את קיסריה בנה הורדוס ומאז היא נכבשה פעמים רבות בידי מנהיגים רבים. אם מישהו היה מספר להורדוס לפני קצת יותר מ-2,000 שנים שבסופו של דבר קיסריה תיכבש על ידי להקת היהודים אני בספק אם הוא בכלל היה מקים את קיסריה. אבל אתמול זה קרה, אתמול להקת היהודים כבשה את קיסריה, שוב.

ההתרגשות עבורנו החלה כבר בדרך להופעה. שום דבר לא הצליח לפגום בהתלהבות שלנו מהחזרה לקיסריה פחות משנה אחרי הפעם הראשונה. שעתיים של נסיעה בפקקים והרדיו בשלו ממשיך לנגן שלמה ארצי, ריטה, קובי פרץ וחבריהם. גם אחרי כמעט 20 שנים, כיבוש לבבות של עשרות אלפי מעריצים, מאות הופעות מפוצצות ומכירת עשרות אלפי עותקים מהאלבומים, עדיין לא משדרים כמעט שירים של היהודים ברדיו, אפילו שהם ממלאים בפעם השנייה את קיסריה. רק תחשבו מה קרה יום קודם לכן ברדיו כאשר עומר אדם (מי?) הופיע בקיסריה…

הגענו לקיסריה וכלום לא השתנה, זה ממש הרגיש כאילו חזרנו הביתה. מה שאותי בעיקר הפתיע זו ההתרגשות והציפייה שלי, שלא נפלה מזו שהייתה לפני הפעם הראשונה בקיסריה. לפני ההופעה פגשנו עורך דין מאוד בכיר שמטפל בעניינים שונים של המשפחה, באותו רגע הבנתי שאכן כיבוש קיסריה על ידי היהודים הושלם.

ההופעה התחילה בטירוף, אורית, תום ושאר החברים לא נתנו לקהל רגע אחד של מנוחה ואפילו לא שנייה להתחמם, ישר פעמון מלחמה לתוך הוריד. לקהל לא היה נעים להתחיל להשתולל כבר בשיר הראשון, אז כולם חיכו, אבל לא יותר מדי. השיר השני הגיע וקיסריה הייתה באוויר, אנשי האבטחה נראו חסרי אונים וגם תגבורת של המשטרה לא הצליחה לעצור את השיגעון שהלך שם.

בחברת האבטחה כנראה לא הבינו שהקהל של להקת היהודים הוא קהל אחר, זה לא הערסיאדה של קובי פרץ או עומר אדם. ולכן המאבטחים השתוללו כאילו הם אחרוני השוטרים של מג"ב בפעילות נגד מפגינים פלסטינים. זה היה די מבזה, הם דחפו, צעקו והתנהגו בברבריות לא מוסברת. הם לא ידעו שהקהל של היהודים זה לא קהל שיכול לשבת בהופעות, זה קהל שבא ליהנות, להתפרק ולרקוד והכל מאהבה. מזל שלא היו להם אלות…

ההופעה הייתה מדהימה, לא היה רגע מת אחד במשך שעתיים וחצי. כמו בכל הופעה תום פטרובר ואורית שחף סחפו את הקהל בקולותיהם המופלאים, התופים של יהב ליפינסקי הלמו וכל אחד הרגיש את הדפיקות בליבו, הגיטרות של עמרי אגמון וגיא באר ניסרו כמו שצריך, הבס של ניר מימון השתלב כמו תמיד בצורה המדויקת והקלידים של רועי זוארץ נשמעו בדיוק כמו הקלידים של קודמיו.

לא נעים לי להודות, אבל אם ההופעה הראשונה של היהודים בקיסריה הייתה מושלמת, ההופעה הזאת עלתה עליה בכמה דרגות. מסתבר שלא צריך הפתעות, לא צריך אירוחים דוגמת שלום חנוך, לא צריך נזירים ולא שירים אקוסטיים. ההפתעה הכי גדולה וטובה שיכולה להיות בהופעה של היהודים היא ההופעה עצמה ועדיף שתהיה חשמלית, וזאת בעצם לא הפתעה, תמיד אתה יודע שהם יתנו מעצמם מאתיים אחוז על הבמה.

