לצערי או לשמחתי הרבה, תלוי איך מסתכלים על זה, אני לא זוכר כמעט כלום משנותיי כילד ואפילו כנער צעיר. זיכרונותיי מהילדות מאוד מעורפלים ומעומעמים. אני בקושי זוכר מקומות, אנשים, פרצופים, רגעים, מצבים, בקיצור זיכרון חלול. מעטים הם הזיכרונות הטובים וגם הרעים. אני לא יכול להסביר את זה, אפילו לעצמי אין לי תשובות.

ובכל זאת יש דברים מעטים שאני כן מצליח לזכור. אחד מהם ואולי אחד החזקים זו אהבתי הבלתי מעורערת לחורף, לגשם ולכל התופעות הנלוות. מאז שאני זוכר את עצמי אהבתי אהבה אמיתית את החורף. הגשם בשבילי היה ברכה אמיתית, הברקים היו הבזק מדהים והרעמים היו קול חזק ומדהים שאהבתי תמיד לשמוע. תמיד אהבתי את החורף, אבל באמת. לא הייתי מסוג האנשים שבקיץ בכו שחם והתגעגעו לחורף, ובחורף התלוננו על הקור שחודר את עצמותיהם וייחלו לקיץ המהביל.

בכל קיץ ספרתי את הימים, הדקות והשניות עד לבואו של החורף. ככל שהחורף התקרב כך גם מצב רוחי השתפר. מאז ומעולם עקבתי אחרי התחזית וחיכיתי לשמוע על ימים גשומים שעומדים להגיע. בימים גשומים הייתי יכול לעמוד שעות ליד החלון או במרפסת ולצפות בגשם שיורד. שעות ארוכות הייתי שוכב במיטה עם תריס מורם, צופה בשמיים הבוהקים ומחכה לקולם של שני העננים שנפגשים אחד עם השני ורוצים לספר על כך ליקום. אף פעם לא חששתי לצאת לרחוב בזמן שגשם זלעפות שטף אותו, בשום פנים ואופן לא הייתי מסתובב עם מטריה.

החורף מסמן בשבילי את התחושה הכי זכה ונקייה. הגשם ששוטף את הכל ומשאיר אחריו את הריח הכי נעים ומושלם, משאיר אוויר שנעים להסניף עמוק לתוך הריאות. השמיים האפורים שמהווים גורם לא מבוטל בשקיעתם של אנשים רבים בדיכאון, תמיד הוציאו אותי ממנו. העננים המרהיבים, השמיים היפיפיים תמיד גרמו לי להתבונן בהם שעות ולחייך מרוב אושר. הרוח העוצמתית שמסוגלת להזיז דברים בשניות תמיד ריגשה אותי. הברקים והרעמים תמיד הקסימו וריתקו אותי. וכמובן הברד והשלג, פסגת מזג האוויר החורפי, הלבן הבוהק והטהור שיכול תמיד להפנט אותי. חבל רק שזה כמעט לא קורה בארצנו הקטנטונת.

אחד החלומות הגדולים שלי בילדות היה להעביר חורף שלם עם מישהי שאני אוהב. שתהיה מישהי שאוכל להעניק לה אהבה כמו שאני מעניק לחורף. שאוכל להסתכל עליה שעות בלילה כמו שאני מסתכל על הגשם בהערצה. שאוכל להקשיב לה כמו שאני מקשיב לצלילי הרעמים. שאוכל להסניף אותה כמו שאני מסניף את ריחו של האוויר הנקי לאחר שהגשם שטף אותו. מישהי שתעביר איתי את החורף מתחילתו ועד סופו בהתכרבלות במיטה בלילה סוער במיוחד, בחיבוק מול סרט טוב כשהגשם דופק על החלון או בנסיעה ארוכה ברכב בזמן שהגשם בחוץ לא פוסק והאדים מקשים על הראות.

הנה החורף בפתח וזאת הפעם הראשונה שאת כל העונה האהובה עליי בשנה אעביר עם האישה שאני אוהב באותו בית ובאותה מיטה. נכון שזה לא יהיה פשוט, כי היא אוהבת פוך ואני לא יכול לסבול אותו. אבל אנחנו נסתדר, כי כמה שזה קלישאתי האהבה באמת מנצחת את הכל. ויותר מזה, טום מנצח את הקור וחיבוק קטן שלי יכול להפשיר את יעל בקלות. אני אוהב את החורף, אני אוהב אותך ויחד נעבור את החורף בשלום ונהנה ממנו.

