את קיסריה בנה הורדוס ומאז היא נכבשה פעמים רבות בידי מנהיגים רבים. אם מישהו היה מספר להורדוס לפני קצת יותר מ-2,000 שנים שבסופו של דבר קיסריה תיכבש על ידי להקת היהודים אני בספק אם הוא בכלל היה מקים את קיסריה. אבל אתמול זה קרה, אתמול להקת היהודים כבשה את קיסריה, שוב.

ההתרגשות עבורנו החלה כבר בדרך להופעה. שום דבר לא הצליח לפגום בהתלהבות שלנו מהחזרה לקיסריה פחות משנה אחרי הפעם הראשונה. שעתיים של נסיעה בפקקים והרדיו בשלו ממשיך לנגן שלמה ארצי, ריטה, קובי פרץ וחבריהם. גם אחרי כמעט 20 שנים, כיבוש לבבות של עשרות אלפי מעריצים, מאות הופעות מפוצצות ומכירת עשרות אלפי עותקים מהאלבומים, עדיין לא משדרים כמעט שירים של היהודים ברדיו, אפילו שהם ממלאים בפעם השנייה את קיסריה. רק תחשבו מה קרה יום קודם לכן ברדיו כאשר עומר אדם (מי?) הופיע בקיסריה…

הגענו לקיסריה וכלום לא השתנה, זה ממש הרגיש כאילו חזרנו הביתה. מה שאותי בעיקר הפתיע זו ההתרגשות והציפייה שלי, שלא נפלה מזו שהייתה לפני הפעם הראשונה בקיסריה. לפני ההופעה פגשנו עורך דין מאוד בכיר שמטפל בעניינים שונים של המשפחה, באותו רגע הבנתי שאכן כיבוש קיסריה על ידי היהודים הושלם.

ההופעה התחילה בטירוף, אורית, תום ושאר החברים לא נתנו לקהל רגע אחד של מנוחה ואפילו לא שנייה להתחמם, ישר פעמון מלחמה לתוך הוריד. לקהל לא היה נעים להתחיל להשתולל כבר בשיר הראשון, אז כולם חיכו, אבל לא יותר מדי. השיר השני הגיע וקיסריה הייתה באוויר, אנשי האבטחה נראו חסרי אונים וגם תגבורת של המשטרה לא הצליחה לעצור את השיגעון שהלך שם.

בחברת האבטחה כנראה לא הבינו שהקהל של להקת היהודים הוא קהל אחר, זה לא הערסיאדה של קובי פרץ או עומר אדם. ולכן המאבטחים השתוללו כאילו הם אחרוני השוטרים של מג"ב בפעילות נגד מפגינים פלסטינים. זה היה די מבזה, הם דחפו, צעקו והתנהגו בברבריות לא מוסברת. הם לא ידעו שהקהל של היהודים זה לא קהל שיכול לשבת בהופעות, זה קהל שבא ליהנות, להתפרק ולרקוד והכל מאהבה. מזל שלא היו להם אלות…

ההופעה הייתה מדהימה, לא היה רגע מת אחד במשך שעתיים וחצי. כמו בכל הופעה תום פטרובר ואורית שחף סחפו את הקהל בקולותיהם המופלאים, התופים של יהב ליפינסקי הלמו וכל אחד הרגיש את הדפיקות בליבו, הגיטרות של עמרי אגמון וגיא באר ניסרו כמו שצריך, הבס של ניר מימון השתלב כמו תמיד בצורה המדויקת והקלידים של רועי זוארץ נשמעו בדיוק כמו הקלידים של קודמיו.

לא נעים לי להודות, אבל אם ההופעה הראשונה של היהודים בקיסריה הייתה מושלמת, ההופעה הזאת עלתה עליה בכמה דרגות. מסתבר שלא צריך הפתעות, לא צריך אירוחים דוגמת שלום חנוך, לא צריך נזירים ולא שירים אקוסטיים. ההפתעה הכי גדולה וטובה שיכולה להיות בהופעה של היהודים היא ההופעה עצמה ועדיף שתהיה חשמלית, וזאת בעצם לא הפתעה, תמיד אתה יודע שהם יתנו מעצמם מאתיים אחוז על הבמה.

