כל אחד חלם בילדותו מה הוא רוצה להיות או לעשות כשהוא יהיה גדול. אחד חלם שהוא רוצה להיות טייס, אחר חלם שהוא רוצה להיות שוטר (זה די הזוי כשחושבים על זה, לא?) והשלישי בכלל חלם שהוא רוצה להיות מיליונר. לי היו חלומות אחרים לגמרי…

הראשון, להיות שחקן כדורגל במכבי חיפה, אבל אחרי שהבנתי ששחקן כדורגל מקבל זריקות, בערך כמו שאני אוכל שניצל, ויתרתי על החלום הזה, לפחות בתת מודע. הרי ידוע שיש לי פוביות רבות וביניהן: איטרופוביה, איכמופוביה, במאטופוביה, אודיינפוביה ועוד כהנה וכהנה פוביות כאלה ואחרות.

החלום השני שלי היה, להיות קיבוצניק. בזמן שמרבית הקיבוצניקים של שנות השמונים והתשעים רק פנטזו על החיים בעיר הגדולה, על רכוש פרטי, כסף, הפרטות והשד יודע מה עוד, אני פנטזתי בדיוק את ההיפך. רציתי להתחלף איתם, רציתי לחיות כמו מלך (ככה הם בטח חשבו שאני חי, אני חשבתי עליהם את אותו הדבר).

החלום שלי התחיל לו אי שם בשנת אני לא ממש זוכר. היינו ילדים קטנים ונסענו לבקר חברים של המשפחה בקיבוץ גדות, השוכן לו אי שם צפונית לכנרת בגליל העליון. המדשאות האין סופיות והביקור בחדר האוכל הספיקו לי, ולא ממש הזיזו לי הבתים הקטנים והצפופים וכל שאר הדברים. מאותו רגע ידעתי, אני רוצה לחיות בקיבוץ, להיות קיבוצניק, ויהי מה!

מי היה מאמין שהחלום שלי יתגשם כעבור כמה עשרות שנים. אמנם הקיבוץ הוא כבר לא אותו קיבוץ, ההפרטה היא המונח השגור בפי חבריו, ואני כבר לא ילד שרק רוצה להתרוצץ במדשאות ובמרחבים פתוחים ואין סופיים.

מי היה מאמין שהחלום הזה יתגשם בזכות המלאכית שהכרתי בדיוק לפני ארבע שנים. אז עוד חייתי בחיפה, היא בכלל גרה במושב בשפלה הדרומית (אך משפחתה מהקיבוץ ואת ילדותה ונערותה היא בילתה שם). ומי היה מאמין שהקשר בינינו, אשר הוביל בסופו של דבר למעבר לקיבוץ, יקרום עור וגידים דווקא בהופעה של היהודים, באחד המעוזים התל אביביים, מועדון הזאפה.

מי היה מאמין שאני אעזוב את חיפה אי פעם, ועוד כל כך דרומה. פעם הייתי מרחק 10 דקות נסיעה מאצטדיון קרית אליעזר. עוד כמה שבועות אהיה מרחק עשר דקות מקריה אחרת, קרית מלאכי (הידועה יותר בכינויה: 'ק. מלאכי – החור השחור').

אז אנחנו מתחילים להתכונן לקראת המעבר וההתרגשות בשיאה. עכשיו נותר רק לעשות לובי לקראת ההצבעה הגורלית בקיבוץ, שינוי שמו של הפאב. הצלחתי כבר לגייס מספר קולות, אבל המלאכה עוד מרובה. מי היה מאמין שאי פעם אחיה כל כך קרוב לאוסישקין, פאב אוסישקין. אבל במחשבה שנייה, אולי עדיף להשאיר את שמו של הפאב על כנו, כדי שכל מה שיישאר מאוסישקין זה חניון ופאב. ובינינו, מה יכול להיות יותר מושלם מלחגוג אליפויות של מכבי חיפה בפאב אוסישקין בקיבוץ.