הפוסט גשם, רד כבר גשם הופיע ראשון בגולות

כבר שנים שאני לא גר בבית של ההורים. גרתי שנה עם שני שותפים, תקופה עם שותפה וכבר למעלה משלוש שנים אני מתגורר לבדי. בכל השנים הללו לא הייתה לי הרגשה של בית, הייתה לי תחושה של מקום לגור בו.

את הבית הנוכחי אהבתי יותר מכולם ובחודשים האחרונים ההרגשה התחזקה והשתנתה, בתקופה האחרונה התחושה אחרת והרבה יותר טובה. פתאום יש לי תחושה של שייכות למקום, אני מרגיש בבית, מרגיש טוב.

זה מתחיל מהמרפסת שעוצבה בעזרתך בצורה שונה וממשיך עם התמונות שעשית בשבילי שתלויות על הקיר ואותן אני רואה תמיד כשאני נכנס הביתה. אפילו במקרר אני מוצא את אותה הרגשה, ירקות מעולם לא היו בו עד שהכרתי אותך. הבגדים שלך שנמצאים בסל הכביסה, הנעליים, מברשת השיניים, מברשת השיער ואפילו עדשות המגע גורמים לאווירה ביתית, אינטימית, חמימה ונעימה.

ריחות הבישול של ימי שישי מביאים עימם ריח של בית. לבשל יחדיו זה כיף וזה נותן תחושה של שייכות ועושה טוב על הלב. מסורת האפייה שפיתחנו לעצמנו גורמת להרגשה הביתית להתעצם, אין דבר טוב יותר מעוגיות ביתיות שנעשות במו ידינו שיכול להעצים ולחדד את התחושה המתוקה של בית.

עדיין מדי פעם כשאני נכנס הביתה יש הרגשה שמשהו חסר. עדיין מדי פעם כשאני פותח את הדלת אני לא מרגיש שהבית מלא ושלם. עדיין בתחושה יש הרבה דברים שמזכירים, מנעימים ומחייכים, אבל כשאת לא כאן איתי הגעגוע גדול. ולמרות שאת לא כל הזמן נמצאת הדברים שלך, העיצוב שלך, הזיכרונות ממך, שאריות הבישול מסופי השבוע, העוגיות והריח הטוב שלך שמופץ מבגדיך, מהמגבת שלך ומהמצעים, גורמים לי להרגיש בבית ולא סתם במקום שבו אני גר…

הפוסט להרגיש בבית הופיע ראשון בגולות

הרבה אני לא זוכר מהילדות שלי ואף לא מתקופות מאוחרות יותר, אבל את המקום שבו גדלתי לא אוכל לשכוח. 20 שנה פלוס מינוס חייתי באותה דירה, באותו בניין, עם אותם שכנים ואותם חברים פחות או יותר ונוף שהשתנה מעט במרוצת השנים עת האזור הפך מוקף מפלצות אבן שחוסמות כל פתח שמשקיף לעבר הים והמפרץ.

שנים עברו מאז ביקורי האחרון בבית וגם באזור (למרות שעברתי שם לקחת דברים שלי לפני שנה/שנתיים, אבל אני לא מחשיב את זה כביקור כי זה ממש לא הרגיש ככה). בחג אזרתי אומץ והרבה מזה בזכותך והחלטתי לקפוץ לביקור. ביקור שהיה מוזר, מצד אחד היה כיף, מרגש ומעניין ומהצד השני כואב ומעציב. הנוכחות שלך עזרה המון ותרמה להקלה על הכאב והעצב מחד, ומהצד השני עשתה את הביקור למעניין, מרגש ומענג.

בבית כבר מזמן גרים אנשים אחרים, אנשים שאני לא מכיר ואין לי שמץ של מושג מי הם. יצא לי לחשוב, לתהות, להרהר, אבל לא ממש הצלחתי להגיע לאיזו שהיא מסקנה. חלף בראשי הרצון ללכת, לדפוק בדלת, לראות מי חי שם, מי תופס את מקומי בבית, מי נושם את האוויר בחדר בו ביליתי ימים ולילות ארוכים, אבל כמובן שלא עשיתי זאת.

בביקור השקפתי על הבית, על המרפסת, על הגינה שנראית מוזנחת ביותר, על המגלשה האדומה שעומדת לה מלאת חלודה כאבן שאין לה הופכין. נזכרתי בבריכה הקטנה (בריכת ילדים בגודל מטר על מטר או משהו כזה) שהייתה לנו בגינה. נזכרתי במשחקי הכדורגל הרבים ששיחקנו, בשערים שבניתי במו ידיי שלא היו מביישים חלק נכבד ממגרשי הכדורגל בארץ. נזכרתי בתמימות שהייתה מנת חלקי בתור ילד ובדאגות שכביכול לא היו חלק מחיי.

