היו לי נקודות תצפית רבות בחיפה שיכולתי להעביר בהן שעות בהתבוננות וצפייה לעבר כל שיפוליו של הר הכרמל. ברגעים הפחות טובים שלי נכנסתי לרכבי ונסעתי בכביש המדהים שמוביל מחיפה לעוספיה ודאלית אל כרמל, כאשר בדרכי אני חולף על פני אוניברסיטת חיפה. לא מעט פעמים טיילתי בעין הוד ובבית אורן. עכשיו מכל זה לא נשאר הרבה.

לי ולך היה את המקום שלנו, מקום של אוויר נפלא, נוף ירוק ומדהים ובעיקר המון אהבה. מקום שכבר זמן רב לא היינו בו, ואין לי מושג אם נשאר ומה נשאר ממנו. וגם אם המקום שלנו שרד, אין לי ספק שהנוף שמשתקף ממנו הוא לא אותו נוף שזכור לנו מביקורינו הקודם.

רק לפני מספר חודשים הצלחתי בזכותך לטייל בחורשה שנמצאת בסמוך לבית ילדותי. כשהייתי ילד הייתה בחורשה הזאת שריפה נוראית, שאיימה לכלות את ביתנו. אז הצליחו להשתלט עליה ומלבד חורש רב שעלה בלהבות לא נגרם נזק נוסף. חבל שהפעם התוצאות היו עגומות הרבה יותר.

ועכשיו, הכרמל, המקום הירוק והמדהים ביותר של מדינת ישראל ייזכר אצל רבים כמקום של הרס, אימה, זוועה ומוות. אסון הכרמל ילווה את כולנו עוד שנים רבות והשיקום יהיה ארוך ואיטי וכנראה שלא נוכל לזכות ולחזות בכולו במהלך חיינו.

בליבי יש המון עצב וכעס. על אובדן החיים המיותר של 41 גיבורים שרק רצו להציל חיים, וביניהם אחת שגם אני הכרתי מעט, איילה יפרח. פעמים מעטות יצא לנו להיפגש בכל מיני אירועים חברתיים, אך את החיוך, שמחת החיים והטירוף החיובי שלה, לעולם לא אשכח. יהי זכרה ברוך.

העצב והכעס הם גם על הנוף המדהים שהלך לאיבוד, על הפגיעה באיכות הסביבה והנזק האדיר שנגרם למקום שאני כל כך אוהב. והכי נורא שכולם יודעים מי האחראים למחדל הזה, אבל הם ימשיכו ללוות אותנו גם לאסון הבא.

מי ייתן ואסון הכרמל באמת יהיה האסון האחרון, והלקחים שיופקו ממנו יהיו האחרונים שמופקים לאחר מעשה. במועד הקרוב שיתאפשר לנו, אנחנו נבוא לבקר את הר הכרמל. נגיע למקום האהוב שלנו ונראה מה נותר ממנו ומסביבו ונטייל בשאר המקומות המדהימים ששוכנים בכרמל ולמרגלותיו. הלוואי והשיקום יהיה מהיר מהצפוי ועוד נזכה בחיינו לראות שוב את הכרמל פורח במלוא הדרו.

הפוסט אסון הכרמל הופיע ראשון בגולות

מישהי שאלה אותי לא מזמן אם אני מאושר. עניתי לה שאני לא מאמין בכלל במושג הזה ושאין מישהו בעולם הזה שהוא באמת מאושר. האדם העשיר ביותר בעולם לא מאושר, הבחורה היפה ביותר בעולם אינה מאושרת, האיש בעל המשפחה הטובה ביותר בעולם איננו מאושר, בן האנוש שמועסק בחברה הכי טובה ומפנקת אינו מאושר וכך גם לא האדם המשכיל ביותר בעולם, החזק ביותר בתבל או המשפיע ביותר ביקום.

