בשביל מרבית בני האדם החורף מהווה מטרד. יש אמנם לא מעט אנשים שמגדירים עצמם כחובבי חורף, אבל חלק לא מבוטל מהם סובל בחורף מהקור, הגשם, הרוחות ושאר תופעות מזג האוויר הנלוות. חלקם אפילו מתלונן בחורף ותוהה מתי יגיע כבר הקיץ.

חורף נתפס אצל לא מעט אנשים גם כמשהו דכאוני. ישנם לא מעט אנשים שאומרים שבחורף הדיכאון משתלט עליהם, שהאפור בחוץ עושה להם רע, שהקור מעיק עליהם ברמות שלא ניתן לתאר, ושכל מה שהם רוצים זה להיכנס למיטה, לישון (את שנת החורף) ולהתעורר כאשר בחוץ השמש זורחת, הקרניים מלטפות את העור והחום עוטף את הגוף.

אצלי זה הפוך ב-180 מעלות (או כמו שלא מעט ערסים אומרים, ב-360 מעלות). החורף נותן לי חיים, החורף מרגש אותי, הגשם מרענן אותי, הברקים והרעמים מטריפים לי את כל החושים, ואם היה שלג בכלל הייתי זוכה לטיהור מוחלט.

גם בתקופות הפחות טובות שלי אני זוכר את הסלידה והסבל הגדול שלי מהקיץ והחום, ואת האהבה והציפייה הגדולה שלי לחורף. זכור לי במיוחד יום אחד לפני כמה שנים בקיץ הלוהט של חיפה. באותו קיץ עדיין לא חייתי עם יעל, ומצב הרוח שלי לא היה בשמיים, אם ניתן להגדיר זאת כך בעדינות.

בתקופה ההיא מיעטתי לצאת מהבית, ויציאה למכולת השכונתית (ששכנה בדיוק במרחק של דקת הליכה מביתי) נחשבה ליציאת הארד קור מטורפת. באחד מימי הקיץ הלוהטים של אותו קיץ נאלצתי בעל כורחי לקפוץ למכולת, על מנת לקנות כמה מוצרים. אינני זוכר את השעה המדויקת, אבל זו הייתה שעת בוקר – צהריים, אחת השעות החמות של היום, ושעה כזאת שבאותה שכונה לא היו ברחוב אנשים, מכוניות בקושי עברו, ואפילו הכלבים והחתולים לא בזבזו את האנרגיות שלהם.

למרות שמדובר על שכונה במעלה הכרמל, שממנה נשקפים ההרים הירוקים לכל כיוון, וגם בה יש לא מעט עצים ירוקים ופרחים, אותו יום זכור לי כצהוב במיוחד. אל החום המעיק והכבד התווסף לו אובך נוראי, ויחד עם השמש הקופחת אני לא זוכר שבכלל שמתי לב לצבע אחר, פרט לצהוב המדכא.

הדבר האחרון שזכור לי מאותו יום – אני עומד לחצות את הכביש עם שקיות הקניות. מסתכל ימינה ושמאלה, לראות אולי בטעות תגיח איזו מכונית, יעבור במקרה בנאדם, או יפציע משום מקום איזה חתול טועה. אבל כמובן שכל זה לא קרה. והתחושה שעוברת בתוכי היא שסוף העולם קרב, שאין יותר אף אחד על כדור הארץ, שנשארתי לבד, אני – ולמזלי מעט הקניות שערכתי שיעזרו לי לשרוד עוד כמה ימים בעולם שנכחד.

הבעיה הקטנה – גדולה שלי היא, שאין כמעט חורף בישראל. וגם בימים שמוגדרים כחורף, אין כמעט ימי גשם, שלא נדבר על ברקים, רעמים ותופעות מזג אוויר יותר חריפות. ויותר מזה, יעל, לא סובלת חורף וסובלת מהקור, שונאת את הגשם ומפחדת מהרעמים.