ובכל זאת גם הפתעה קטנה/גדולה הייתה, שני שירים אקוסטיים על במה נוספת שמוקמה בתוך הקהל. ואם כן צריך הפתעה, אז זאת בדיוק ההפתעה המושלמת. בכל הופעה מרגישים שהיהודים קרובים לקהל ומחוברים אליו כמו תינוק לאימו. גם במועדונים קטנים, גם בהופעות גדולות, תמיד הקרבה והחום מרגישים אותו דבר. ובכל זאת הירידה לקהל וההופעה בתוכו השלימה והעצימה עוד יותר את התחושות הללו.

באותם רגעים נדהמתי לראות את אחת הסדרניות (כבת 60 לערך) שבמהלך כל ההופעה נראתה זעופה וניסתה להשליט סדר מתקרבת לבמה, מחייכת כולה מאושר, שרה ורוקדת עם הלהקה. בשלב מסוים היא שלפה מתיקה את הטלפון הנייד ורצתה לצלם את הלהקה בוידיאו ולהנציח את אותם רגעי קסם, אך ברגע שקלטה שברשותה נוקיה 3100 ראיתי לשנייה עצבות על פניה, שחלפה מיד.

בשבילנו ההופעה הזאת הייתה בדיוק במקום והיא הייתה מושלמת לחלוטין. אחרי תקופה לא פשוטה שעוברת עלינו היינו חייבים את ההתפרקות הזאת, ואוי איזו התפרקות מופלאה זאת הייתה. כל שיר היה במקום, כל חיבוק ונגיעה הרגישה כאילו אנחנו אחד, שוב היהודים הצליחו למלא את המצברים שלי ואני בטוח שגם את שלך.

הדמעות הציפו אותי במהלך כל ההופעה, מהפתיחה האדירה עם פעמון מלחמה, דרך הריגוש האינסופי של אצלך בעולם וכלה בעוד ארון אחד שמפיל אותי כל פעם מחדש. יש אנשים שלא חווים עוצמות רגש במהלך כל חייהם כמו שאני ובוודאי גם אחרים חווים בהופעה אחת של היהודים.

במרבית ההופעה רקדתי, קפצתי והשתוללתי כשגבי אל הבמה ופניי אל עבר הקהל. פשוט לא האמנתי שאני שוב בקיסריה מפוצצת והקהל נמצא בכזאת אקסטזה ועל הבמה לא מופיע שלמה, מי? ולא קובי, מי? וגם לא ריטה, מי? אלא תום פטרובר ואורית שחף המנהיגים הבלתי מעורערים של הרוק הישראלי וגם המוזיקה הישראלית.

בשורה התחתונה שום דבר לא הצליח להרוס לנו את ההופעה, כי היא הייתה הרבה יותר ממושלמת. לא הפקקים בדרך, לא הרדיו שממשיך להתעלם, לא המאבטחים שאיבדו כל שליטה ורסן, שום דבר. כשאני בהופעה של היהודים, איתך, שום דבר לא יכול לקלקל. את האהבה הבלתי מעורערת שלי והיהודים הם אלה שגרמו לאהבה שלנו לקרום עור וגידים, והם ימשיכו ללוות אותנו ואת האהבה שלנו לעד.

אני חולם המון, אבל בדרך כלל לא זוכר את החלומות שלי. הבוקר כשקמתי זכרתי גם זכרתי את מה שחלמתי בלילה. חבל שהצלחתי לישון רק חמש שעות, כי הצלחתי לחוות רק שתי הופעות של היהודים במהלך הלילה. עבור כולם ההופעה נמשכה שעתיים וחצי, אני זכיתי לשלוש הופעות של היהודים הלילה שנמשכו שבע וחצי שעות של שכרון חושים. אני בטוח שעוד אזכה בעתיד להרבה ריגושים מהסוג הזה.

