את קיסריה בנה הורדוס ומאז היא נכבשה פעמים רבות בידי מנהיגים רבים. אם מישהו היה מספר להורדוס לפני קצת יותר מ-2,000 שנים שבסופו של דבר קיסריה תיכבש על ידי להקת היהודים אני בספק אם הוא בכלל היה מקים את קיסריה. אבל אתמול זה קרה, אתמול להקת היהודים כבשה את קיסריה, שוב.

ההתרגשות עבורנו החלה כבר בדרך להופעה. שום דבר לא הצליח לפגום בהתלהבות שלנו מהחזרה לקיסריה פחות משנה אחרי הפעם הראשונה. שעתיים של נסיעה בפקקים והרדיו בשלו ממשיך לנגן שלמה ארצי, ריטה, קובי פרץ וחבריהם. גם אחרי כמעט 20 שנים, כיבוש לבבות של עשרות אלפי מעריצים, מאות הופעות מפוצצות ומכירת עשרות אלפי עותקים מהאלבומים, עדיין לא משדרים כמעט שירים של היהודים ברדיו, אפילו שהם ממלאים בפעם השנייה את קיסריה. רק תחשבו מה קרה יום קודם לכן ברדיו כאשר עומר אדם (מי?) הופיע בקיסריה…

הגענו לקיסריה וכלום לא השתנה, זה ממש הרגיש כאילו חזרנו הביתה. מה שאותי בעיקר הפתיע זו ההתרגשות והציפייה שלי, שלא נפלה מזו שהייתה לפני הפעם הראשונה בקיסריה. לפני ההופעה פגשנו עורך דין מאוד בכיר שמטפל בעניינים שונים של המשפחה, באותו רגע הבנתי שאכן כיבוש קיסריה על ידי היהודים הושלם.

ההופעה התחילה בטירוף, אורית, תום ושאר החברים לא נתנו לקהל רגע אחד של מנוחה ואפילו לא שנייה להתחמם, ישר פעמון מלחמה לתוך הוריד. לקהל לא היה נעים להתחיל להשתולל כבר בשיר הראשון, אז כולם חיכו, אבל לא יותר מדי. השיר השני הגיע וקיסריה הייתה באוויר, אנשי האבטחה נראו חסרי אונים וגם תגבורת של המשטרה לא הצליחה לעצור את השיגעון שהלך שם.

בחברת האבטחה כנראה לא הבינו שהקהל של להקת היהודים הוא קהל אחר, זה לא הערסיאדה של קובי פרץ או עומר אדם. ולכן המאבטחים השתוללו כאילו הם אחרוני השוטרים של מג"ב בפעילות נגד מפגינים פלסטינים. זה היה די מבזה, הם דחפו, צעקו והתנהגו בברבריות לא מוסברת. הם לא ידעו שהקהל של היהודים זה לא קהל שיכול לשבת בהופעות, זה קהל שבא ליהנות, להתפרק ולרקוד והכל מאהבה. מזל שלא היו להם אלות…

ההופעה הייתה מדהימה, לא היה רגע מת אחד במשך שעתיים וחצי. כמו בכל הופעה תום פטרובר ואורית שחף סחפו את הקהל בקולותיהם המופלאים, התופים של יהב ליפינסקי הלמו וכל אחד הרגיש את הדפיקות בליבו, הגיטרות של עמרי אגמון וגיא באר ניסרו כמו שצריך, הבס של ניר מימון השתלב כמו תמיד בצורה המדויקת והקלידים של רועי זוארץ נשמעו בדיוק כמו הקלידים של קודמיו.

לא נעים לי להודות, אבל אם ההופעה הראשונה של היהודים בקיסריה הייתה מושלמת, ההופעה הזאת עלתה עליה בכמה דרגות. מסתבר שלא צריך הפתעות, לא צריך אירוחים דוגמת שלום חנוך, לא צריך נזירים ולא שירים אקוסטיים. ההפתעה הכי גדולה וטובה שיכולה להיות בהופעה של היהודים היא ההופעה עצמה ועדיף שתהיה חשמלית, וזאת בעצם לא הפתעה, תמיד אתה יודע שהם יתנו מעצמם מאתיים אחוז על הבמה.

