אתמול בצהריים, עוד נערכנו לקראת שבת שקטה. התכנון היה להכין ג׳חנון ביתי – 3 קילו שרצינו לחלק לחיילים בגזרה שלנו, ששומרים עלינו ועומדים במחסומים בצירים המובילים לקיבוץ וממנו. בניסיון לחטוף שנ״צ קיבלתי הודעה שילדי הקיבוץ זכו לקבל הזמנה למשחק הידידות שאמור להתקיים באצטדיון בלומפילד בין יובנטוס (קבוצתי האהובה) לאתלטיקו מדריד (משחק שבספק אם יתקיים) ומיד התגייסתי כדי לארגן את הרשימות, בדיוק כפי שקרה במהלך מבצע שומר החומות עם משחק חצי גמר גביע המדינה בכדורגל.

וברגע ששלחתי את טופס ההרשמה למשחק לחברי נחל עוז ולתושבים, החלו להישמע משום מקום הדי הפיצוצים האדירים. כמי שמתורגלים היטב, לקח לנו בדיוק רבע שניה כדי להידרך ולהבין שהמציאות השתנתה ואנחנו בתוך מבצע חדש. תוך דקות ספורות הוא קיבל שם – מבצע עלות השחר, וכל מדינת ישראל קיבלה את המידע וכמובן החלה להתגייס, לדאוג, לתמוך, להזמין לאירוח וכדומה.

בשעות שלאחר מכן נשמעו בעיקר הדי הפיצוצים מהצד שלנו, התקיפות של חיל האוויר נשמעו היטב, והמטוסים לא הפסיקו לחוג מעלינו. אך כולנו היינו בציפייה לתגובה של הג'יהאד האסלאמי, שהיה ברור שזה רק עניין של שעות עד שהיא תגיע. בזמן הזה התחלנו להיערך לכל מקרה, עם כביסות, אריזות, הכנסה של ציוד לרכב, בינתיים רק כדי להיות ערוכים.

אז הימים שלפני שומר החומות היו מתוחים, עם הרבה דיבורים בתקשורת ומסביב, ואנחנו רק ניסינו להבין – האם שוב הולכים לסבב / הסלמה (ביטויים הזויים, שמצטרפים לאחרים, דוגמת: "טפטופים")? ישבנו בבית בציפייה דרוכה, אחרי למעלה מעשרה סבבי הסלמה שקדמו למבצע שומר החומות (כל אחד סופר את הסבבים באופן שונה, אז אין מספר מדויק לחלוטין). ישבנו וחיכינו שהכל יתחיל, אך לא באמת ידענו שניאלץ לעזוב את ביתנו ולצאת להפגה.

במשך כל אותן הסלמות שקדמו לשומר החומות נותרנו תמיד בקיבוץ, בנחל עוז. הסבבים נמשכו תמיד כ-48-72 שעות, אנחנו היינו במשך רוב אותן שעות בממ"ד, ולאחריהן חזרנו "לשגרה", עד כמה שבאמת ניתן לחזור לשגרה אחרי ימים מטורפים שכאלה. גם הפעם העברנו למעלה מ-40 שעות דומות, אך בבוקר ה-12 במאי 2021, הבנו שזה לא הולך להיגמר תוך שעות או יום-יומיים, ונאלצנו לקבל החלטה לא פשוטה.

בסביבות השעה 10 בבוקר, שהיתי בחמ"ל הקיבוץ, לעוד ישיבה של צוות החירום, קיבלנו עדכונים, ובו זמנית כולם הונחו לשהות במרחבים המוגנים. יעל שלחה אליי הודעת וואטסאפ, שאחד החברים שלנו ארגן לכולנו מקומות בבית הארחה בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד והיא רוצה שניסע. המחשבה על הסיטואציה הייתה לי קשה מאוד – לעזוב את הבית? למה? במה פשענו? מה עשינו רע למישהו? אבל גם ההבנה שזה לא הולך להסתיים בקרוב חלחלה והבנתי שלא נוכל להישאר במצב הזה עם אלה, שהייתה אז בת שש.

סיימתי את הישיבה, הגעתי הביתה ואז הגיעה ההודעה: "בעוד כחמש דקות יפתח חלון הזדמנויות של 15 דקות ליציאה מהקיבוץ". חשוב להבהיר בנקודה זו – בגלל נקודות רבות בגזרה שלנו, בהן אנו חשופים לחלוטין לרצועת עזה, איום טילי הנ"ט הפך לאיום ממשי, ולכן ברוב הזמן במהלך מבצע שומר החומות היינו נצורים לחלוטין – לא היה ניתן לצאת מנחל עוז או להיכנס לקיבוץ. ולכן, היה עלינו לנצל את ההזדמנות שנפתחה.

מיד ארזנו מזוודה תוך חמש דקות, לא משהו עליו אני יכול להמליץ למישהו. דאגנו לקחת את המחשבים ומטענים, כדי שנוכל להמשיך איכשהו לעבוד. מבחינת בגדים, ראיתי בסל הכביסה הנקייה שעוד ישב על הספה בסלון לא מקופל, מספר זוגות תחתונים, והבנתי שזה מה שאני צריך, לכן, כמו לקחתי את ערימת הבגדים העליונה ודחפתי אותה למזוודה. עלינו על האוטו והמראנו, פשוטו כמשמעו, אני מקווה שאת הקטע הזה לא קורא אף אחד במחלקת התנועה של משטרת ישראל, ובכל מקרה אכחיש ואספר שבדיתי את הקטע הזה מליבי. אך בפועל, הרגל נדבקה לדוושת הגז, שנדבקה לרצפת הרכב, וחוץ מעצירה קטנה בשער הקיבוץ, עם דמעות בעיניים, כדי להיפרד מאילן, הרבש"צ וסגנו, ניסן, היא לא התרוממה עד העצירה הראשונה בגדרה. אחרי הדמעות בשער, שם הגיעה ההתפרקות הראשונה – שם הלכתי הצידה ופרצתי בבכי מטורף ובלתי נשלט, כאשר עוברים ושבים חולפים על פניי ולא מבינים את פשר הדבר. רק אני הבנתי – לעזוב את הבית זה קשה, זה בלתי נסבל, זה פצע, וזה מה שגרם לי לפרוץ בבכי.