עבורי ההופעה הזאת תיזכר כהופעה הגדולה והטובה ביותר שהייתי בה מאז ומעולם, גם של היהודים וגם בכלל. אבל כמו שכבר כתבתי בעבר זאת רק עוד פסגה בדרך של הלהקה האדירה הזאת, ומעבר לפסגה הזאת נמצאת אחת עוד יותר גבוהה. אני עדיין בטוח, כמו אחרי הפעם הראשונה בקיסריה, שעוד ניפגש בפארק הירקון…

*קרדיט ענק לספיר בן עמי, על צילום ועריכת התמונות ועל שהסכימה לשתפן כאן.

הפוסט היהודים כבשו את קיסריה, שוב הופיע ראשון בגולות

לכל אדם בעולם יש את היום המיוחד הזה, היום שהוא רק שלו. למרות שאותו יום ספציפי יכול להיות מיוחד לאנשים רבים, עבור כל אחד הייחוד הוא שונה והכי אישי. ולמי שעדיין לא הבין על מה אני מדבר, אז כמובן שעל יום ההולדת.

ובסתירה למה שכתבתי בפסקה הראשונה, למרות שלכל אדם יש יום הולדת אחד בשנה, לי יש שניים. ובכל אחד מימי ההולדת הללו אני נוהג לעשות מן סיכום ביניים, חשבון נפש עצמי של איפה הייתי לפני שנה, מה קרה מאז ולאן אני הולך.

ביום ההולדת הנוכחי אני יכול להכריז על הצלחות לא מבוטלות. על מציאת הנישה שלי בתחום התעסוקתי, על יציאה לדרך עצמאית. חלק מהדברים שקורים לנו בחיים קורים לנו באופן מקרי לחלוטין, אך הם מביאים איתם תובנות ומסקנות חשובות ביותר. בשנה האחרונה הבנתי כמה חשובה וטובה לי העצמאות.

אבל הדבר הכי חשוב שקרה לי בשנה האחרונה זה שהאהבה המשיכה לפרוח ולהתעצם כמו שאיחלתי לעצמי ולנו לפני שנה. שמצאתי את המקום שלי, את הפינה שלי, את הבית שלי שבו אני מרגיש הכי אהוב ורצוי, והכי נעים וחמים. האהבה שלנו תמיד תהיה קשורה ליום ההולדת שלי כי גם בעקבותיו היא פרצה לה. החום והאהבה שקיבלתי מהמשפחה שלי עטפו אותי וגרמו לי לשנה נפלאה גם כן, וכך גם החברים המופלאים שלי.

לשנה הקרובה אאחל לעצמי שהדרך שבחרתי בה תוביל אותי בדיוק למקום שאני מייחל. שהאהבה שלנו תמשיך לפרוח באותה מידה ושנמשיך להיות מאושרים יחד. וכמובן, איך אוכל לא לאחל לעצמי שהשנה האליפות תהיה בצבע הירוק הנכון.

אז יכול להיות שדן בן אמוץ נולד באותו תאריך, וסביר מאוד להניח שרודי פלר חוגג את יום הולדתו ה-51 אי שם בגרמניה או במקום אחר ברחבי הגלובוס, ייתכן בהחלט שגארי קספרוב עושה עם עצמו את סיכום 48 שנות חייו עד כה, והגיוני ביותר שגם קרלס פויול שמח ביום ההולדת ה-33 שלו למרות הסופר קלאסיקו שמצפה לו בשבת. אבל יום ההולדת שלי הוא הכי מיוחד, כי הוא שלי ורק שלי.

הפוסט יום טום הופיע ראשון בגולות

דצמבר 2010, יום גשום וקר, רחובות חיפה הרטובים נטושים. הוא מחפש מקום לתפוס כמה שעות שינה, מחפש מקום להתחמם קצת, להפשיר מעט. הרעב תוקף, המחסור באוכל משפיע, הגוף לא מספיק מרופד בשומנים והקור חודר אל תוך העצמות, מחפש אוכל בפחים. בחלומות הכי גרועים הוא לא חשב או האמין שיגיע למצב הזה, אבל לפעמים לחיים יש את המסלול שלהם ולאף אחד אין באמת שליטה עליהם.

הרבה טיפוסים מפוקפקים הוא פוגש בשעות האלה ובמקומות האפלים הללו. הלילה מסוכן מאוד, אבל הוא שורד, אין לו יותר מדי ברירות. הוא מהרהר במסלול החיים שהיה כתוב עבורו, חושב על הסטייה הבלתי צפויה מהמסלול, הירידה מהפסים, התאונה שהיה מעורב בה בעל כורחו.

