כל אחד חלם בילדותו מה הוא רוצה להיות או לעשות כשהוא יהיה גדול. אחד חלם שהוא רוצה להיות טייס, אחר חלם שהוא רוצה להיות שוטר (זה די הזוי כשחושבים על זה, לא?) והשלישי בכלל חלם שהוא רוצה להיות מיליונר. לי היו חלומות אחרים לגמרי…

הראשון, להיות שחקן כדורגל במכבי חיפה, אבל אחרי שהבנתי ששחקן כדורגל מקבל זריקות, בערך כמו שאני אוכל שניצל, ויתרתי על החלום הזה, לפחות בתת מודע. הרי ידוע שיש לי פוביות רבות וביניהן: איטרופוביה, איכמופוביה, במאטופוביה, אודיינפוביה ועוד כהנה וכהנה פוביות כאלה ואחרות.

החלום השני שלי היה, להיות קיבוצניק. בזמן שמרבית הקיבוצניקים של שנות השמונים והתשעים רק פנטזו על החיים בעיר הגדולה, על רכוש פרטי, כסף, הפרטות והשד יודע מה עוד, אני פנטזתי בדיוק את ההיפך. רציתי להתחלף איתם, רציתי לחיות כמו מלך (ככה הם בטח חשבו שאני חי, אני חשבתי עליהם את אותו הדבר).

החלום שלי התחיל לו אי שם בשנת אני לא ממש זוכר. היינו ילדים קטנים ונסענו לבקר חברים של המשפחה בקיבוץ גדות, השוכן לו אי שם צפונית לכנרת בגליל העליון. המדשאות האין סופיות והביקור בחדר האוכל הספיקו לי, ולא ממש הזיזו לי הבתים הקטנים והצפופים וכל שאר הדברים. מאותו רגע ידעתי, אני רוצה לחיות בקיבוץ, להיות קיבוצניק, ויהי מה!

מי היה מאמין שהחלום שלי יתגשם כעבור כמה עשרות שנים. אמנם הקיבוץ הוא כבר לא אותו קיבוץ, ההפרטה היא המונח השגור בפי חבריו, ואני כבר לא ילד שרק רוצה להתרוצץ במדשאות ובמרחבים פתוחים ואין סופיים.

מי היה מאמין שהחלום הזה יתגשם בזכות המלאכית שהכרתי בדיוק לפני ארבע שנים. אז עוד חייתי בחיפה, היא בכלל גרה במושב בשפלה הדרומית (אך משפחתה מהקיבוץ ואת ילדותה ונערותה היא בילתה שם). ומי היה מאמין שהקשר בינינו, אשר הוביל בסופו של דבר למעבר לקיבוץ, יקרום עור וגידים דווקא בהופעה של היהודים, באחד המעוזים התל אביביים, מועדון הזאפה.

מי היה מאמין שאני אעזוב את חיפה אי פעם, ועוד כל כך דרומה. פעם הייתי מרחק 10 דקות נסיעה מאצטדיון קרית אליעזר. עוד כמה שבועות אהיה מרחק עשר דקות מקריה אחרת, קרית מלאכי (הידועה יותר בכינויה: 'ק. מלאכי – החור השחור').

אז אנחנו מתחילים להתכונן לקראת המעבר וההתרגשות בשיאה. עכשיו נותר רק לעשות לובי לקראת ההצבעה הגורלית בקיבוץ, שינוי שמו של הפאב. הצלחתי כבר לגייס מספר קולות, אבל המלאכה עוד מרובה. מי היה מאמין שאי פעם אחיה כל כך קרוב לאוסישקין, פאב אוסישקין. אבל במחשבה שנייה, אולי עדיף להשאיר את שמו של הפאב על כנו, כדי שכל מה שיישאר מאוסישקין זה חניון ופאב. ובינינו, מה יכול להיות יותר מושלם מלחגוג אליפויות של מכבי חיפה בפאב אוסישקין בקיבוץ.

אנחנו סופרים את הדקות עד הגשמת החלום, עד המעבר המיוחל. בינתיים יצרנו הומור פרטי חדש. על כל דבר שאנחנו אומרים אחד לשני, אנחנו עונים ב"בקיבוץ זה יהיה אחרת…". אז אין לי ספק שבקיבוץ זה יהיה אחרת, הרבה יותר כיף, הרבה יותר שליו, ובעיקר, הרבה יותר משובח. חדר האוכל, הבריכה, האופניים, המרחבים והמדשאות, כבר מחכים לי. עד להגשמת חלום הבא…

הפוסט הדשא של הקיבוץ ירוק יותר הופיע ראשון בגולות