אנחנו סופרים את הדקות עד הגשמת החלום, עד המעבר המיוחל. בינתיים יצרנו הומור פרטי חדש. על כל דבר שאנחנו אומרים אחד לשני, אנחנו עונים ב"בקיבוץ זה יהיה אחרת…". אז אין לי ספק שבקיבוץ זה יהיה אחרת, הרבה יותר כיף, הרבה יותר שליו, ובעיקר, הרבה יותר משובח. חדר האוכל, הבריכה, האופניים, המרחבים והמדשאות, כבר מחכים לי. עד להגשמת חלום הבא…

הפוסט הדשא של הקיבוץ ירוק יותר הופיע ראשון בגולות

השעה 2:00 לפנות בוקר, שוב לא מצליח להירדם. זה קורה לי המון לאחרונה, כמעט בכל לילה. הקטע המוזר הוא שבמרבית המקרים אני פשוט לא עייף, או לפחות לא מרגיש עייף. בעיקר מדובר על השעות המאוחרות האלה בלילה, או המוקדמות בבוקר, תלוי איך מסתכלים על זה. הבעיה היא שלעיתים במהלך היום אני חש בעייפות הזאת שהלכה והצטברה לה בלי שנתבקשה לכך.

אני לידך במיטה, מביט עלייך ואת כל כך יפה ככה שאת ישנה את שנת היופי שלך. ברגעים מסוימים אני מקנא בך, מקנא ביכולת שלך לתרגם את העייפות לכדי הירדמות, שינה עמוקה. אני כל כך מקנא שממש בא לי להזדחל עמוק לתוך החלומות שלך, לצלול יחד איתך אל השקט של הלילה. אבל זה לא ממש הולך וכל שנותר לי זה להסתכל עלייך, לכתוב, ולקוות שהעייפות תחלחל גם אליי. שהעייפות תכריע אותי ואוכל להצטרף אלייך למסע הלילי הקסום שבטח עובר עכשיו על מוחך היפה.

הבעיה היא שבזמן האחרון כשאני כבר נרדם אני חולם. יותר נכון לומר שאני סובל מסיוטים. החלומות האלה רעים, החלומות האלה גורמים לי להתעורר שטוף זיעה. לילה אחד התעוררתי בחרדה איומה, בקושי הצלחתי להתנדנד בלי ליפול עד לשירותים, ומדובר על מרחק של שני מטר לכל היותר. ושם, שם בעודי עומד מול האסלה, הכל התפרץ, הכל התחיל לזרום, ההתרוקנות הזאת הייתה חייבת לבוא ובזכותה יכולתי לחזור לישון לידך, יכולתי לחזור אל תוך חלומך.

ועכשיו הכל כאן כל כך רגוע, שקט ושליו. הכלבים שלא מפסיקים לנבוח התעייפו ונרדמו. המטוסים שנוהגים להרעיד את החלונות שבו לבסיסם בשלום. הטנדרים, הג'יפים והטרקטורונים דוממו את מנועיהם. טאקי ופאברוטי נזרקו ונרדמו כל אחד בפינה שלו. ואפילו הציפורים לא מצייצות. כל כך שקט שמשב רוח הכי קליל שמעיף איזה עלה קטנטן או גרגיר אבק נשמע כל כך טוב וצלול ומפלח את האוויר. וזה כביכול הזמן הכי טוב למחשבות, הזמן המושלם כדי לצלול ולשקוע, המועד המתאים להתמודד עם כל מה שעולה, אבל שום דבר לא עולה, ממש ריק, ואקום.

מזל שיש לי את המקום הזה, מזל שאני איכשהו מצליח לבטא את עצמי בכתיבה. טוב שאני יכול לשפוך את כל מה שלא עולה וגם את המעט שבכל זאת מצליח לצוף דרך המקלדת. וכששוב אין מחשבות מסודרות וברורות במוחי אני מגניב את המבט לעברך. את נראית כל כך שלווה, כל כך רגועה. אני מקווה לפחות שהחלום שאת חולמת עכשיו עוזר לשנתך להיות ערבה ונעימה יותר. ולי נותרו שתי אופציות: להמשיך לתת דרור לפרץ המילים הלא ברור הזה ולהעלות אותן על המסך שניצב מולי. או להפנים שהשעה כבר 2:36 ולעשות את הדבר היחיד שיכול להרגיע אותי ולעזור לי להיכנס למוד של שינה.

