מתנחלי איתמר היקרים ותמר פוגל,

ליבי איתכם ואני משתתף בצערכם, מי ייתן ולא תדעו עוד צער לעולם. רצח הינו דבר מתועב וכמובן שרצח ילדים הוא שפל המדרגה. הרוצחים אינם בני אנוש, יש להוקיע אותם ולמצות איתם את הדין.

ולמרות זאת וגם בלי קשר אני קורא לכם לחזור הביתה, לישראל. אנחנו מחבקים אתכם, אבל רוצים וצריכים שתהיו קרובים אלינו. הגיע הזמן שמישהו יהיה מספיק אמיץ לומר לכם שתפקידכם ההיסטורי הסתיים. ממשלות ישראל בצעד לא חכם (יש כמובן שיחלקו עליי) שלחו אתכם לשליחות מסוימת, אך כל שליחות מגיעה סופה.

היום אתם תקועים לנו וגם לפלסטינים כמו עצם בגרון. אתם מוקפים בכפרים פלסטינים דוגמת עקראבה, ביתא ועוורתא במקום להיות מוקפים בערים, כפרים, קיבוצים ומושבים שרוצים בכם. שלא יספרו לנו ולכם סיפורים, מדינת ישראל מספיק גדולה בשביל למצוא לכם פתרונות דיור חלופיים ובטוחים בהרבה. בין אם במרכז הארץ ובין אם במקומות אחרים, כמו הנגב למשל.

אתם ושאר חבריכם מהווים מכשול אמיתי לשלום וגם לכך לא תוכלו להתכחש. שלושה ראשי ממשלה בעבר (ביבי, ברק ואולמרט) עמדו על סף חתימת הסכמי שלום ונסוגו רק ברגע האחרון. וזאת בגלל שאתם ושאר מתנחלי יהודה ושומרון מחזיקים אותם במקום הזה שכל לחיצה קטנה עליו עלולה מאוד לכאוב.

היישוב שלכם הוקם בשנת 1984, העולם אז היה אחר לגמרי. העולם התקדם, השתנה, התפתח ורק בנושא ההתנחלויות אנחנו דורכים במקום ומתעקשים כאילו הן מצילות אותנו מכל רעה ופגע.

בשנת 1984 עדיין לא היה אינטרנט ובטח שאף אחד אז לא חשב על שירותים כמו פייסבוק וגוגל. אנשים חיו חיים אחרים, ולכן בין היתר שלחו אתכם אז להקים את איתמר. המלחמות היו שונות, אמצעי הלחימה היו פחות מתוחכמים ולטענת אלה ששלחו אתכם לשם, אתם הייתם חלק מהמלחמה באויב. במילים שלי אפשר להגיד ששלחו אתכם לשם כדי להיות מגן אנושי.

הבעיה היא שהמציאות בהחלט הפכה אתכם למגן אנושי ואתם פעם אחר פעם חווים זאת על בשרכם. ולמרות שאתם מגן אנושי אתם לא באמת מגנים על תושבי ישראל מכיוון שהמפגעים מגיעים גם לכאן ובטח ובטח שהרקטות והטילים שלהם מגיעים.

אם היה לנו ראש ממשלה אמיץ, הוא היה אומר לתמר פוגל את האמת. הוא היה אומר לה שהגיע הזמן לעזוב את ההתנחלות ולעבור לגור במדינת ישראל. אבל היא חונכה בצורה פנאטית מסוימת ובגיל 12 במקום להתאבל ולחוות את הכאב העצום שהיא חווה בפרטיות, היא מדברת בסיסמאות ששמעה מיום היוולדה. וביבי נתניהו עונה לה על הצרכים ומבטיח לבנות עוד בהתנחלויות, כאשר בתוך מדינת ישראל הוא לא טורח לבנות מספיק כדי שמחירי הדיור יגיעו לאיזושהי נקודה של שפיות.

תמר פוגל חוותה כאב שאף אחד לא יכול אפילו להבין ולתאר. הילדה הקטנה הזאת מתחילה התמודדות קשה שתימשך במשך כל ימי חייה. הגיע הזמן שמישהו ישים לדברים הללו סוף כדי שתמר פוגל תהיה הגיבורה האחרונה.

ובנייה של עוד התנחלויות לא תועיל, כמו שהטלת עוצר על כפרים פלסטינים וחיפוש מבית לבית לא תעזור. אנחנו רק מגבירים את השנאה כלפינו ולא רחוק היום בו הפלסטינים יתקוממו כמו המצרים, הטוניסאים והלובים. אז לתושבי איתמר ושאר חבריהם המתנחלים לא תהיה ברירה והם ינוסו על נפשותיהם ויתחננו למדינת ישראל שתקבל אותם לחיקה.

מצער אותי מאוד שבשנת 2011 בחלקים מסוימים במדינת ישראל (למרות שחלקם אפילו לא שייכים לישראל מבחינת חוקיה) קדושת האדמה גוברת על קדושת החיים. במקום לקדש ערכים של שלום, אחווה ואהבה מקדשים שם את המקום ואת האדמה וחבל. לאדמה היום אין כבר כמעט ערך, אוטוטו שתי המדינות הגדולות בעולם יהיו פייסבוק וגוגל, איתמר תהיה עוד מקום נידח על המפה שבקרוב לאף אחד לא יהיה באמת אכפת ממנו.

הפוסט מכתב למתנחלי איתמר ותמר פוגל הופיע ראשון בגולות

אני רגיש
אני לא אדיש
אני כואב
אני דואב
כל מה שמהלב יוצא בעיקר כשאני כותב.

אני כנה
אני ישיר
אני אמיתי
ולפעמים גם ציני וחריף
זה מרתיע לא מעט אנשים, משהו שכנראה לעולם לא אבין.
את מנוחתי לא אטריד בכך,
לא אקדיש לזה מחשבה.

אני אני
אני עצמי
אני חושב
אני חולם
אני תוהה
אני רוצה
לא ממש מוטרד ממה חושבת עליי הסביבה.

אני אוהב
אני מרגיש
נותן את כל כולי
בלי לצפות לשום תמורה
אני כמהה
אני דומע
רוצה אותך לאהבה.

אני לא חושש
לא מפחד
ובטח לא צריך להתנצל
זו נשמתי
זה מליבי
וזה אני
במילה שתיים,
או קצת יותר…

הפוסט בטום לב הופיע ראשון בגולות

אני מנצח את השינה,
מנצח את העייפות,
מנצח את הלילה,
שומר על ערנות.

אני מנצח את הכאב,
מנצח את הדמעה,
מנצח את הבדידות
ועוד נשארת בי הריקנות.

אני מנצח את המשפחה,
מנצח את החברים,
מנצח את האהבה
ומאבד את התחושה.

אני רוצה להפסיד,
להיכנע.
רוצה לישון,
לחלום,
לחוש את התחושה.
רוצה לבכות,
להיות,
להתמלא בהרגשה.
רוצה לזרום,
לחוות,
לאבד את השליטה –
להרגיש את האהבה.

הפוסט ניצחון הופיע ראשון בגולות