צצו לי גם זיכרונות על המשחקים שהמצאנו בתור ילדים, למשל אותו משחק שמתבסס על הבייסבול האמריקאי אבל קצת שונה. הכדור היה כדור טניס והמשחק התקיים בגן המשחקים כאשר החובט/בועט מתנדנד על הנדנדה. פעמים רבות הכדור טס לו לרחוב או לגינה של הבית הסמוך, דבר שגרם לעצבים לא מעטים אצל דיירי אותו בניין.

נזכרתי בחיוך בחצרות הבתים שנהגנו להתפלח אליהן. נזכרתי בעצי השסק, האפרסק, המשמש (שהיה אהוב עליי במיוחד, נהגתי לקטוף אותם כשהיו עוד ירוקים, קשים וחמוצים ברמות מטורפות) ועצים אחרים שהיו פזורים בסביבה, עצים שתמיד אהבו את מבצעי הקטיף שערכנו, למרות שבעליהם אהבו את המבצעים פחות…

עברנו גם ליד גן הילדים ובית הספר היסודי שלי שנראים לפחות מבחוץ די דומים למה שאני זוכר מהתקופה ששהיתי בהם. כל הזיכרונות האלה הפכו לנעימים במיוחד בגלל הנוכחות שלך. התחושה המרגיעה, הנעימה והמגוננת שאת משרה עליי, העניין והאכפתיות שאת מגלה כלפיי והאהבה הרבה שאת מרעיפה עליי הם דברים חשובים מעין כמותם, דברים שכנראה היו מאוד חסרים במחוזות ילדותי.

כשישבנו על הספסל בגן הזיכרון, שנבנה בלב החורשה לזכרה של דניאל מנצ'ל שנרצחה בפיגוע המזעזע במסעדת מצה בשנת 2002, איפה שפעם היה רק גן משחקים קטן, ראיתי בחור משחק עם שני ילדים. הייתה לי תחושה שאני מכיר אותו, הייתה לי הרגשה שאני יודע מי הוא, אבל רק כאשר שמעתי את קולו נזכרתי במי מדובר. אומץ לדבר איתו לא היה לי…

לסיום השארתי את אחד הזיכרונות החזקים שלי מאז, את החורשה שבה ביליתי את מרבית ימיי כילד. החורשה הזאת היא פנינה קיבוצית או מושבית בלב ישוב עירוני סואן והומה. היא ריאה ירוקה, מוצלת, יפה ומהממת מוקפת מבנים ארכיטקטוניים יפים יותר ויפים פחות. היא המקום אליו היה אפשר תמיד לברוח, בו תמיד היה אפשר לטייל, ליהנות ואף פעם לא להשתעמם. החורשה מלאה בעצים רבים, בעיקר עצי אורן, אלון וברוש, עצים שתמיד נעים לשבת בחיקם. שם פיתחתי את חיבתי הרבה לצנוברים ושם למדתי איך למצוא את גרגרי הצנובר ואיך לפצחם. כילד הייתי אלוף במציאת צנוברים, הייתי מפצח עשרות אם לא יותר בכל פעם שאספנו. ואת בצחוק זלזלת בכישורים שלי, אבל מהר מאוד הבנת שלידך עומד אלוף הארץ במציאת ופיצוח צנוברים לגילאי 6 עד 9.

ואיתך, כשטיילנו יחד, הבנתי לרגע שיש דברים שאנחנו לומדים, יש דברים שאנחנו מפתחים, יש דברים שאפילו שאנחנו לא משתמשים בהם כל החיים, אותם אנחנו לא שוכחים ולא מאבדים. הפנמתי שיש דברים שאנחנו רוצים לנצור ולזכור כל החיים ויש דברים שאנחנו רוצים להדחיק ולהשאיר מאחור. בתוך דקות מעטות פיזזתי לי בחורשה כמו אז כשהייתי ילד קטן ומצאתי עוד גרגר צנובר ועוד אחד. וישר לקחתי אבן לידיי וחיפשתי סלע שעליו אוכל לפצח את אותם גרגרים, בדיוק כמו לפני 20 שנה…

הפוסט מחוזות ילדותי הופיע ראשון בגולות