מי שלא היה במצב הזה לא יכול להבין ולקלוט, מי שלא היה ולא חווה לא יכול לשפוט. אנשי הלילה חיים בעיקר כדי לשרוד, ופחות שורדים כדי לחיות. הוא יודע שאף אחד לא ממש חושב עליו, אף אחד לא תוהה איפה הוא, מה מעשיו והאם הוא מסתדר. ככה זה, החיים ממשיכים, הגלים מתנפצים אל החוף, שוטפים אותו, והוא משתנה בלי שמישהו באמת שם לב לכך.

הגשם שוטף את הרחובות, הברקים מאירים אותם לשניות והרעמים מחרישים את האוזניים. הרוח העזה חודרת כל פיסת בד ועור, ואין לו הרבה שכבות, לא של בד ולא של עור. אבל לא זה מה שיכול להטריד או להפחיד אותו. הוא צריך לשרוד, להיות קשוב וחד, להיזהר מכל אדם וכל סכנה.

האיש הזה יכל להיות אני…

דצמבר 2010, במושב, לילה גשום וסוער. הסופה הגיעה גם לדרום הרחוק. חושב על ימים אחרים, ימים רחוקים, על העבר, על מה יכל להיות, על מה היה קורה אילו…

לפני כמה שעות פגש בשדה התעופה את זוג חבריו הטובים שחזרו מחופשה קצרה באמסטרדם. נזכר בהתרגשות בימים ההם לפני למעלה מארבע שנים, בימים בהם הצילו את חייו, פשוטו כמשמעו. בכל השנים מאז תמכו ועזרו ואין לדעת איפה ואם בכלל היה בלעדיהם.

לפני למעלה משנה וחצי פגש את המלאכית שלו, את המלאכית של חייו. זו הייתה נקודת המפנה בחייו, ללא צל של ספק. החום, האהבה, האכפתיות, הרגש, אלה דברים שהיו חסרים מאוד בחייו. זה מה שהעלה אותו על דרך המלך, החזיר את הקטר לפסים.

באותם ימים התחיל להבין ולהפנים את הכוח של הביחד. קלט שיש בו המון חום ואהבה לתת ולהעניק ושהוא גם ראוי לקבל בחזרה. ההכרה שאפשר להמשיך הלאה, שאפשר להתקדם וגם להצליח לא הגיעה ביום בהיר אחד, היא נבנתה לאט לאט, צעד אחר צעד. האהבה היא כוח עצום, ועם כל הקיטש זה פשוט נכון.

נפלה בחלקו הזכות והאפשרות לחשוב, להיזכר ולהעלות את הדברים על הכתב. היום הוא מוגן, שמור, אוהב, אהוב ונאהב. החיבוק והמיטה החמה זו המנה היום יומית שלו. הליטוף, הרוך, הנשיקה והאהבה זו הארוחה שאיתה הוא הולך לישון ואיתה הוא מתעורר. היום הוא יכול לעמוד ליד החלון, להביט החוצה, לצפות בגשם שיורד, והוא יודע שיש לו לאן לחזור, יש מיטה חמימה עם המון אהבה שמחכה רק לו.

האיש הזה הוא אני…

הפוסט האיש הזה הוא אני הופיע ראשון בגולות

השעה 2:00 לפנות בוקר, שוב לא מצליח להירדם. זה קורה לי המון לאחרונה, כמעט בכל לילה. הקטע המוזר הוא שבמרבית המקרים אני פשוט לא עייף, או לפחות לא מרגיש עייף. בעיקר מדובר על השעות המאוחרות האלה בלילה, או המוקדמות בבוקר, תלוי איך מסתכלים על זה. הבעיה היא שלעיתים במהלך היום אני חש בעייפות הזאת שהלכה והצטברה לה בלי שנתבקשה לכך.

