דצמבר 2010, יום גשום וקר, רחובות חיפה הרטובים נטושים. הוא מחפש מקום לתפוס כמה שעות שינה, מחפש מקום להתחמם קצת, להפשיר מעט. הרעב תוקף, המחסור באוכל משפיע, הגוף לא מספיק מרופד בשומנים והקור חודר אל תוך העצמות, מחפש אוכל בפחים. בחלומות הכי גרועים הוא לא חשב או האמין שיגיע למצב הזה, אבל לפעמים לחיים יש את המסלול שלהם ולאף אחד אין באמת שליטה עליהם.

הרבה טיפוסים מפוקפקים הוא פוגש בשעות האלה ובמקומות האפלים הללו. הלילה מסוכן מאוד, אבל הוא שורד, אין לו יותר מדי ברירות. הוא מהרהר במסלול החיים שהיה כתוב עבורו, חושב על הסטייה הבלתי צפויה מהמסלול, הירידה מהפסים, התאונה שהיה מעורב בה בעל כורחו.

מי שלא היה במצב הזה לא יכול להבין ולקלוט, מי שלא היה ולא חווה לא יכול לשפוט. אנשי הלילה חיים בעיקר כדי לשרוד, ופחות שורדים כדי לחיות. הוא יודע שאף אחד לא ממש חושב עליו, אף אחד לא תוהה איפה הוא, מה מעשיו והאם הוא מסתדר. ככה זה, החיים ממשיכים, הגלים מתנפצים אל החוף, שוטפים אותו, והוא משתנה בלי שמישהו באמת שם לב לכך.

הגשם שוטף את הרחובות, הברקים מאירים אותם לשניות והרעמים מחרישים את האוזניים. הרוח העזה חודרת כל פיסת בד ועור, ואין לו הרבה שכבות, לא של בד ולא של עור. אבל לא זה מה שיכול להטריד או להפחיד אותו. הוא צריך לשרוד, להיות קשוב וחד, להיזהר מכל אדם וכל סכנה.

האיש הזה יכל להיות אני…

דצמבר 2010, במושב, לילה גשום וסוער. הסופה הגיעה גם לדרום הרחוק. חושב על ימים אחרים, ימים רחוקים, על העבר, על מה יכל להיות, על מה היה קורה אילו…

לפני כמה שעות פגש בשדה התעופה את זוג חבריו הטובים שחזרו מחופשה קצרה באמסטרדם. נזכר בהתרגשות בימים ההם לפני למעלה מארבע שנים, בימים בהם הצילו את חייו, פשוטו כמשמעו. בכל השנים מאז תמכו ועזרו ואין לדעת איפה ואם בכלל היה בלעדיהם.

לפני למעלה משנה וחצי פגש את המלאכית שלו, את המלאכית של חייו. זו הייתה נקודת המפנה בחייו, ללא צל של ספק. החום, האהבה, האכפתיות, הרגש, אלה דברים שהיו חסרים מאוד בחייו. זה מה שהעלה אותו על דרך המלך, החזיר את הקטר לפסים.

באותם ימים התחיל להבין ולהפנים את הכוח של הביחד. קלט שיש בו המון חום ואהבה לתת ולהעניק ושהוא גם ראוי לקבל בחזרה. ההכרה שאפשר להמשיך הלאה, שאפשר להתקדם וגם להצליח לא הגיעה ביום בהיר אחד, היא נבנתה לאט לאט, צעד אחר צעד. האהבה היא כוח עצום, ועם כל הקיטש זה פשוט נכון.

נפלה בחלקו הזכות והאפשרות לחשוב, להיזכר ולהעלות את הדברים על הכתב. היום הוא מוגן, שמור, אוהב, אהוב ונאהב. החיבוק והמיטה החמה זו המנה היום יומית שלו. הליטוף, הרוך, הנשיקה והאהבה זו הארוחה שאיתה הוא הולך לישון ואיתה הוא מתעורר. היום הוא יכול לעמוד ליד החלון, להביט החוצה, לצפות בגשם שיורד, והוא יודע שיש לו לאן לחזור, יש מיטה חמימה עם המון אהבה שמחכה רק לו.

האיש הזה הוא אני…

הפוסט האיש הזה הוא אני הופיע ראשון בגולות

35 שנים זה פרק זמן ארוך מאוד, זה בערך חצי מהחיים. 35 שנים של אהבה שאינה תלויה בדבר, אהבה למקום בו נולדתי ואותו אני מכיר מגיל אפס, האהבה האמיתית הראשונה שלי. אהבה לעיר המגורים שלי, לנופים, לירוק, להרים, לים, לפינות החמד האישיות שלי שאולי לא רק אני מכיר, אבל רק אני יודע שהן שלי. אהבה למקומות הבילוי, אהבה לאחיותיי שחלקו איתי שנים ארוכות בעיר, אהבה לחברים הרבים והטובים שגרו ומרביתם עדיין בה גרים. אהבה לקבוצת הכדורגל של העיר ולבילוי השבת באצטדיון שלה. אהבה לאוויר הקריר בחורף, למרות הזיהום שיש בה. אהבה לחיפה, אהבה שנולדתי איתה ואיתה גם אמות.