ובכל זאת גם הפתעה קטנה/גדולה הייתה, שני שירים אקוסטיים על במה נוספת שמוקמה בתוך הקהל. ואם כן צריך הפתעה, אז זאת בדיוק ההפתעה המושלמת. בכל הופעה מרגישים שהיהודים קרובים לקהל ומחוברים אליו כמו תינוק לאימו. גם במועדונים קטנים, גם בהופעות גדולות, תמיד הקרבה והחום מרגישים אותו דבר. ובכל זאת הירידה לקהל וההופעה בתוכו השלימה והעצימה עוד יותר את התחושות הללו.

באותם רגעים נדהמתי לראות את אחת הסדרניות (כבת 60 לערך) שבמהלך כל ההופעה נראתה זעופה וניסתה להשליט סדר מתקרבת לבמה, מחייכת כולה מאושר, שרה ורוקדת עם הלהקה. בשלב מסוים היא שלפה מתיקה את הטלפון הנייד ורצתה לצלם את הלהקה בוידיאו ולהנציח את אותם רגעי קסם, אך ברגע שקלטה שברשותה נוקיה 3100 ראיתי לשנייה עצבות על פניה, שחלפה מיד.

בשבילנו ההופעה הזאת הייתה בדיוק במקום והיא הייתה מושלמת לחלוטין. אחרי תקופה לא פשוטה שעוברת עלינו היינו חייבים את ההתפרקות הזאת, ואוי איזו התפרקות מופלאה זאת הייתה. כל שיר היה במקום, כל חיבוק ונגיעה הרגישה כאילו אנחנו אחד, שוב היהודים הצליחו למלא את המצברים שלי ואני בטוח שגם את שלך.

הדמעות הציפו אותי במהלך כל ההופעה, מהפתיחה האדירה עם פעמון מלחמה, דרך הריגוש האינסופי של אצלך בעולם וכלה בעוד ארון אחד שמפיל אותי כל פעם מחדש. יש אנשים שלא חווים עוצמות רגש במהלך כל חייהם כמו שאני ובוודאי גם אחרים חווים בהופעה אחת של היהודים.

במרבית ההופעה רקדתי, קפצתי והשתוללתי כשגבי אל הבמה ופניי אל עבר הקהל. פשוט לא האמנתי שאני שוב בקיסריה מפוצצת והקהל נמצא בכזאת אקסטזה ועל הבמה לא מופיע שלמה, מי? ולא קובי, מי? וגם לא ריטה, מי? אלא תום פטרובר ואורית שחף המנהיגים הבלתי מעורערים של הרוק הישראלי וגם המוזיקה הישראלית.

בשורה התחתונה שום דבר לא הצליח להרוס לנו את ההופעה, כי היא הייתה הרבה יותר ממושלמת. לא הפקקים בדרך, לא הרדיו שממשיך להתעלם, לא המאבטחים שאיבדו כל שליטה ורסן, שום דבר. כשאני בהופעה של היהודים, איתך, שום דבר לא יכול לקלקל. את האהבה הבלתי מעורערת שלי והיהודים הם אלה שגרמו לאהבה שלנו לקרום עור וגידים, והם ימשיכו ללוות אותנו ואת האהבה שלנו לעד.

אני חולם המון, אבל בדרך כלל לא זוכר את החלומות שלי. הבוקר כשקמתי זכרתי גם זכרתי את מה שחלמתי בלילה. חבל שהצלחתי לישון רק חמש שעות, כי הצלחתי לחוות רק שתי הופעות של היהודים במהלך הלילה. עבור כולם ההופעה נמשכה שעתיים וחצי, אני זכיתי לשלוש הופעות של היהודים הלילה שנמשכו שבע וחצי שעות של שכרון חושים. אני בטוח שעוד אזכה בעתיד להרבה ריגושים מהסוג הזה.

עבורי ההופעה הזאת תיזכר כהופעה הגדולה והטובה ביותר שהייתי בה מאז ומעולם, גם של היהודים וגם בכלל. אבל כמו שכבר כתבתי בעבר זאת רק עוד פסגה בדרך של הלהקה האדירה הזאת, ומעבר לפסגה הזאת נמצאת אחת עוד יותר גבוהה. אני עדיין בטוח, כמו אחרי הפעם הראשונה בקיסריה, שעוד ניפגש בפארק הירקון…

*קרדיט ענק לספיר בן עמי, על צילום ועריכת התמונות ועל שהסכימה לשתפן כאן.

