השעה 2:00 לפנות בוקר, שוב לא מצליח להירדם. זה קורה לי המון לאחרונה, כמעט בכל לילה. הקטע המוזר הוא שבמרבית המקרים אני פשוט לא עייף, או לפחות לא מרגיש עייף. בעיקר מדובר על השעות המאוחרות האלה בלילה, או המוקדמות בבוקר, תלוי איך מסתכלים על זה. הבעיה היא שלעיתים במהלך היום אני חש בעייפות הזאת שהלכה והצטברה לה בלי שנתבקשה לכך.

אני לידך במיטה, מביט עלייך ואת כל כך יפה ככה שאת ישנה את שנת היופי שלך. ברגעים מסוימים אני מקנא בך, מקנא ביכולת שלך לתרגם את העייפות לכדי הירדמות, שינה עמוקה. אני כל כך מקנא שממש בא לי להזדחל עמוק לתוך החלומות שלך, לצלול יחד איתך אל השקט של הלילה. אבל זה לא ממש הולך וכל שנותר לי זה להסתכל עלייך, לכתוב, ולקוות שהעייפות תחלחל גם אליי. שהעייפות תכריע אותי ואוכל להצטרף אלייך למסע הלילי הקסום שבטח עובר עכשיו על מוחך היפה.

הבעיה היא שבזמן האחרון כשאני כבר נרדם אני חולם. יותר נכון לומר שאני סובל מסיוטים. החלומות האלה רעים, החלומות האלה גורמים לי להתעורר שטוף זיעה. לילה אחד התעוררתי בחרדה איומה, בקושי הצלחתי להתנדנד בלי ליפול עד לשירותים, ומדובר על מרחק של שני מטר לכל היותר. ושם, שם בעודי עומד מול האסלה, הכל התפרץ, הכל התחיל לזרום, ההתרוקנות הזאת הייתה חייבת לבוא ובזכותה יכולתי לחזור לישון לידך, יכולתי לחזור אל תוך חלומך.

ועכשיו הכל כאן כל כך רגוע, שקט ושליו. הכלבים שלא מפסיקים לנבוח התעייפו ונרדמו. המטוסים שנוהגים להרעיד את החלונות שבו לבסיסם בשלום. הטנדרים, הג'יפים והטרקטורונים דוממו את מנועיהם. טאקי ופאברוטי נזרקו ונרדמו כל אחד בפינה שלו. ואפילו הציפורים לא מצייצות. כל כך שקט שמשב רוח הכי קליל שמעיף איזה עלה קטנטן או גרגיר אבק נשמע כל כך טוב וצלול ומפלח את האוויר. וזה כביכול הזמן הכי טוב למחשבות, הזמן המושלם כדי לצלול ולשקוע, המועד המתאים להתמודד עם כל מה שעולה, אבל שום דבר לא עולה, ממש ריק, ואקום.

מזל שיש לי את המקום הזה, מזל שאני איכשהו מצליח לבטא את עצמי בכתיבה. טוב שאני יכול לשפוך את כל מה שלא עולה וגם את המעט שבכל זאת מצליח לצוף דרך המקלדת. וכששוב אין מחשבות מסודרות וברורות במוחי אני מגניב את המבט לעברך. את נראית כל כך שלווה, כל כך רגועה. אני מקווה לפחות שהחלום שאת חולמת עכשיו עוזר לשנתך להיות ערבה ונעימה יותר. ולי נותרו שתי אופציות: להמשיך לתת דרור לפרץ המילים הלא ברור הזה ולהעלות אותן על המסך שניצב מולי. או להפנים שהשעה כבר 2:36 ולעשות את הדבר היחיד שיכול להרגיע אותי ולעזור לי להיכנס למוד של שינה.

