חווינו בנחל עוז תקופות מופלאות, אך כמובן שנאלצנו להתמודד גם עם האתגר הגדול של השנה וחצי האחרונות – בדמות צעדות השיבה, ההפגנות על הגדר, השריפות, סבבי ההסלמה, הפיצוצים, אזעקות הצבע האדום ומה לא. אבל כמובן שלא נתנו למצב לשבור אותנו.

בשבועות האחרונים החלו להתפרסם כל מיני כתבות בתקשורת ופוסטים בפייסבוק על השבר שחווים כאן התושבים ועל עזיבות של משפחות בעוטף עזה. אינני מזלזל בדברים, ואינני מקל בהם ראש, אך חשוב להיות כנים ואמיתיים ולשים את הדברים בפרופורציה הנכונה. כל משפחה שעוזבת היא עולם ומלואו. כולם מכירים כאן את כולם, גם אם רק מרחוק, ולכן הכאב של המשפחות הללו הוא הכאב של כולנו.

אבל המציאות היא אחרת לחלוטין, וחשוב לספר אותה. בקיבוץ נחל עוז לא הייתה עזיבה בשל המצב הביטחוני בשנה וחצי האחרונות. אי אפשר להתעלם מעזיבה של מספר משפחות, אך העובדות מדברות בעד עצמן. יש בנייה, מגיעות מאות משפחות, והצמיחה הדמוגרפית בשיאה.

עם זאת, חשוב לא להסתנוור מנתוני הקליטה, כמו שלא צריך לשקוע במרה שחורה עקב העזיבות. אסור להתעלם מהבעיה הקשה ביותר שחווה כל מי שחי כאן – ההתעלמות המוחלטת מצד ההנהגה; ההבנה הברורה שדין מושב משמרת או תל אביב אינו כדין קיבוץ נחל עוז או שדרות. ישנם חברי כנסת ושרים האומרים זאת בפה מלא, אחרים מוכיחים זאת במעשיהם. העובדה היא אחת: אין מדיניות, ולפחות מאז צוק איתן לא ניתן לנו כאן שום אופק, לא בדיבורים ולא במעשים, שמישהו מתכוון לפתור את הבעיה המדינית מול עזה. הלא ברור לכולם שהיא לא תיעלם ולא תיפתר מעצמה.