ובכל זאת גם הפתעה קטנה/גדולה הייתה, שני שירים אקוסטיים על במה נוספת שמוקמה בתוך הקהל. ואם כן צריך הפתעה, אז זאת בדיוק ההפתעה המושלמת. בכל הופעה מרגישים שהיהודים קרובים לקהל ומחוברים אליו כמו תינוק לאימו. גם במועדונים קטנים, גם בהופעות גדולות, תמיד הקרבה והחום מרגישים אותו דבר. ובכל זאת הירידה לקהל וההופעה בתוכו השלימה והעצימה עוד יותר את התחושות הללו.

באותם רגעים נדהמתי לראות את אחת הסדרניות (כבת 60 לערך) שבמהלך כל ההופעה נראתה זעופה וניסתה להשליט סדר מתקרבת לבמה, מחייכת כולה מאושר, שרה ורוקדת עם הלהקה. בשלב מסוים היא שלפה מתיקה את הטלפון הנייד ורצתה לצלם את הלהקה בוידיאו ולהנציח את אותם רגעי קסם, אך ברגע שקלטה שברשותה נוקיה 3100 ראיתי לשנייה עצבות על פניה, שחלפה מיד.

בשבילנו ההופעה הזאת הייתה בדיוק במקום והיא הייתה מושלמת לחלוטין. אחרי תקופה לא פשוטה שעוברת עלינו היינו חייבים את ההתפרקות הזאת, ואוי איזו התפרקות מופלאה זאת הייתה. כל שיר היה במקום, כל חיבוק ונגיעה הרגישה כאילו אנחנו אחד, שוב היהודים הצליחו למלא את המצברים שלי ואני בטוח שגם את שלך.

הדמעות הציפו אותי במהלך כל ההופעה, מהפתיחה האדירה עם פעמון מלחמה, דרך הריגוש האינסופי של אצלך בעולם וכלה בעוד ארון אחד שמפיל אותי כל פעם מחדש. יש אנשים שלא חווים עוצמות רגש במהלך כל חייהם כמו שאני ובוודאי גם אחרים חווים בהופעה אחת של היהודים.

במרבית ההופעה רקדתי, קפצתי והשתוללתי כשגבי אל הבמה ופניי אל עבר הקהל. פשוט לא האמנתי שאני שוב בקיסריה מפוצצת והקהל נמצא בכזאת אקסטזה ועל הבמה לא מופיע שלמה, מי? ולא קובי, מי? וגם לא ריטה, מי? אלא תום פטרובר ואורית שחף המנהיגים הבלתי מעורערים של הרוק הישראלי וגם המוזיקה הישראלית.

בשורה התחתונה שום דבר לא הצליח להרוס לנו את ההופעה, כי היא הייתה הרבה יותר ממושלמת. לא הפקקים בדרך, לא הרדיו שממשיך להתעלם, לא המאבטחים שאיבדו כל שליטה ורסן, שום דבר. כשאני בהופעה של היהודים, איתך, שום דבר לא יכול לקלקל. את האהבה הבלתי מעורערת שלי והיהודים הם אלה שגרמו לאהבה שלנו לקרום עור וגידים, והם ימשיכו ללוות אותנו ואת האהבה שלנו לעד.

אני חולם המון, אבל בדרך כלל לא זוכר את החלומות שלי. הבוקר כשקמתי זכרתי גם זכרתי את מה שחלמתי בלילה. חבל שהצלחתי לישון רק חמש שעות, כי הצלחתי לחוות רק שתי הופעות של היהודים במהלך הלילה. עבור כולם ההופעה נמשכה שעתיים וחצי, אני זכיתי לשלוש הופעות של היהודים הלילה שנמשכו שבע וחצי שעות של שכרון חושים. אני בטוח שעוד אזכה בעתיד להרבה ריגושים מהסוג הזה.

עבורי ההופעה הזאת תיזכר כהופעה הגדולה והטובה ביותר שהייתי בה מאז ומעולם, גם של היהודים וגם בכלל. אבל כמו שכבר כתבתי בעבר זאת רק עוד פסגה בדרך של הלהקה האדירה הזאת, ומעבר לפסגה הזאת נמצאת אחת עוד יותר גבוהה. אני עדיין בטוח, כמו אחרי הפעם הראשונה בקיסריה, שעוד ניפגש בפארק הירקון…

*קרדיט ענק לספיר בן עמי, על צילום ועריכת התמונות ועל שהסכימה לשתפן כאן.