הפוסט היהודים כבשו את קיסריה, שוב הופיע ראשון בגולות

השעה 2:00 לפנות בוקר, שוב לא מצליח להירדם. זה קורה לי המון לאחרונה, כמעט בכל לילה. הקטע המוזר הוא שבמרבית המקרים אני פשוט לא עייף, או לפחות לא מרגיש עייף. בעיקר מדובר על השעות המאוחרות האלה בלילה, או המוקדמות בבוקר, תלוי איך מסתכלים על זה. הבעיה היא שלעיתים במהלך היום אני חש בעייפות הזאת שהלכה והצטברה לה בלי שנתבקשה לכך.

אני לידך במיטה, מביט עלייך ואת כל כך יפה ככה שאת ישנה את שנת היופי שלך. ברגעים מסוימים אני מקנא בך, מקנא ביכולת שלך לתרגם את העייפות לכדי הירדמות, שינה עמוקה. אני כל כך מקנא שממש בא לי להזדחל עמוק לתוך החלומות שלך, לצלול יחד איתך אל השקט של הלילה. אבל זה לא ממש הולך וכל שנותר לי זה להסתכל עלייך, לכתוב, ולקוות שהעייפות תחלחל גם אליי. שהעייפות תכריע אותי ואוכל להצטרף אלייך למסע הלילי הקסום שבטח עובר עכשיו על מוחך היפה.

הבעיה היא שבזמן האחרון כשאני כבר נרדם אני חולם. יותר נכון לומר שאני סובל מסיוטים. החלומות האלה רעים, החלומות האלה גורמים לי להתעורר שטוף זיעה. לילה אחד התעוררתי בחרדה איומה, בקושי הצלחתי להתנדנד בלי ליפול עד לשירותים, ומדובר על מרחק של שני מטר לכל היותר. ושם, שם בעודי עומד מול האסלה, הכל התפרץ, הכל התחיל לזרום, ההתרוקנות הזאת הייתה חייבת לבוא ובזכותה יכולתי לחזור לישון לידך, יכולתי לחזור אל תוך חלומך.

ועכשיו הכל כאן כל כך רגוע, שקט ושליו. הכלבים שלא מפסיקים לנבוח התעייפו ונרדמו. המטוסים שנוהגים להרעיד את החלונות שבו לבסיסם בשלום. הטנדרים, הג'יפים והטרקטורונים דוממו את מנועיהם. טאקי ופאברוטי נזרקו ונרדמו כל אחד בפינה שלו. ואפילו הציפורים לא מצייצות. כל כך שקט שמשב רוח הכי קליל שמעיף איזה עלה קטנטן או גרגיר אבק נשמע כל כך טוב וצלול ומפלח את האוויר. וזה כביכול הזמן הכי טוב למחשבות, הזמן המושלם כדי לצלול ולשקוע, המועד המתאים להתמודד עם כל מה שעולה, אבל שום דבר לא עולה, ממש ריק, ואקום.

מזל שיש לי את המקום הזה, מזל שאני איכשהו מצליח לבטא את עצמי בכתיבה. טוב שאני יכול לשפוך את כל מה שלא עולה וגם את המעט שבכל זאת מצליח לצוף דרך המקלדת. וכששוב אין מחשבות מסודרות וברורות במוחי אני מגניב את המבט לעברך. את נראית כל כך שלווה, כל כך רגועה. אני מקווה לפחות שהחלום שאת חולמת עכשיו עוזר לשנתך להיות ערבה ונעימה יותר. ולי נותרו שתי אופציות: להמשיך לתת דרור לפרץ המילים הלא ברור הזה ולהעלות אותן על המסך שניצב מולי. או להפנים שהשעה כבר 2:36 ולעשות את הדבר היחיד שיכול להרגיע אותי ולעזור לי להיכנס למוד של שינה.

אני אבחר באפשרות השנייה. אתנתק מהכתיבה, אקטע את חוט המחשבה שגם ככה הוא די קטוע ולא ברור. אחבק אותך, אתכרבל לתוכך, אלחש לתוך אוזנך שאני אוהב אותך, אנשק אותך בעדינות כדי לא לקטוע את החלום המתקתק שאת בטח חולמת עכשיו. אמשיך להסתכל עלייך, עד שאתעייף מספיק ואוכל לצלול לתוך המחשבות שלך, אל תוך החלום שלך, שם אני יודע שארגיש בטוח ונעים. מחר בבוקר תעזרי לי לבחור שם לקטע הלא ברור הזה…

השעה 07:15 והלילה הסתיים מוקדם מהצפוי, בקושי ארבע שעות שינה. את עדיין ישנה והיתרון שעכשיו יש כבר אור יום. את יפה כמו תמיד, עכשיו אני יכול להעביר את הזמן בהסתכלות על יופייך. המחשבות הן אותן מחשבות לא ברורות או לא מחשבתיות. לכן אעצור כאן, אמשיך להסתכל עלייך ואמתין שתתעוררי כדי שאוכל להגיד לך שוב שאני אוהב אותך.