אני אבחר באפשרות השנייה. אתנתק מהכתיבה, אקטע את חוט המחשבה שגם ככה הוא די קטוע ולא ברור. אחבק אותך, אתכרבל לתוכך, אלחש לתוך אוזנך שאני אוהב אותך, אנשק אותך בעדינות כדי לא לקטוע את החלום המתקתק שאת בטח חולמת עכשיו. אמשיך להסתכל עלייך, עד שאתעייף מספיק ואוכל לצלול לתוך המחשבות שלך, אל תוך החלום שלך, שם אני יודע שארגיש בטוח ונעים. מחר בבוקר תעזרי לי לבחור שם לקטע הלא ברור הזה…

השעה 07:15 והלילה הסתיים מוקדם מהצפוי, בקושי ארבע שעות שינה. את עדיין ישנה והיתרון שעכשיו יש כבר אור יום. את יפה כמו תמיד, עכשיו אני יכול להעביר את הזמן בהסתכלות על יופייך. המחשבות הן אותן מחשבות לא ברורות או לא מחשבתיות. לכן אעצור כאן, אמשיך להסתכל עלייך ואמתין שתתעוררי כדי שאוכל להגיד לך שוב שאני אוהב אותך.

הפוסט לילה לא שקט הופיע ראשון בגולות

לפני למעלה מארבע שנים התחלתי לכתוב. הכתיבה הגיעה מעמקי הנשמה שלי, היא הייתה צורך בלתי נשלט לפרוק את כל מה שעל ליבי. עם הזמן גיליתי שאני מאוד אוהב לכתוב ושהפריקה הזאת מן הלב אל הכתב משחררת אותי וגורמת לי להרגיש ממש טוב.

הכתיבה שלי מאז ועד היום לא השתנתה. אולי התפתחה קצת, אולי התבגרה מעט, אבל בשורה התחתונה היא נשארה אותה כתיבה. אני עדיין כותב מתוך צורך ולשם ההנאה. אני עדיין כותב כדי לפרוק ופורק מהלב. אני עדיין מוציא את כל מה שאני כותב מעמקי נשמתי. והכי חשוב, אני עדיין אוהב לכתוב, ועם הזמן האהבה הזאת רק גוברת.

האהבה שלי לכתיבה תמיד הייתה שזורה באהבה שלי בחיים. והכל התגבר מאז שאני ואת יחד. התקופה שלנו היא התקופה הטובה והמשמעותית ביותר בחיים שלי. כל יום שעובר אני משתדל לנצור, את חלקם אני גם מצליח לתעד באמצעות האהבה שלי לכתיבה. הרבה מהכתיבה שלי בתקופה שאנחנו יחד היא בזכותך ובהשראתך.

בשנים האחרונות חיפשתי מקומות לפרסום הקטעים שכתבתי. היו כל מיני אתרים, אבל כולם איבדו מהזוהר שלהם ולעיתים אף הוציאו לי את החשק מהכתיבה. לפני כמה ימים גלגלת את הרעיון להקים יחד אתר שיהיה בלוג משותף שלך ושלי. באותו הרגע ניצתה בי האש והלהבה. שנים חיפשתי את הבית בו אוכל לכתוב, הרעיון שלך גרם לי להבין את מה שלא הבנתי במשך זמן כה רב. הרעיון שלך עזר לנו להקים את הבית, הבית לכתיבה שלך ושלי, הבית שמעתה יקרא גולות ויהיה חשוף לעיניי כל.

בימים האחרונים עבדנו קשה, גלגלנו את הרעיון, השקענו אנרגיות ובסופו של דבר האתר קרם עור וגידים. יש עוד המון מה לעשות בו והרבה לשדרג, אבל זאת רק ההתחלה. אל הבית החדש אני מייבא לאט לאט את הקטעים האהובים עליי שכתבתי בעבר. ייקח לי עוד כמה ימים לסיים את המשימה הזאת ובסופה כל אותם הקטעים יזכו למקום של כבוד בביתם החדש. ומעתה והלאה, זה המקום היחיד בו אכתוב ואפרסם. המקום שלך ושלי.