אבל אני חושב שהאהבה שלי אליה עוזרת לה לקבל את החורף, ומי יודע, אולי יום יבוא והיא אפילו תחבב אותו. חימום כמעט ולא דולק אצלנו בבית, בטח שלא מזגן, מקסימום מפזר חום שמכוון רק עליה. ובלילה, למרות התלונות שלה (שממש קר) שחוזרות ונשנות בכל כניסה למיטה, אחרי לא יותר משתי דקות של חיבוק, היא קוראת לי תנור אנושי. ולמען האמת, בלא מעט לילות אני תופס אותה לא מכוסה…

הפוסט חורף, וגשם מטפטף על העורף – וחם הופיע ראשון בגולות

דצמבר 2010, יום גשום וקר, רחובות חיפה הרטובים נטושים. הוא מחפש מקום לתפוס כמה שעות שינה, מחפש מקום להתחמם קצת, להפשיר מעט. הרעב תוקף, המחסור באוכל משפיע, הגוף לא מספיק מרופד בשומנים והקור חודר אל תוך העצמות, מחפש אוכל בפחים. בחלומות הכי גרועים הוא לא חשב או האמין שיגיע למצב הזה, אבל לפעמים לחיים יש את המסלול שלהם ולאף אחד אין באמת שליטה עליהם.

הרבה טיפוסים מפוקפקים הוא פוגש בשעות האלה ובמקומות האפלים הללו. הלילה מסוכן מאוד, אבל הוא שורד, אין לו יותר מדי ברירות. הוא מהרהר במסלול החיים שהיה כתוב עבורו, חושב על הסטייה הבלתי צפויה מהמסלול, הירידה מהפסים, התאונה שהיה מעורב בה בעל כורחו.

מי שלא היה במצב הזה לא יכול להבין ולקלוט, מי שלא היה ולא חווה לא יכול לשפוט. אנשי הלילה חיים בעיקר כדי לשרוד, ופחות שורדים כדי לחיות. הוא יודע שאף אחד לא ממש חושב עליו, אף אחד לא תוהה איפה הוא, מה מעשיו והאם הוא מסתדר. ככה זה, החיים ממשיכים, הגלים מתנפצים אל החוף, שוטפים אותו, והוא משתנה בלי שמישהו באמת שם לב לכך.

הגשם שוטף את הרחובות, הברקים מאירים אותם לשניות והרעמים מחרישים את האוזניים. הרוח העזה חודרת כל פיסת בד ועור, ואין לו הרבה שכבות, לא של בד ולא של עור. אבל לא זה מה שיכול להטריד או להפחיד אותו. הוא צריך לשרוד, להיות קשוב וחד, להיזהר מכל אדם וכל סכנה.

האיש הזה יכל להיות אני…

דצמבר 2010, במושב, לילה גשום וסוער. הסופה הגיעה גם לדרום הרחוק. חושב על ימים אחרים, ימים רחוקים, על העבר, על מה יכל להיות, על מה היה קורה אילו…

לפני כמה שעות פגש בשדה התעופה את זוג חבריו הטובים שחזרו מחופשה קצרה באמסטרדם. נזכר בהתרגשות בימים ההם לפני למעלה מארבע שנים, בימים בהם הצילו את חייו, פשוטו כמשמעו. בכל השנים מאז תמכו ועזרו ואין לדעת איפה ואם בכלל היה בלעדיהם.

לפני למעלה משנה וחצי פגש את המלאכית שלו, את המלאכית של חייו. זו הייתה נקודת המפנה בחייו, ללא צל של ספק. החום, האהבה, האכפתיות, הרגש, אלה דברים שהיו חסרים מאוד בחייו. זה מה שהעלה אותו על דרך המלך, החזיר את הקטר לפסים.