הפוסט לילה לא שקט הופיע ראשון בגולות

כגוף אחד אנחנו מתאחדים
כמו נפש תאומה אנחנו לא זרים
כגוף אחד אנחנו מתערטלים
כמו נפש תאומה אנחנו אחד עם השני
כגוף אחד אנחנו מחובקים
כמו נפש תאומה אנחנו יחד מתקדמים
כגוף אחד אנחנו ישנים
כמו נפש תאומה חלומות משותפים רוקמים
כגוף אחד אנחנו מבלים
כמו נפש תאומה יודעים על מה חושבים
כגוף אחד פורטים על מיתרים
כמו נפש תאומה בתזמורת מנגנים
כגוף אחד אנחנו אוהבים
כמו נפש תאומה אנחנו מאוהבים.

הפוסט כגוף אחד הופיע ראשון בגולות

לפני משהו כמו 5 שנים הגעתי לשחף הביתה. היו אצלו בבית כמה גורים, אבל לשנייה לא הייתה לי התלבטות במי לבחור. האמת היא שלא אני בחרתי, אתה היית זה שבחר. מכולם אתה היחיד שישר בא אליי והתיישב עליי. באותו הרגע הבנתי שאני ואתה מבינים אחד את השני והחלטתי שאתה חוזר איתי הביתה. היית החתול הכי יפה, הכי שובב, הכי מקסים, הכי מתוק וגם הכי שחור.

5 שנים היינו יחד, לא נפרדנו לרגע. בכל לילה הלכת לישון מכורבל עליי ובכל בוקר קמת איתי, עזרת לי להתארגן לעבודה ואז כמובן חזרת לישון. עברנו המון ביחד, אני יודע שגרמתי לך ללא מעט אושר, כמו שאתה גרמת לי. ברגעים הכי קשים שלי אתה היית הכי קרוב אליי, אתה באת אליי כשבכיתי, התחככת בי, התלטפת וידעת להרגיע אותי ולתת לי את התחושה שהכל יהיה בסדר ואנחנו נעבור את כל הקשיים יחדיו.

היית שובב, עשית הרבה שטויות, אבל תמיד ידעתי לסלוח לך, כי היית הכי חמוד בעולם וידעתי שאתה לא עושה את זה מתוך רוע. את החיוך על הפנים שלך תמיד ראיתי, תמיד הרגשתי את האהבה שלך אליי, תמיד ידעתי שלא משנה מה יהיה אתה תחכה לי ליד הדלת כשאחזור הביתה ותתגעגע אליי כשאצא מהבית.

אני מקווה מאוד שאתה מבין את הצעד שעשינו, אני מקווה שאתה יודע שלא הייתה לנו ברירה. כל לילה אני הולך לישון בתקווה שאיפה שאתה נמצא עכשיו טוב לך ואתה מאושר. אני מאוד מקווה שאתה לא כועס עליי או מאוכזב ממני ושאתה עדיין זוכר אותי ואוהב אותי כמו שאני אוהב אותך. אני מודה לך על השנים הארוכות שהיינו יחד, שנים בהם נתת לי ליהנות ממך ונתת לי אהבה שלא הייתה תלויה בדבר. אני יודע שגם לך היה טוב ואם רק הייתי יכול זה היה נמשך לעד.

לעולם לא אשכח את הנסיעה האחרונה שלנו יחד, את היללות החרישיות שלך בדרך, יללות מעטות, כאילו כבר הבנת מה הולך לקרות. כשעצרנו בתחנת הדלק זה היה ממש קשה, בפעם האחרונה הצלחנו להביט אחד לשני בעיניים, בחיי שלא פספסתי את הדמעות שלך והן קרעו לי את הלב. כשהגענו לירון הרגשתי את הפחד שלך, את החשש. למזלי כשחזרתי לבד לחדר הסכמת לבוא אליי, הרמתי אותך על הידיים ונתתי לך חיבוק אחד אחרון.