אני לידך במיטה, מביט עלייך ואת כל כך יפה ככה שאת ישנה את שנת היופי שלך. ברגעים מסוימים אני מקנא בך, מקנא ביכולת שלך לתרגם את העייפות לכדי הירדמות, שינה עמוקה. אני כל כך מקנא שממש בא לי להזדחל עמוק לתוך החלומות שלך, לצלול יחד איתך אל השקט של הלילה. אבל זה לא ממש הולך וכל שנותר לי זה להסתכל עלייך, לכתוב, ולקוות שהעייפות תחלחל גם אליי. שהעייפות תכריע אותי ואוכל להצטרף אלייך למסע הלילי הקסום שבטח עובר עכשיו על מוחך היפה.

הבעיה היא שבזמן האחרון כשאני כבר נרדם אני חולם. יותר נכון לומר שאני סובל מסיוטים. החלומות האלה רעים, החלומות האלה גורמים לי להתעורר שטוף זיעה. לילה אחד התעוררתי בחרדה איומה, בקושי הצלחתי להתנדנד בלי ליפול עד לשירותים, ומדובר על מרחק של שני מטר לכל היותר. ושם, שם בעודי עומד מול האסלה, הכל התפרץ, הכל התחיל לזרום, ההתרוקנות הזאת הייתה חייבת לבוא ובזכותה יכולתי לחזור לישון לידך, יכולתי לחזור אל תוך חלומך.

ועכשיו הכל כאן כל כך רגוע, שקט ושליו. הכלבים שלא מפסיקים לנבוח התעייפו ונרדמו. המטוסים שנוהגים להרעיד את החלונות שבו לבסיסם בשלום. הטנדרים, הג'יפים והטרקטורונים דוממו את מנועיהם. טאקי ופאברוטי נזרקו ונרדמו כל אחד בפינה שלו. ואפילו הציפורים לא מצייצות. כל כך שקט שמשב רוח הכי קליל שמעיף איזה עלה קטנטן או גרגיר אבק נשמע כל כך טוב וצלול ומפלח את האוויר. וזה כביכול הזמן הכי טוב למחשבות, הזמן המושלם כדי לצלול ולשקוע, המועד המתאים להתמודד עם כל מה שעולה, אבל שום דבר לא עולה, ממש ריק, ואקום.

מזל שיש לי את המקום הזה, מזל שאני איכשהו מצליח לבטא את עצמי בכתיבה. טוב שאני יכול לשפוך את כל מה שלא עולה וגם את המעט שבכל זאת מצליח לצוף דרך המקלדת. וכששוב אין מחשבות מסודרות וברורות במוחי אני מגניב את המבט לעברך. את נראית כל כך שלווה, כל כך רגועה. אני מקווה לפחות שהחלום שאת חולמת עכשיו עוזר לשנתך להיות ערבה ונעימה יותר. ולי נותרו שתי אופציות: להמשיך לתת דרור לפרץ המילים הלא ברור הזה ולהעלות אותן על המסך שניצב מולי. או להפנים שהשעה כבר 2:36 ולעשות את הדבר היחיד שיכול להרגיע אותי ולעזור לי להיכנס למוד של שינה.

אני אבחר באפשרות השנייה. אתנתק מהכתיבה, אקטע את חוט המחשבה שגם ככה הוא די קטוע ולא ברור. אחבק אותך, אתכרבל לתוכך, אלחש לתוך אוזנך שאני אוהב אותך, אנשק אותך בעדינות כדי לא לקטוע את החלום המתקתק שאת בטח חולמת עכשיו. אמשיך להסתכל עלייך, עד שאתעייף מספיק ואוכל לצלול לתוך המחשבות שלך, אל תוך החלום שלך, שם אני יודע שארגיש בטוח ונעים. מחר בבוקר תעזרי לי לבחור שם לקטע הלא ברור הזה…

השעה 07:15 והלילה הסתיים מוקדם מהצפוי, בקושי ארבע שעות שינה. את עדיין ישנה והיתרון שעכשיו יש כבר אור יום. את יפה כמו תמיד, עכשיו אני יכול להעביר את הזמן בהסתכלות על יופייך. המחשבות הן אותן מחשבות לא ברורות או לא מחשבתיות. לכן אעצור כאן, אמשיך להסתכל עלייך ואמתין שתתעוררי כדי שאוכל להגיד לך שוב שאני אוהב אותך.

