוסט כשאני איתך הופיע ראשון בגולות

שלושה חודשים שמרגישים כמו שבע שנים טובות
חווים, נהנים, מרגישים, מתרגשים, מבלים
ותמיד תמיד נשאר טעם של עוד ועוד.
ימים ולילות של כמיהה ומחשבות
מדברים, שותקים, צוחקים, בוכים
והרגש מתעצם מיום ליום.

איך מתגברים על הגעגוע?
חיים משבת לשבת
ומנצלים כל רגע ושנייה.
איך מתגברים על המרחק?
עם הרבה קירבה בלב, בנפש ובנשמה.

תמיד שם אחת בשביל השני ולהיפך
עם אוזן קשבת, המון רגישות
גם כשלא יודעים מה להגיד או איך לעזור
שם נמצאים ויש לכך המון חשיבות.
תמיד שם אחד בשביל השנייה ואחרת
ברגעים הטובים, באושר, בשמחה
אבל גם בנפילות, בתהומות
וברגעי המשבר והשבירה.

איך מתגברים על הגעגוע?
חיים מסופ"ש לסופ"ש
לא מוותרים על כלום
נמצאים זו לצד זה בכל עת ודקה.
איך מתגברים על הקשיים?
מרגישים, דואגים, אוהבים
נושמים חזק חזק אחת את השני לריאות
שואפים אחד את השנייה לעמקי הנשמה.

אפשר לתאר את הכל בקצרה
עוצמת רגשות, פרפרים ותשוקות
מה שיש לי בלב את זאת כנראה אף אחד לא ידע
אפשר לסכם את הכל במשפט
אולי קצת נדוש וכנראה גם לא מקורי
אני אוהב אותך ואת זה הכי חשוב שאת תדעי.

חווה איתך אותך
חי אותך איתך
רוצה איתי אותך
אוהב אותך איתי…

הפוסט געגוע הופיע ראשון בגולות

מאז שהתחלתי לכתוב כתבתי מהלב, כתבתי כדי לפרוק, כדי להוציא, כדי להשתחרר. הכתיבה אצלי היא אוטומאטית, אין מאחוריה מחשבה ותכנונים. כשיש לי השראה מסוימת אני יושב, כותב, יורה ופורק. כמובן שצורת הכתיבה הזאת גוררת כלפיה וכלפי יחס קיצוני לשני הכיוונים. או שמאוד מתחברים לכתיבה שלי כי היא אמיתית, יוצאת מהלב, לא מתיפייפת, לא מתחסדת, לא מתיימרת להיות יצירתית, בשפה גבוהה וכו'. או שמאוד סולדים ממנה, בעיקר כי לאנשים מאוד קשה עם האמת ועם אנשים אמיתיים שמביעים רגשות ומוציאים דברים מעמקי ליבם.

לפני כשבוע החלטתי לנסות סוג אחר של כתיבה. להקת התבלינים פרסמה שני בתים משיר חדש שכתבו חבריה וביקשה מכל מי שרוצה לנסות, לכתוב את הבית השלישי של השיר. בגלל אהבתי ללהקה ולמוזיקה שלה ולאחר שקראתי את השיר והתחברתי למילותיו גמלה בליבי ההחלטה לנסות ולכתוב. ההתנסות הייתה מאוד מעניינת וכיפית ואני מאוד אוהב את התוצאה ושלם איתה. הבית נכתב בזכות ההשראה שלי וגם בעזרתה המדהימה. גם את המילים האלה כתבתי מהלב וגם את המילים האלה יריתי בלי יותר מדי מחשבה. אמנם התהליך כלל כתיבת מספר סקיצות, קבלת ביקורת בונה, עצות ורעיונות, אבל כל סקיצה נכתבה בדקות ספורות והמילים יצאו מעומק הנשמה.

בשורה התחתונה אין לי מושג מי זכה ואיזה מילים נבחרו לבית השלישי של השיר. אני לא יודע האם זה היה סתם טריק שיווקי, או שזו הייתה תחרות אמיתית ורצינית. מבחינתי העיקר שנהניתי מהתהליך והעיקר שאני שלם עם התוצאה. ההפתעה שהכינה לי אהובתי (הדמיה לעטיפת הסינגל עם מילות הבית שכתבתי) הפכה את השיר הזה והמילים שכתבתי לו למושלמים מבחינתי. תודה לך על ההשראה, הביקורת, העזרה, העצות, הרעיונות ועל כל מה ומי שאת בשבילי, אני אוהב אותך. המילים האלה נכתבו עליך ובהשראתך והן מוקדשות לך בהמון אהבה. מי יודע, אולי את ואני באמת נמצאים עכשיו בצד הטוב של החיים…

הצד הטוב של החיים – הבית והפזמון שלי

בואי איתי, נצעד יחדיו אל הצד הטוב של החיים
הצד בו רגשות הן אותיות
תשוקות הן המילים
ואהבות הן משפטים.
ועכשיו שנינו אחד בצד הטוב של החיים
נשזור מילים,
נתבל באותיות
וננצור את המשפטים
עד סוף הימים.

כותב לך אלף שירים עכשיו
קורא לך שתיזכרי אותי לעד
עד שהצלחתי להשתחרר איתך
עד שהבנת שאת צריכה אותי
שאת שלמה איתי
שאת כל עולמי
שאני שלך ואת שלי.

*התמונות עוצבו ע"י יעל אורן.
בסופו של דבר השיר שכתבתי לא זכה בתחרות. מדובר בתמונות אילוסטרציה.