כולי תקווה שבימים שעברו מאז הצלחת להתאושש ולהתרגל וכבר טוב לך. אני דואג לך מאוד ורוצה שתהיה מאושר כמו שהיית איתי ואפילו יותר. עד שאני ואתה הכרנו לא האמנתי שאוכל אי פעם להרגיש ככה, לפני למעלה מ-5 שנים לא חשבתי שאצליח להתחבר לחתול כמו שהצלחתי איתך, היום אני יכול להגיד בלי להתבייש שאני אוהב אותך הוגו, מתגעגע אליך ולנצח אזכור אותך.

הפוסט הוגו, אני אוהב אותך! הופיע ראשון בגולות

מה צריך בחג יותר מאוכל טעים (שרימפס? בליל הסדר?! מה פתאום, מדובר בדגים ;-)), קינוחים נהדרים, יין מצוין (וכל המרבה הרי זה משובח) ומשפחה חמה, טובה, נעימה וחמימה שמשרה אווירה ביתית. משפחה שנותנת לך הרגשה כל כך טובה, הרגשה שאתה רצוי, תחושה שאתה ממש אחד מהם.

מאוד התרגשתי לקבל את ההזמנה לארוחת החג הזאת ואני שמח מאוד שזכיתי להיות בחיקם של כל אחד ואחת מבני המשפחה המופלאה הזאת. הרגשתי והתרגשתי המון בחג הזה וכל שנותר לי לומר זה תודה ענקית וחג שמח.

*בתמונה: שולחן הסדר שלנו.

הפוסט נשתנה הופיע ראשון בגולות

כל מי שמכיר אותי יודע שאני וחגים זה כמו שני קווים מקבילים, לעולם אנחנו לא נפגשים. חגים מעולם לא דיברו אליי ואף פעם לא ששתי ללכת לארוחות חג. את מנהגי החגים כמובן שאינני מקיים, אני לא מאמין בהם ואין סיכוי שזה ישתנה מתישהו בעתיד.

שנים שלא חגגתי שום חג באווירה משפחתית ביתית אמיתית. לא את ראש השנה, לא פסח ולא שום חג אחר. אמנם מדי פעם חגגתי חג מסוים באווירה חברית אוהבת או אווירה משפחתית מאוד מאוד מצומצמת, אבל לא מעבר לכך.

השנה אחגוג את הפסח באווירה משפחתית חמה ואוהבת. אחגוג את החג בקרב אנשים שבהחלט מעריכים ואוהבים אותי ורוצים שאהיה איתם. כמובן שזו לא תהיה חגיגה במובן הדתי של המילה, אבל זו תהיה חגיגה במובן הביתי וזה מה שבאמת חשוב לי. ומה שהכי חשוב זה להיות איתך בחג הזה ובכלל.

אני ממש לא לוקח את ההזמנה הזאת כמשהו מובן מאליו והיא מאוד מרגשת אותי. אני מאוד מעריך אותך על הרצון שאהיה עם המשפחה בחג ומאוד מעריך את המשפחה שכל כך רוצה שאהיה איתכם מסביב לשולחן.

בפעם הראשונה מזה שנים ארוכות שאני מחכה ומצפה לחג שכבר יגיע. בפעם הראשונה מזה זמן רב ביותר שאני ממש מתרגש לקראת הפסח. שיעבור כבר השבוע הזה, נהיה סביב לשולחן ונחגוג יחד את החג. שני קווים מתמזגים, מאוחדים, מאוהבים ואוהבים.

הפוסט מה נשתנה הופיע ראשון בגולות

כשאני איתך אני לא רוצה לישון
האדרנלין זורם בדם
לא רוצה להפסיד רגע או שנייה
רוצה לנצל כל דקה ודקה.

כשאני איתך אפילו השחור כבר לא שחור
הוא הופך אפור, כחול, ירוק וגם ורוד.
הכל מרגיש כל כך נכון
תחושה שלנצח זו המשימה הכי פשוטה.

כשאני איתך אנחנו שניים
שמרכיבים שלם חזק
שיכולים ומצליחים
עם כל אתגר וכל דבר

כשאני איתך מחזיק ידיים
הלב דופק, פועם חזק
כשמתחבקים ומתנשקים
אני מרגיש כה בר מזל

כשאני איתך האהבה היא כה גדולה
הכל מרגיש מאוד טבעי
הכל זורם כל כך נקי
רוצה אותך תמיד איתי

כשאני איתך אני רוצה רק עוד ועוד ועוד ועוד
וכשאני לבד אני רוצה רק איתך.

הפוסט כשאני איתך הופיע ראשון בגולות