הפוסט היהודים כבשו את קיסריה, שוב הופיע ראשון בגולות

לפני משהו כמו 5 שנים הגעתי לשחף הביתה. היו אצלו בבית כמה גורים, אבל לשנייה לא הייתה לי התלבטות במי לבחור. האמת היא שלא אני בחרתי, אתה היית זה שבחר. מכולם אתה היחיד שישר בא אליי והתיישב עליי. באותו הרגע הבנתי שאני ואתה מבינים אחד את השני והחלטתי שאתה חוזר איתי הביתה. היית החתול הכי יפה, הכי שובב, הכי מקסים, הכי מתוק וגם הכי שחור.

5 שנים היינו יחד, לא נפרדנו לרגע. בכל לילה הלכת לישון מכורבל עליי ובכל בוקר קמת איתי, עזרת לי להתארגן לעבודה ואז כמובן חזרת לישון. עברנו המון ביחד, אני יודע שגרמתי לך ללא מעט אושר, כמו שאתה גרמת לי. ברגעים הכי קשים שלי אתה היית הכי קרוב אליי, אתה באת אליי כשבכיתי, התחככת בי, התלטפת וידעת להרגיע אותי ולתת לי את התחושה שהכל יהיה בסדר ואנחנו נעבור את כל הקשיים יחדיו.

היית שובב, עשית הרבה שטויות, אבל תמיד ידעתי לסלוח לך, כי היית הכי חמוד בעולם וידעתי שאתה לא עושה את זה מתוך רוע. את החיוך על הפנים שלך תמיד ראיתי, תמיד הרגשתי את האהבה שלך אליי, תמיד ידעתי שלא משנה מה יהיה אתה תחכה לי ליד הדלת כשאחזור הביתה ותתגעגע אליי כשאצא מהבית.

אני מקווה מאוד שאתה מבין את הצעד שעשינו, אני מקווה שאתה יודע שלא הייתה לנו ברירה. כל לילה אני הולך לישון בתקווה שאיפה שאתה נמצא עכשיו טוב לך ואתה מאושר. אני מאוד מקווה שאתה לא כועס עליי או מאוכזב ממני ושאתה עדיין זוכר אותי ואוהב אותי כמו שאני אוהב אותך. אני מודה לך על השנים הארוכות שהיינו יחד, שנים בהם נתת לי ליהנות ממך ונתת לי אהבה שלא הייתה תלויה בדבר. אני יודע שגם לך היה טוב ואם רק הייתי יכול זה היה נמשך לעד.

לעולם לא אשכח את הנסיעה האחרונה שלנו יחד, את היללות החרישיות שלך בדרך, יללות מעטות, כאילו כבר הבנת מה הולך לקרות. כשעצרנו בתחנת הדלק זה היה ממש קשה, בפעם האחרונה הצלחנו להביט אחד לשני בעיניים, בחיי שלא פספסתי את הדמעות שלך והן קרעו לי את הלב. כשהגענו לירון הרגשתי את הפחד שלך, את החשש. למזלי כשחזרתי לבד לחדר הסכמת לבוא אליי, הרמתי אותך על הידיים ונתתי לך חיבוק אחד אחרון.

כולי תקווה שבימים שעברו מאז הצלחת להתאושש ולהתרגל וכבר טוב לך. אני דואג לך מאוד ורוצה שתהיה מאושר כמו שהיית איתי ואפילו יותר. עד שאני ואתה הכרנו לא האמנתי שאוכל אי פעם להרגיש ככה, לפני למעלה מ-5 שנים לא חשבתי שאצליח להתחבר לחתול כמו שהצלחתי איתך, היום אני יכול להגיד בלי להתבייש שאני אוהב אותך הוגו, מתגעגע אליך ולנצח אזכור אותך.

הפוסט הוגו, אני אוהב אותך! הופיע ראשון בגולות

הימים הם ימי חורף שנת 1992. אני נער צעיר בן 17, נמרץ, אופטימי, חדור אמונה, מוטיבציה ואמביציה וגם מעט נאיבי. תמיד הייתי מאוד מגובש בדעותיי ואף פעם לא הייתי אדיש לסביבה, בימים ההם החלטתי לתרגם את המחשבות והרצונות שלי לכדי מעשה והצטרפתי לרצ – התנועה לזכויות האזרח. חשוב לזכור שמדובר בימים של טרום תקופת האינטרנט, אלה ימים שבהם התקשורת בין אנשים במדינה התקיימה במפגשים פנים מול פנים ולא במסנג'ר, SMS או כל אופציה אחרת שאנחנו מכירים היום.