הפוסט המקום שלך ושלי הופיע ראשון בגולות

חודשים עברו מאז הפעם האחרונה שכתבתי, חודשים ארוכים. זה לא שאיבדתי את הדחף או הצורך לכתוב, זה לא שאני כותב רק כשרע, זה לא קשור לזמן הפנוי שהפך למצומצם יותר ולא קשור לשום דבר אחר כי אלה רק תירוצים, זה הכל עניין של השראה. פשוט מאוד במשך חודשים הייתי עסוק וטרוד בכל מיני דברים, חלקם מעולים וחלקם פחות, ולא היה רגע של פנאי להשראה לשכון בתוכי, לשכון בקרבי.

היום ההשראה הגיעה, היום ההשראה חזרה, היום הצורך והרצון לכתוב וקצת לפרוק שבו אליי כמו בימים ההם, בימים הטובים ההם. וכשרוח הכתיבה נחה עליי אני מיד מוצא את הדרך להניח אותה על הנייר, המחשב או כל אופציה זמינה אחרת.

אז כמו תמיד בחיים גם החודשים הללו התחלקו לשניים, לבן ושחור.
את הטוב אשאיר לסוף ואתחיל עם השחור בקצרה. עברו חודשים לא פשוטים, מצד אחד הרבה התחדש אבל בשורה התחתונה הכל נשאר פחות או יותר אותו הדבר. יש דברים בחיים שגם הזמן כנראה לא יכול להשכיח ולרפא ואנחנו כבני אדם פשוט לומדים לחיות איתם או נאלצים לחיות לצידם.

המזל הטוב שלי שיש גם הרבה לבן בחיים, לבן צבעוני, לבן שמהול בהרבה ורוד, כחול, ירוק ושאר הצבעים והגוונים. והלבן שלי מורכב מהרבה דברים ופרטים קטנים וגדולים כאחד, אבל החלק הצבעוני ביותר שלו הוא את. עוד מעט שנה וזה לא הולך ברגל, שנה של צבעים וריחות, שנה של בישולים, אפייה וארוחות, שנה של טיולים, הופעות, אירועים ובילויים, שנה של הכרויות עם חברים, חברות ומשפחות. שנה של רגעים שמחים יותר וגם קצת פחות, שנה של תמיכה אחד בשני ברגעים הפחות נעימים, שנה של להיות שם אחד בשביל השני בכל רגע, בכל תנאי ובכל מצב. שנה של התרגשות, ריגושים ורגשות, ובעיקר שנה של אהבה ענקית ואינסופית.

אני אוהב אותך בכל ליבי ומאחל לנו שמעתה רק נגדל ונפרח. שנדע לקבל את מה שלא בשליטתנו ונדע לחיות לצד המכשולים שמונחים בדרכינו. אין לי ספק ששנינו נהיה במקומות אחרים וטובים יותר בעוד שנה, אין לי ספק שיחד נוכל לגבור על כל מכשול ונוכל להגשים כל מטרה וחלום.

אוהב אותך מלאכית שלי…

הפוסט שחור, לבן ומה שביניהם הופיע ראשון בגולות

מאז שהתחלתי לכתוב כתבתי מהלב, כתבתי כדי לפרוק, כדי להוציא, כדי להשתחרר. הכתיבה אצלי היא אוטומאטית, אין מאחוריה מחשבה ותכנונים. כשיש לי השראה מסוימת אני יושב, כותב, יורה ופורק. כמובן שצורת הכתיבה הזאת גוררת כלפיה וכלפי יחס קיצוני לשני הכיוונים. או שמאוד מתחברים לכתיבה שלי כי היא אמיתית, יוצאת מהלב, לא מתיפייפת, לא מתחסדת, לא מתיימרת להיות יצירתית, בשפה גבוהה וכו'. או שמאוד סולדים ממנה, בעיקר כי לאנשים מאוד קשה עם האמת ועם אנשים אמיתיים שמביעים רגשות ומוציאים דברים מעמקי ליבם.