אני אבחר באפשרות השנייה. אתנתק מהכתיבה, אקטע את חוט המחשבה שגם ככה הוא די קטוע ולא ברור. אחבק אותך, אתכרבל לתוכך, אלחש לתוך אוזנך שאני אוהב אותך, אנשק אותך בעדינות כדי לא לקטוע את החלום המתקתק שאת בטח חולמת עכשיו. אמשיך להסתכל עלייך, עד שאתעייף מספיק ואוכל לצלול לתוך המחשבות שלך, אל תוך החלום שלך, שם אני יודע שארגיש בטוח ונעים. מחר בבוקר תעזרי לי לבחור שם לקטע הלא ברור הזה…

השעה 07:15 והלילה הסתיים מוקדם מהצפוי, בקושי ארבע שעות שינה. את עדיין ישנה והיתרון שעכשיו יש כבר אור יום. את יפה כמו תמיד, עכשיו אני יכול להעביר את הזמן בהסתכלות על יופייך. המחשבות הן אותן מחשבות לא ברורות או לא מחשבתיות. לכן אעצור כאן, אמשיך להסתכל עלייך ואמתין שתתעוררי כדי שאוכל להגיד לך שוב שאני אוהב אותך.

הפוסט לילה לא שקט הופיע ראשון בגולות

מישהי שאלה אותי לא מזמן אם אני מאושר. עניתי לה שאני לא מאמין בכלל במושג הזה ושאין מישהו בעולם הזה שהוא באמת מאושר. האדם העשיר ביותר בעולם לא מאושר, הבחורה היפה ביותר בעולם אינה מאושרת, האיש בעל המשפחה הטובה ביותר בעולם איננו מאושר, בן האנוש שמועסק בחברה הכי טובה ומפנקת אינו מאושר וכך גם לא האדם המשכיל ביותר בעולם, החזק ביותר בתבל או המשפיע ביותר ביקום.

בעיניי אין דבר כזה אדם מאושר ואני חושב שאין טעם לשאול אדם האם הוא מאושר. החיים שלנו הם לא רציפים, החיים שלנו מורכבים מרגעים, מפיסות קטנות שיחדיו יוצרות את מי ומה שאנחנו. התשובה שאדם עונה לשאלה האם הוא מאושר תלויה ברגע בו הוא נמצא בחיים, בנקודת הזמן בה תופסים אותו כששואלים אותו את אותה שאלה.

אני כן מסכים שכולנו חווים רגעים של אושר. גם האדם המוצלח, יפה, עשיר, משכיל ביותר בעולם וגם האנשים הפשוטים, העניים, הדיכאוניים זוכים לרגעים של אושר. לפעמים אלה רגעים גדולים ולעיתים מדובר בדברים קטנים מאוד. החוכמה של האדם היא לדעת לנצל את אותם רגעים מופלאים ולהוציא מהם את המקסימום, ולנסות לגמד את הרגעים הפחות טובים. הגדולה היא לאסוף את אותם רגעים קטנים כגדולים ולנצור אותם כזיכרון מתוק ובלתי נשכח.

בזמן האחרון נזכרתי באהבה הגדולה שלי לטיולים בעולם. אהבה שננטשה לה בעקבות הסיטואציה אליה נקלעתי בשנים האחרונות. נזכרתי בהיזרקויות בסיני וקוס שהתאימו לאותה נקודת זמן בחיים. נזכרתי בטיול עם מיכל לספרד המקסימה, טיול אמיתי ראשון שעשיתי שגילה לי שיש עולם ומלואו מחוץ לנקודה הקטנה על הגלובוס שנקראת ישראל. ועלו לי זיכרונות על הטיולים שעשיתי לבד לאיטליה, שוויץ וסקנדינביה, טיולים שגרמו לי להיחשף למקומות מדהימים ולנופים קסומים, וגרמו לי להבין כמה אפשר ללמוד בעיקר על עצמך כשאתה רחוק מהבית. הבנתי כמה טיולים גורמים לי לרגעי אושר שנותנים לי המון חמצן ואוויר לנשימה.