הפוסט הצד הטוב של החיים הופיע ראשון בגולות

אתמול חלפה במוחי המחשבה להפסיק לכתוב
חשבתי אולי מיציתי, למרות שזה עושה לי טוב.
אבל אז את הופעת משום מקום
סיפור שקוראים כמוהו רק באגדות
דברים כאלה קורים אחת לדור
אפילו בסרטים אין כאלה הפתעות
השקעה כמו שלך ראויה לכל ההערכה והתשבחות.

את גרמת לי להבין ולהפנים דבר אחד
הכתיבה זה אני ואני זה המילה.
כל הברה או משפט שיוצא מעטי או פי
שווה אפילו יותר מתמונה.

הפתעת אותי
הדהמת אותי
הקסמת אותי
ריגשת אותי
המרצת לי את מחזור הדם.

את ההשראה למילים שזורמות כמו נהר
את שימחת את ליבי ועשית אותי מאושר
את הלילה הזה לעולם לא אשכח
צצת אל תוך חיי מאי שם
והפתעת אותי כמו שלא הפתיעו מעולם.

ברגע אחד, בשנייה מתוקה
החזרת אותי לאותו לילה קסום ומופלא
אותו לילה שגם החל בהפתעה.
לילה של חברה נעימה ואוהבת
לילה של מוזיקה מרגשת ומשחררת.
שוב ראיתי את האושר שעל פניך
שוב נזכרתי באותו חיוך שלא מש משפתיך.

הפתעת אותי
צימררת אותי
ריגשת אותי
הגברת את קצב פעימות ליבי
הוצאת ממני פרץ יצירה.

הפוסט הפתעה מתוקה הופיע ראשון בגולות

אני רגיש
אני לא אדיש
אני כואב
אני דואב
כל מה שמהלב יוצא בעיקר כשאני כותב.

אני כנה
אני ישיר
אני אמיתי
ולפעמים גם ציני וחריף
זה מרתיע לא מעט אנשים, משהו שכנראה לעולם לא אבין.
את מנוחתי לא אטריד בכך,
לא אקדיש לזה מחשבה.

אני אני
אני עצמי
אני חושב
אני חולם
אני תוהה
אני רוצה
לא ממש מוטרד ממה חושבת עליי הסביבה.

אני אוהב
אני מרגיש
נותן את כל כולי
בלי לצפות לשום תמורה
אני כמהה
אני דומע
רוצה אותך לאהבה.

אני לא חושש
לא מפחד
ובטח לא צריך להתנצל
זו נשמתי
זה מליבי
וזה אני
במילה שתיים,
או קצת יותר…

הפוסט בטום לב הופיע ראשון בגולות

בכל חיי ובמיוחד במהלך השנתיים וחצי האחרונות היו לי תקופות רבות שבהן הדמעות זלגו מעצמן. לעומתן היו תקופות לא מעטות של יובש, שבהן גם אם רציתי מאוד לבכות לא ממש הצלחתי. אני לא מתבייש בזה שאני בוכה, אני לא חושב שזה עושה אותי פחות גבר וגם לא יותר. אני חושב שזה מקסימום עושה אותי יותר אנושי.

דווקא בתקופות היובש היו רגעים רבים שבהם רציתי לבכות. הבכי משחרר, מנקה, שוטף את הנשמה ומוריד איתו איזו אבן או סלע מהלב. תמיד בתקופות היובש היו לי את הקשיים לשחרר ומאז שאני זוכר את עצמי רק דבר אחד היה עוזר לי. המוזיקה, זה הדבר שלא משנה מה, לא משנה כמה, לא משנה איפה, תמיד עזר לי לפרוק. אף פעם זה לא היה משהו מכוון, אף פעם לא שמעתי שיר במיוחד כדי לבכות. ברוב המקרים זה קרה באקראי, פתאום שמעתי איזה שיר שגרם לדמעות לפרוץ החוצה ולשטוף את הכל.

יש לי עשרות, אם לא מאות של שירים שמזכירים לי דברים, מצבים, אירועים, אהבות, אנשים ועוד הרבה דברים. חלק מהשירים מזכירים לי דברים משמחים וחלק פחות. בשורה התחתונה המוזיקה תמיד מצליחה לרגש אותי ולא יכול לקרות מצב שיעבור זמן רב בלי שיבצבצו להן דמעות, לעיתים הן של אושר ולפעמים של כאב. זה תלוי בשיר ותלוי בזיכרון ממנו…

על מדרגות התיאטרון – אילן וירצברג (מתוך האלבום משני צידי הכדור שיצא בשנת 1985)

מילים: דודו ויזר
לחן: אילן וירצברג

"עוד לא יודע מה קרה
עוד לא נקלט בהכרה
במדרגות והיא אמרה
אני רוצה שאתה תדע

ולא ידעתי אם זה רק
בחלום של מי משחק
בתיאטרון של מי אמרה
אני רוצה שאתה תדע

אני אוהב אותך
אני צריך אותך
לנוח בין כתפיי
מעל שמורות עיניי
אני אוהב אותך
אני צריך אותך

שלום לעצב לעוגמה
אצלי הצחוק עלה, עלה
על מדרגות התיאטרון
אני מצאתי פיתרון

עוד לא יודע מה קרה
עוד לא ניתפס בהכרה
במדרגות והיא אמרה
אני רוצה שאתה תדע

אני אוהב אותך.. "

*הכותרת של הפוסט לקוחה מתוך השיר קח אותי של היהודים. מילים ולחן: תום פטרובר.

הפוסט "בתוך כל מישהו את יכולה לשמוע איזה שיר…" הופיע ראשון בגולות