בעיניי אין דבר כזה אדם מאושר ואני חושב שאין טעם לשאול אדם האם הוא מאושר. החיים שלנו הם לא רציפים, החיים שלנו מורכבים מרגעים, מפיסות קטנות שיחדיו יוצרות את מי ומה שאנחנו. התשובה שאדם עונה לשאלה האם הוא מאושר תלויה ברגע בו הוא נמצא בחיים, בנקודת הזמן בה תופסים אותו כששואלים אותו את אותה שאלה.

אני כן מסכים שכולנו חווים רגעים של אושר. גם האדם המוצלח, יפה, עשיר, משכיל ביותר בעולם וגם האנשים הפשוטים, העניים, הדיכאוניים זוכים לרגעים של אושר. לפעמים אלה רגעים גדולים ולעיתים מדובר בדברים קטנים מאוד. החוכמה של האדם היא לדעת לנצל את אותם רגעים מופלאים ולהוציא מהם את המקסימום, ולנסות לגמד את הרגעים הפחות טובים. הגדולה היא לאסוף את אותם רגעים קטנים כגדולים ולנצור אותם כזיכרון מתוק ובלתי נשכח.

בזמן האחרון נזכרתי באהבה הגדולה שלי לטיולים בעולם. אהבה שננטשה לה בעקבות הסיטואציה אליה נקלעתי בשנים האחרונות. נזכרתי בהיזרקויות בסיני וקוס שהתאימו לאותה נקודת זמן בחיים. נזכרתי בטיול עם מיכל לספרד המקסימה, טיול אמיתי ראשון שעשיתי שגילה לי שיש עולם ומלואו מחוץ לנקודה הקטנה על הגלובוס שנקראת ישראל. ועלו לי זיכרונות על הטיולים שעשיתי לבד לאיטליה, שוויץ וסקנדינביה, טיולים שגרמו לי להיחשף למקומות מדהימים ולנופים קסומים, וגרמו לי להבין כמה אפשר ללמוד בעיקר על עצמך כשאתה רחוק מהבית. הבנתי כמה טיולים גורמים לי לרגעי אושר שנותנים לי המון חמצן ואוויר לנשימה.

ועכשיו יש לי חלום גדול, יש לי רצון לשלב בין האהבה שלי אלייך לאהבה שלי לטיולים. יש לי כמיהה עזה לטיול משותף, טיול שיהיה עוד אחד מאותם רגעי האושר שאני חווה איתך, שאנחנו חווים יחד. אין לי ספק שטיול כזה יהיה עוד כיבוש של פסגה ברגעי האושר המשותפים שלנו. עכשיו רק צריך לחסוך…

הפוסט רגעי אושר הופיע ראשון בגולות

חודשים עברו מאז הפעם האחרונה שכתבתי, חודשים ארוכים. זה לא שאיבדתי את הדחף או הצורך לכתוב, זה לא שאני כותב רק כשרע, זה לא קשור לזמן הפנוי שהפך למצומצם יותר ולא קשור לשום דבר אחר כי אלה רק תירוצים, זה הכל עניין של השראה. פשוט מאוד במשך חודשים הייתי עסוק וטרוד בכל מיני דברים, חלקם מעולים וחלקם פחות, ולא היה רגע של פנאי להשראה לשכון בתוכי, לשכון בקרבי.

היום ההשראה הגיעה, היום ההשראה חזרה, היום הצורך והרצון לכתוב וקצת לפרוק שבו אליי כמו בימים ההם, בימים הטובים ההם. וכשרוח הכתיבה נחה עליי אני מיד מוצא את הדרך להניח אותה על הנייר, המחשב או כל אופציה זמינה אחרת.