הפוסט לילה לא שקט הופיע ראשון בגולות

כגוף אחד אנחנו מתאחדים
כמו נפש תאומה אנחנו לא זרים
כגוף אחד אנחנו מתערטלים
כמו נפש תאומה אנחנו אחד עם השני
כגוף אחד אנחנו מחובקים
כמו נפש תאומה אנחנו יחד מתקדמים
כגוף אחד אנחנו ישנים
כמו נפש תאומה חלומות משותפים רוקמים
כגוף אחד אנחנו מבלים
כמו נפש תאומה יודעים על מה חושבים
כגוף אחד פורטים על מיתרים
כמו נפש תאומה בתזמורת מנגנים
כגוף אחד אנחנו אוהבים
כמו נפש תאומה אנחנו מאוהבים.

הפוסט כגוף אחד הופיע ראשון בגולות

מישהי שאלה אותי לא מזמן אם אני מאושר. עניתי לה שאני לא מאמין בכלל במושג הזה ושאין מישהו בעולם הזה שהוא באמת מאושר. האדם העשיר ביותר בעולם לא מאושר, הבחורה היפה ביותר בעולם אינה מאושרת, האיש בעל המשפחה הטובה ביותר בעולם איננו מאושר, בן האנוש שמועסק בחברה הכי טובה ומפנקת אינו מאושר וכך גם לא האדם המשכיל ביותר בעולם, החזק ביותר בתבל או המשפיע ביותר ביקום.

בעיניי אין דבר כזה אדם מאושר ואני חושב שאין טעם לשאול אדם האם הוא מאושר. החיים שלנו הם לא רציפים, החיים שלנו מורכבים מרגעים, מפיסות קטנות שיחדיו יוצרות את מי ומה שאנחנו. התשובה שאדם עונה לשאלה האם הוא מאושר תלויה ברגע בו הוא נמצא בחיים, בנקודת הזמן בה תופסים אותו כששואלים אותו את אותה שאלה.

אני כן מסכים שכולנו חווים רגעים של אושר. גם האדם המוצלח, יפה, עשיר, משכיל ביותר בעולם וגם האנשים הפשוטים, העניים, הדיכאוניים זוכים לרגעים של אושר. לפעמים אלה רגעים גדולים ולעיתים מדובר בדברים קטנים מאוד. החוכמה של האדם היא לדעת לנצל את אותם רגעים מופלאים ולהוציא מהם את המקסימום, ולנסות לגמד את הרגעים הפחות טובים. הגדולה היא לאסוף את אותם רגעים קטנים כגדולים ולנצור אותם כזיכרון מתוק ובלתי נשכח.

בזמן האחרון נזכרתי באהבה הגדולה שלי לטיולים בעולם. אהבה שננטשה לה בעקבות הסיטואציה אליה נקלעתי בשנים האחרונות. נזכרתי בהיזרקויות בסיני וקוס שהתאימו לאותה נקודת זמן בחיים. נזכרתי בטיול עם מיכל לספרד המקסימה, טיול אמיתי ראשון שעשיתי שגילה לי שיש עולם ומלואו מחוץ לנקודה הקטנה על הגלובוס שנקראת ישראל. ועלו לי זיכרונות על הטיולים שעשיתי לבד לאיטליה, שוויץ וסקנדינביה, טיולים שגרמו לי להיחשף למקומות מדהימים ולנופים קסומים, וגרמו לי להבין כמה אפשר ללמוד בעיקר על עצמך כשאתה רחוק מהבית. הבנתי כמה טיולים גורמים לי לרגעי אושר שנותנים לי המון חמצן ואוויר לנשימה.

ועכשיו יש לי חלום גדול, יש לי רצון לשלב בין האהבה שלי אלייך לאהבה שלי לטיולים. יש לי כמיהה עזה לטיול משותף, טיול שיהיה עוד אחד מאותם רגעי האושר שאני חווה איתך, שאנחנו חווים יחד. אין לי ספק שטיול כזה יהיה עוד כיבוש של פסגה ברגעי האושר המשותפים שלנו. עכשיו רק צריך לחסוך…

הפוסט רגעי אושר הופיע ראשון בגולות

שניות של ציפייה
דקות של ערגה
שעות של תקווה
ימים שלמים של מחשבה.