ועכשיו יש לי חלום גדול, יש לי רצון לשלב בין האהבה שלי אלייך לאהבה שלי לטיולים. יש לי כמיהה עזה לטיול משותף, טיול שיהיה עוד אחד מאותם רגעי האושר שאני חווה איתך, שאנחנו חווים יחד. אין לי ספק שטיול כזה יהיה עוד כיבוש של פסגה ברגעי האושר המשותפים שלנו. עכשיו רק צריך לחסוך…

הפוסט רגעי אושר הופיע ראשון בגולות

חודשים עברו מאז הפעם האחרונה שכתבתי, חודשים ארוכים. זה לא שאיבדתי את הדחף או הצורך לכתוב, זה לא שאני כותב רק כשרע, זה לא קשור לזמן הפנוי שהפך למצומצם יותר ולא קשור לשום דבר אחר כי אלה רק תירוצים, זה הכל עניין של השראה. פשוט מאוד במשך חודשים הייתי עסוק וטרוד בכל מיני דברים, חלקם מעולים וחלקם פחות, ולא היה רגע של פנאי להשראה לשכון בתוכי, לשכון בקרבי.

היום ההשראה הגיעה, היום ההשראה חזרה, היום הצורך והרצון לכתוב וקצת לפרוק שבו אליי כמו בימים ההם, בימים הטובים ההם. וכשרוח הכתיבה נחה עליי אני מיד מוצא את הדרך להניח אותה על הנייר, המחשב או כל אופציה זמינה אחרת.

אז כמו תמיד בחיים גם החודשים הללו התחלקו לשניים, לבן ושחור.
את הטוב אשאיר לסוף ואתחיל עם השחור בקצרה. עברו חודשים לא פשוטים, מצד אחד הרבה התחדש אבל בשורה התחתונה הכל נשאר פחות או יותר אותו הדבר. יש דברים בחיים שגם הזמן כנראה לא יכול להשכיח ולרפא ואנחנו כבני אדם פשוט לומדים לחיות איתם או נאלצים לחיות לצידם.

המזל הטוב שלי שיש גם הרבה לבן בחיים, לבן צבעוני, לבן שמהול בהרבה ורוד, כחול, ירוק ושאר הצבעים והגוונים. והלבן שלי מורכב מהרבה דברים ופרטים קטנים וגדולים כאחד, אבל החלק הצבעוני ביותר שלו הוא את. עוד מעט שנה וזה לא הולך ברגל, שנה של צבעים וריחות, שנה של בישולים, אפייה וארוחות, שנה של טיולים, הופעות, אירועים ובילויים, שנה של הכרויות עם חברים, חברות ומשפחות. שנה של רגעים שמחים יותר וגם קצת פחות, שנה של תמיכה אחד בשני ברגעים הפחות נעימים, שנה של להיות שם אחד בשביל השני בכל רגע, בכל תנאי ובכל מצב. שנה של התרגשות, ריגושים ורגשות, ובעיקר שנה של אהבה ענקית ואינסופית.

אני אוהב אותך בכל ליבי ומאחל לנו שמעתה רק נגדל ונפרח. שנדע לקבל את מה שלא בשליטתנו ונדע לחיות לצד המכשולים שמונחים בדרכינו. אין לי ספק ששנינו נהיה במקומות אחרים וטובים יותר בעוד שנה, אין לי ספק שיחד נוכל לגבור על כל מכשול ונוכל להגשים כל מטרה וחלום.

אוהב אותך מלאכית שלי…

הפוסט שחור, לבן ומה שביניהם הופיע ראשון בגולות