אז כמו תמיד בחיים גם החודשים הללו התחלקו לשניים, לבן ושחור.
את הטוב אשאיר לסוף ואתחיל עם השחור בקצרה. עברו חודשים לא פשוטים, מצד אחד הרבה התחדש אבל בשורה התחתונה הכל נשאר פחות או יותר אותו הדבר. יש דברים בחיים שגם הזמן כנראה לא יכול להשכיח ולרפא ואנחנו כבני אדם פשוט לומדים לחיות איתם או נאלצים לחיות לצידם.

המזל הטוב שלי שיש גם הרבה לבן בחיים, לבן צבעוני, לבן שמהול בהרבה ורוד, כחול, ירוק ושאר הצבעים והגוונים. והלבן שלי מורכב מהרבה דברים ופרטים קטנים וגדולים כאחד, אבל החלק הצבעוני ביותר שלו הוא את. עוד מעט שנה וזה לא הולך ברגל, שנה של צבעים וריחות, שנה של בישולים, אפייה וארוחות, שנה של טיולים, הופעות, אירועים ובילויים, שנה של הכרויות עם חברים, חברות ומשפחות. שנה של רגעים שמחים יותר וגם קצת פחות, שנה של תמיכה אחד בשני ברגעים הפחות נעימים, שנה של להיות שם אחד בשביל השני בכל רגע, בכל תנאי ובכל מצב. שנה של התרגשות, ריגושים ורגשות, ובעיקר שנה של אהבה ענקית ואינסופית.

אני אוהב אותך בכל ליבי ומאחל לנו שמעתה רק נגדל ונפרח. שנדע לקבל את מה שלא בשליטתנו ונדע לחיות לצד המכשולים שמונחים בדרכינו. אין לי ספק ששנינו נהיה במקומות אחרים וטובים יותר בעוד שנה, אין לי ספק שיחד נוכל לגבור על כל מכשול ונוכל להגשים כל מטרה וחלום.

אוהב אותך מלאכית שלי…

הפוסט שחור, לבן ומה שביניהם הופיע ראשון בגולות

כנראה שאני באמת חולה, רעדתי מקור כל הלילה. אם התכסיתי כל הלילה, זה אומר שאני ממש חולה. ולא, לא סתם התכסיתי בסדין, אלא התכסיתי בשמיכה שלך אז אני בהחלט חולה. לצערי הרב האף שלי סתום אז לא זכיתי ליהנות מהריח שלך שאופף את השמיכה, אולי הריח היה עוזר לי להבריא…

הביקור אצל הרופא נתן את צפירת ההרגעה לפחות להפעם. אפשר לצאת מהמקלטים, מהחדרים האטומים, להוריד את המסכות ולחזור לשגרה. לא מדובר בשפעת החזירים, או כמו שקוראים לה הרופאים "שפעת 2009".

במרבית ימיי חיי לא הייתה לצידי מישהי אכפתית, מישהי שתדאג, שתתמוך, שתעזור. לא בימים שהייתי חולה וגם לא סתם בימים הקשים שעברתי. עכשיו הכל שונה, עכשיו יש אותך. אפילו שהמרחק הפיזי/גיאוגראפי בינינו כרגע הוא גדול, את דואגת, את תומכת, את אכפתית ואת בהחלט עוזרת. גם עוזרת לי להבריא יותר מהר וגם עוזרת לי עם הקשיים שאיתם אני מתמודד. את איתי בלב וזה יותר מהכל, בדיוק כמו שאני איתך בלב בקשיים שלך וזה הכי חשוב.

חצי שנה, זה לא הולך ברגל, זה כבר פרק זמן משמעותי. חצי שנה של ביחד, של בילויים משותפים, הנאות, טיולים, חגים ועוד דברים רבים ומהנים. וכמובן גם נפילות, משברים ודברים פחות נעימים, שעברנו אחד עם השני. אבל מעל הכל יש את הדבר הכי משמעותי בכל התקופה הזאת וזו האהבה הגדולה שלנו. כנראה שאני באמת חולה, חולה אהבה…

הפוסט כנראה שאני באמת חולה הופיע ראשון בגולות