שוכב לידך, מסניף את הריח
חולם אותך איתך.
ישן מחובק איתך, מתמכר למגע ולרגע
לחלום איתך אותך.
מתעורר לצידך, משתגע מטעמה של הנשיקה
רק שהחלום הזה לא ייגמר…

נגיעות, ליטופים, עינוגים
מחשבות, תקוות, ריגושים
רצונות, תחושות, מאוויים
את מטריפה אותי
עד שיכרון חושים.

עכשיו את שוכבת במיטה עירומה
משלימה בדיוק את הפינה החסרה.
מתפלא מהיופי, מתמלא בתחושה
מתרגש מכל מה שאת מביאה.
רוצה רק לשוב ולשכב לצידך
רוצה שוב להרגיש את אותה נשימה
רוצה רק לחזור, לחבק, לנשק.

ואני מסתכל עלייך, יושב וכותב
תוהה מה עובר בראשך
האם גם את חולמת אותי איתך
חושב מה חולף במוחך
האם גם את חולמת איתי אותי…

הפוסט לחלום אותך איתך הופיע ראשון בגולות

יום העצמאות הוא החג של המדינה
חג מלא בשמחה, הנאה וגם לא מעט תקווה.
אבל בשבילך ובשבילי הוא חג מיוחד
הפחדים, הכמיהות, התקווה, התשוקות, החלומות והמחשבות –
מתערבבים להם יחדיו.
בשבילנו הוא אומר המון ואותו לא נשכח
חג העצמאות הוא שלנו לעד.

לכל אחד יש את המוזיקה שהוא אוהב
לכל אדם יש את השירים שעליהם הוא מפנטז וחושב.
גם לך ולי יש מוזיקה שמדברת אלינו
רוב הזמן הטעם זהה וגם כשלא זו זכותנו.
אבל רק להקה אחת היא שלך ושלי
המוזיקה, הלחנים, המילים, המשפטים וחברי אותה להקה –
מרגשים את שנינו באותה צורה.
רבים אוהבים את אותה להקה
אבל רק בשבילנו היא מיוחדת ומושלמת בדיוק במידה הנכונה.

מקומות רבים ויפים יש במדינת ישראל
לכל אזרח יש את המקום האהוב עליו
את המקום שעליו תמיד הוא חולם.
גם המקום שלנו מדבר כנראה לרבים
אבל רק בשבילך ובשבילי הוא ה-מקום ולו אין תחליף.
את אותה נקודה מדויקת במפה אף אחד לא יכיר ולא ידע
היא שלנו, היא סודנו ותמיד אליה נשוב ואותה נאהב.

במקום שלנו יש נוף מעלף
הוא גבוה, ירוק והאוויר בו נעים
מוקף הרים, מלא צמחים ופרחים וגם לא מעט בעלי חיים.
ממנו רואים קצת ים וגם חלק מהעיר
השמיים מעליו נראים יפים וקרובים מתמיד
כחולים, בהירים, גדולים, עלינו הם שומרים.
וכשאנחנו נמצאים במקום שלנו, בחג שלנו, עם המוזיקה שלנו
אף אחד לא יכול עלינו.

לכל אחד יש חג, מוזיקה ומקום
אבל רק שלנו מיוחדים
ורק אנחנו אותם תמיד ננצור ונזכור.
לנו יש גם את השיר הזה
השיר שלנו שיחד עם החג, המוזיקה והמקום
ילך איתנו תמיד ולעולם לא יעזוב.

ועל כל הדברים מאפיל רק דבר אחד
הדבר הכי חשוב והכי מיוחד
את מה שיש בליבי אלייך קשה לתאר
את הפרפרים, דפיקות הלב, הרגש והגעגועים קשה להעביר בכתיבה
את הדברים האלה רק אני מרגיש ואת מרגישה.
ובכל זאת את הכל במשפט אחד ניתן לסכם
משפט שלא יצא מפי זמן רב ולא נאמר בעבר הרבה
אני אוהב אותך, אותך אני אוהב!
עכשיו השיר שלנו מושלם…

הפוסט השיר שלנו הופיע ראשון בגולות