כעבור זמן לא רב החלה מערכת בחירות ורצ התמודדה בשיתוף עם מפלגות מפ"ם ושינוי, תחת השם מרצ – ישראל הדמוקרטית. אני פעלתי באותם הימים במרץ רב, את זמני ביליתי בצמתים, בהפגנות, בעצרות, כנסים, טלפונים ובלא מעט התחככות עם פוליטיקאים. תמיד התנדבתי ראשון לכל פעילות והרגשתי שמדובר בעבודת קודש, הייתה תחושה של שינוי באוויר וכל קול היה מאוד חשוב.

הקיץ הגיע ומערכת הבחירות המשיכה להתחמם. באוויר החם, הלח והדביק של ישראל הייתה אווירה אחרת, אווירה טובה יותר, הייתה אופטימיות. הפעילות ברחוב גרמה לי לעניין וסיפוק אדיר. השיחות עם היריבים הפוליטיים, עם המשוכנעים והמתלבטים היו מאוד מפרות. הייתה הרגשה של עשייה וגם כאשר לא הצלחתי לשכנע הרגשתי שאני הולך עם האמת הפנימית שלי שזה הדבר הכי חשוב.

23.06.1992

היום הגדול הגיע, יום הבחירות. יום מלא בפעילות, אני מתרוצץ בין הקלפיות, המטות, הפעילים, הצמתים. מאמצים אחרונים של שכנוע, ניסיונות להביא עוד מצביעים לקלפי. עוד לפני היוודע התוצאות אני חש בתחושה אדירה של סיפוק, הרגשה שמה שלא יהיה עשיתי את זה וכולנו יחד עשינו את זה.

הערב מגיע והמתח בשיאו, כולנו מתקבצים במטה המפלגה בחיפה מול הטלוויזיה וכוססים בעצבנות את הציפורניים. בדיוק בשעה 22:00 חיים יבין עולה לשידור ומכריז בגאון "מהפך!". הסקרים מנבאים הצלחה מסחררת ותוצאות האמת שזורמות מאמתות את הדברים. מרצ זוכה ב-12 מנדטים וגוש השמאל בראשותו של יצחק רבין ז"ל מבצע את המהפך הבלתי יאומן. שאגות השמחה שפרצו באותו הלילה מהמטה היו אדירות. הדמעות שהציפו אותי היו דמעות של אושר ושמחה וגם לא מעט התפרקות מהמתחים של אותם חודשים עמוסי פעילות. מאוחר יותר יצאנו לרחובות לחגיגות ספונטאניות והייתה תחושת סיפוק מטורפת. הימים שאחרי היו ימים נפלאים, המון מסיבות ניצחון וחגיגות אל תוך הלילה עם כל הפעילים וחברי הכנסת.

בערבות הימים המשכתי בפעילותי הפוליטית ואף נבחרתי לכהן בועידת המפלגה על אחת ממשבצות הצעירים. באותו הרגע הרגשתי שהגעתי לשיא ובשיא כמו שכולם יודעים צריך לפרוש, זה בדיוק מה שעשיתי. מאז במשך שנים נמנעתי מפעילות פוליטית, למרות שתמיד החיידק הזה היה בתוכי.

ביום שלישי הקרוב מדינת ישראל תלך שוב לקלפי, אני בבוקרו של אותו יום אעבוד כרגיל. בערב כמובן אשב צמוד למסך הטלוויזיה ואעקוב מקרוב אחרי התוצאות וההתפתחויות. התחושות שלי לא מנבאות דברים חיוביים, אבל לא תהיה לי ולכולנו ברירה לקבל את דין הבוחר. לקראת מערכת הבחירות הבאה שבטח תתקיים בעוד שנה, שנתיים, שלוש, אני ככל הנראה אאלץ לקבל את דין התנועה ולחזור לפעילות פוליטית. כולי תקווה שזה לא יהיה מאוחר מדי…

השיר המצורף:
משינה – אז למה לי פוליטיקה עכשיו
מהאלבום: העמותה לחקר התמותה
מילים ולחן: שלומי ברכה

"אלפי שכירים של חרב מתכנסים בתוך מסגד
הם מדברים עליי אך לא איתי
ודוד של השכן שלי קיבל את הסמג"ד
סיפרה אישתו של בן של אחותי
אהה אחותי, אהה אחותי

שרון ושמעון פרס מקימים עוד מפלגה
לפתור את המצב הנוכחי
ובניו יורק המציאו זן חדש של מחלה
ואיש אחד טוען שהוא אחי
אהה אחי, אהה אחי

שיקרתי שאמרתי שהכל כל כך נפלא
כי שום דבר בעצם לא היה נכון
גם הכדור שלנו שהפך למרובע
שכח שהוא עגול
עסקי הרוק'נרול..