לפני כשבוע החלטתי לנסות סוג אחר של כתיבה. להקת התבלינים פרסמה שני בתים משיר חדש שכתבו חבריה וביקשה מכל מי שרוצה לנסות, לכתוב את הבית השלישי של השיר. בגלל אהבתי ללהקה ולמוזיקה שלה ולאחר שקראתי את השיר והתחברתי למילותיו גמלה בליבי ההחלטה לנסות ולכתוב. ההתנסות הייתה מאוד מעניינת וכיפית ואני מאוד אוהב את התוצאה ושלם איתה. הבית נכתב בזכות ההשראה שלי וגם בעזרתה המדהימה. גם את המילים האלה כתבתי מהלב וגם את המילים האלה יריתי בלי יותר מדי מחשבה. אמנם התהליך כלל כתיבת מספר סקיצות, קבלת ביקורת בונה, עצות ורעיונות, אבל כל סקיצה נכתבה בדקות ספורות והמילים יצאו מעומק הנשמה.

בשורה התחתונה אין לי מושג מי זכה ואיזה מילים נבחרו לבית השלישי של השיר. אני לא יודע האם זה היה סתם טריק שיווקי, או שזו הייתה תחרות אמיתית ורצינית. מבחינתי העיקר שנהניתי מהתהליך והעיקר שאני שלם עם התוצאה. ההפתעה שהכינה לי אהובתי (הדמיה לעטיפת הסינגל עם מילות הבית שכתבתי) הפכה את השיר הזה והמילים שכתבתי לו למושלמים מבחינתי. תודה לך על ההשראה, הביקורת, העזרה, העצות, הרעיונות ועל כל מה ומי שאת בשבילי, אני אוהב אותך. המילים האלה נכתבו עליך ובהשראתך והן מוקדשות לך בהמון אהבה. מי יודע, אולי את ואני באמת נמצאים עכשיו בצד הטוב של החיים…

הצד הטוב של החיים – הבית והפזמון שלי

בואי איתי, נצעד יחדיו אל הצד הטוב של החיים
הצד בו רגשות הן אותיות
תשוקות הן המילים
ואהבות הן משפטים.
ועכשיו שנינו אחד בצד הטוב של החיים
נשזור מילים,
נתבל באותיות
וננצור את המשפטים
עד סוף הימים.

כותב לך אלף שירים עכשיו
קורא לך שתיזכרי אותי לעד
עד שהצלחתי להשתחרר איתך
עד שהבנת שאת צריכה אותי
שאת שלמה איתי
שאת כל עולמי
שאני שלך ואת שלי.

*התמונות עוצבו ע"י יעל אורן.
בסופו של דבר השיר שכתבתי לא זכה בתחרות. מדובר בתמונות אילוסטרציה.

הפוסט הצד הטוב של החיים הופיע ראשון בגולות

אתמול חלפה במוחי המחשבה להפסיק לכתוב
חשבתי אולי מיציתי, למרות שזה עושה לי טוב.
אבל אז את הופעת משום מקום
סיפור שקוראים כמוהו רק באגדות
דברים כאלה קורים אחת לדור
אפילו בסרטים אין כאלה הפתעות
השקעה כמו שלך ראויה לכל ההערכה והתשבחות.

את גרמת לי להבין ולהפנים דבר אחד
הכתיבה זה אני ואני זה המילה.
כל הברה או משפט שיוצא מעטי או פי
שווה אפילו יותר מתמונה.

הפתעת אותי
הדהמת אותי
הקסמת אותי
ריגשת אותי
המרצת לי את מחזור הדם.

את ההשראה למילים שזורמות כמו נהר
את שימחת את ליבי ועשית אותי מאושר
את הלילה הזה לעולם לא אשכח
צצת אל תוך חיי מאי שם
והפתעת אותי כמו שלא הפתיעו מעולם.

ברגע אחד, בשנייה מתוקה
החזרת אותי לאותו לילה קסום ומופלא
אותו לילה שגם החל בהפתעה.
לילה של חברה נעימה ואוהבת
לילה של מוזיקה מרגשת ומשחררת.
שוב ראיתי את האושר שעל פניך
שוב נזכרתי באותו חיוך שלא מש משפתיך.

הפתעת אותי
צימררת אותי
ריגשת אותי
הגברת את קצב פעימות ליבי
הוצאת ממני פרץ יצירה.

הפוסט הפתעה מתוקה הופיע ראשון בגולות