אחרי 35 שנים החלטתי שהגיע הזמן לשנות, להתאוורר, להתחדש ובעיקר להיות עם האהבה הגדולה והאמיתית שלי יחד. אהבה למקום, לאדמה, לעיר זאת אהבה חשובה, אבל עליה תמיד תגבר אהבת האדם, אהבת החיים ובראש ובראשונה האהבה לאישה שאיתי. החלטתי לשנות אווירה, לשנות סגנון חיים, לעשות את המעבר מהצפון עם היופי הירוק וההררי, מהצפון הקריר (לפחות בחורף) לדרום עם היופי הצהוב והמדברי, לדרום החמים (בעיקר בקיץ).

רציתי להתקרב למשפחה האהובה שלי ושל אהובתי. להיות מרחק נגיעה מאחיותיי האהובות ומשפחתן ובראש ובראשונה מהאחיין המתוק שלי. להימצא בסביבת המשפחה המקסימה והטובה של אהובתי שקיבלה אותי בחום ובאהבה שלא ניתנים לתיאור. והכי חשוב לגור תחת אותה קורת גג, לבשל באותו מטבח, לרבוץ באותו סלון, להתקלח באותה מקלחת ולישון מחובקים באותה מיטה יחד עם האחת והיחידה.

את מסע הפרידה שלי מהאהבה הראשונה שלי התחלתי בימים האחרונים והמסע הזה הוא בעיקר רגשי, טקסי וסמלי, כי האהבה הזאת תישאר איתי לעד, את החברים שנשארים לעולם לא אנטוש, לביקורים עדיין אגיע, לטיולים במקומות ובנופים האהובים אמשיך לצאת, למקומות הבילוי בטוח אשוב ומכבי חיפה כמובן תמיד אצלי בלב ולמשחקים אמשיך להגיע בקביעות.

המסע החל באחת המסעדות האהובות עליי, מסעדה פשוטה וזולה, אבל נעימה עם שירות מעולה ומחיר שווה לכל כיס. כמובן שאני מדבר על מסעדת הבוקרים שנמצאת בכניסה הדרומית לעיר. שנים ארוכות שלא הייתי שם, אבל עדיין זאת הייתה הרגשה נפלאה להיות שם ובשבילי זאת מסעדה שתמיד תזכיר לי את חיפה ואין לי ספק שגם בעתיד אבקר שם.

המסע ימשיך במפגש חברים בפאב הבית שלי, בבראון. הפאב הזה היה המקום שלי במשך שנים ארוכות, מקום שבו חוויתי רגעים משמחים רבים וביליתי בנעימים עם חברים טובים. זה היה גם מקום אליו הייתי בורח ברגעים הפחות טובים שלי והרבה פעמים המקום, האנשים, האווירה וכל המסביב (עם כמה טיפות אלכוהול) הצליחו להרים אותי מהקרשים.

בשישי נחדש את המסורת עתיקת היומין שלנו שכבר זמן רק לא מומשה. בשישי נפקוד את מסעדת אל גאוצ'ו שממנה נשקפים נופים קסומים של חיפה ומתמזגים נפלא יחד עם טעמו הנהדר של הבשר המשובח. הייתה תקופה ארוכה שבכל צהרי שישי הגענו לשם ונכנסנו לאט לאט לאווירה של סוף השבוע. תמיד ידעו לפנק אותנו שם ולגרום לנו לצאת שבעים מהאוכל, מרוצים מהאווירה ומוכנים לקראת מנוחת השבת.

המסע יסתיים בביקור בכמה פינות אהובות עליי בעיר, בעיקר מדובר על מקומות מהם אפשר לצפות על כל העיר ולראות את כל יופייה משתקף ונשפך עד לים. פינות חמד מהן רואים את כל ההר עליו בנויה העיר, את הירוק של העצים והצמחייה מתמזג עם הכחול של הים ואפילו המבנים והמפעלים מצליחים להשתלב ביופי הזה ולא לקלקל אותו.

מהשבוע הבא מתחיל פרק חדש בחיי, מעכשיו תוכלו לקרוא לי טום המושבניק. אז אולי לא אהיה המושבניק הטיפוסי, לא אחבוש כובע טמבל לראשי, לא אנעל סנדלים לרגליי ולא אלבש מכנסי זלמן, אבל ברוח ובנפש אני בטוח שאשתלב. תמיד נשבעתי לעצמי שאת חיפה לא אעזוב ואם כן, אז רק לקיבוץ או מושב. את השבועה הזאת לעצמי קיימתי, אני עובר למושב מקסים עם בת זוג מקסימה עוד יותר ואין לי ספק שהולכים להיות לנו שם יחד חיים מופלאים.

את חיפה אהובתי אני לא נוטש, אני רק קצת מתרחק, אבל איתי היא תמיד תישאר בלב ובנפש, תמיד תישאר לי אליה פינה חמה בלב ואין לי ספק שבעתיד דרכינו עוד יצטלבו.

הפוסט חיפה אהובתי הופיע ראשון בגולות