בסן פרנסיסקו הגשרים זקוקים להחלמה
ברוסיה עוד אסון של רכבות
ההמונים הפילו בברלין את החומה
ולי ולך נותר רק לקוות
אהה לקוות, אהה לקוות

שיקרתי שאמרתי שהכל כל כך נפלא
כי שום דבר בעצם לא היה נכון
גם הכדור שלנו שהפך למרובע
שכח שהוא עגול
שכח שהוא עגול
שכח שהוא עגול
אני ברוק'נרול

למה אבן ברמאללה סוטה ממסלולה לולה?
למה אבן ברמאללה סוטה ממסלולה לולה?
את וגם אני בתוך ארגז
שר ואת רוקדת במרכז

שיקרתי שאמרתי שהכל כל כך נפלא
שכירים של חרב מתכנסים בתוך האפילה
ובניו יורק המציאו זן חדש של מחלה
מרגיש כל כך נפלא
אנחנו עם סגולה
אנחנו עם סגולה

אז למה לי פוליטיקה עכשיו? "

*הפוסט הנ"ל נכתב לפני הבחירות של שנת 2009 וקטע ממנו עתיד להתפרסם בספר לימוד לבגרות במדע המדינה

הפוסט מיומנו של פעיל פוליטי – אז למה לי פוליטיקה עכשיו? הופיע ראשון בגולות

בכל חיי ובמיוחד במהלך השנתיים וחצי האחרונות היו לי תקופות רבות שבהן הדמעות זלגו מעצמן. לעומתן היו תקופות לא מעטות של יובש, שבהן גם אם רציתי מאוד לבכות לא ממש הצלחתי. אני לא מתבייש בזה שאני בוכה, אני לא חושב שזה עושה אותי פחות גבר וגם לא יותר. אני חושב שזה מקסימום עושה אותי יותר אנושי.

דווקא בתקופות היובש היו רגעים רבים שבהם רציתי לבכות. הבכי משחרר, מנקה, שוטף את הנשמה ומוריד איתו איזו אבן או סלע מהלב. תמיד בתקופות היובש היו לי את הקשיים לשחרר ומאז שאני זוכר את עצמי רק דבר אחד היה עוזר לי. המוזיקה, זה הדבר שלא משנה מה, לא משנה כמה, לא משנה איפה, תמיד עזר לי לפרוק. אף פעם זה לא היה משהו מכוון, אף פעם לא שמעתי שיר במיוחד כדי לבכות. ברוב המקרים זה קרה באקראי, פתאום שמעתי איזה שיר שגרם לדמעות לפרוץ החוצה ולשטוף את הכל.

יש לי עשרות, אם לא מאות של שירים שמזכירים לי דברים, מצבים, אירועים, אהבות, אנשים ועוד הרבה דברים. חלק מהשירים מזכירים לי דברים משמחים וחלק פחות. בשורה התחתונה המוזיקה תמיד מצליחה לרגש אותי ולא יכול לקרות מצב שיעבור זמן רב בלי שיבצבצו להן דמעות, לעיתים הן של אושר ולפעמים של כאב. זה תלוי בשיר ותלוי בזיכרון ממנו…

על מדרגות התיאטרון – אילן וירצברג (מתוך האלבום משני צידי הכדור שיצא בשנת 1985)

מילים: דודו ויזר
לחן: אילן וירצברג

"עוד לא יודע מה קרה
עוד לא נקלט בהכרה
במדרגות והיא אמרה
אני רוצה שאתה תדע

ולא ידעתי אם זה רק
בחלום של מי משחק
בתיאטרון של מי אמרה
אני רוצה שאתה תדע

אני אוהב אותך
אני צריך אותך
לנוח בין כתפיי
מעל שמורות עיניי
אני אוהב אותך
אני צריך אותך

שלום לעצב לעוגמה
אצלי הצחוק עלה, עלה
על מדרגות התיאטרון
אני מצאתי פיתרון

עוד לא יודע מה קרה
עוד לא ניתפס בהכרה
במדרגות והיא אמרה
אני רוצה שאתה תדע

אני אוהב אותך.. "

*הכותרת של הפוסט לקוחה מתוך השיר קח אותי של היהודים. מילים ולחן: תום פטרובר.

הפוסט "בתוך כל מישהו את יכולה לשמוע איזה שיר…" הופיע ראשון בגולות