באותם ימים התחיל להבין ולהפנים את הכוח של הביחד. קלט שיש בו המון חום ואהבה לתת ולהעניק ושהוא גם ראוי לקבל בחזרה. ההכרה שאפשר להמשיך הלאה, שאפשר להתקדם וגם להצליח לא הגיעה ביום בהיר אחד, היא נבנתה לאט לאט, צעד אחר צעד. האהבה היא כוח עצום, ועם כל הקיטש זה פשוט נכון.

נפלה בחלקו הזכות והאפשרות לחשוב, להיזכר ולהעלות את הדברים על הכתב. היום הוא מוגן, שמור, אוהב, אהוב ונאהב. החיבוק והמיטה החמה זו המנה היום יומית שלו. הליטוף, הרוך, הנשיקה והאהבה זו הארוחה שאיתה הוא הולך לישון ואיתה הוא מתעורר. היום הוא יכול לעמוד ליד החלון, להביט החוצה, לצפות בגשם שיורד, והוא יודע שיש לו לאן לחזור, יש מיטה חמימה עם המון אהבה שמחכה רק לו.

האיש הזה הוא אני…

הפוסט האיש הזה הוא אני הופיע ראשון בגולות

לצערי או לשמחתי הרבה, תלוי איך מסתכלים על זה, אני לא זוכר כמעט כלום משנותיי כילד ואפילו כנער צעיר. זיכרונותיי מהילדות מאוד מעורפלים ומעומעמים. אני בקושי זוכר מקומות, אנשים, פרצופים, רגעים, מצבים, בקיצור זיכרון חלול. מעטים הם הזיכרונות הטובים וגם הרעים. אני לא יכול להסביר את זה, אפילו לעצמי אין לי תשובות.

ובכל זאת יש דברים מעטים שאני כן מצליח לזכור. אחד מהם ואולי אחד החזקים זו אהבתי הבלתי מעורערת לחורף, לגשם ולכל התופעות הנלוות. מאז שאני זוכר את עצמי אהבתי אהבה אמיתית את החורף. הגשם בשבילי היה ברכה אמיתית, הברקים היו הבזק מדהים והרעמים היו קול חזק ומדהים שאהבתי תמיד לשמוע. תמיד אהבתי את החורף, אבל באמת. לא הייתי מסוג האנשים שבקיץ בכו שחם והתגעגעו לחורף, ובחורף התלוננו על הקור שחודר את עצמותיהם וייחלו לקיץ המהביל.

בכל קיץ ספרתי את הימים, הדקות והשניות עד לבואו של החורף. ככל שהחורף התקרב כך גם מצב רוחי השתפר. מאז ומעולם עקבתי אחרי התחזית וחיכיתי לשמוע על ימים גשומים שעומדים להגיע. בימים גשומים הייתי יכול לעמוד שעות ליד החלון או במרפסת ולצפות בגשם שיורד. שעות ארוכות הייתי שוכב במיטה עם תריס מורם, צופה בשמיים הבוהקים ומחכה לקולם של שני העננים שנפגשים אחד עם השני ורוצים לספר על כך ליקום. אף פעם לא חששתי לצאת לרחוב בזמן שגשם זלעפות שטף אותו, בשום פנים ואופן לא הייתי מסתובב עם מטריה.

החורף מסמן בשבילי את התחושה הכי זכה ונקייה. הגשם ששוטף את הכל ומשאיר אחריו את הריח הכי נעים ומושלם, משאיר אוויר שנעים להסניף עמוק לתוך הריאות. השמיים האפורים שמהווים גורם לא מבוטל בשקיעתם של אנשים רבים בדיכאון, תמיד הוציאו אותי ממנו. העננים המרהיבים, השמיים היפיפיים תמיד גרמו לי להתבונן בהם שעות ולחייך מרוב אושר. הרוח העוצמתית שמסוגלת להזיז דברים בשניות תמיד ריגשה אותי. הברקים והרעמים תמיד הקסימו וריתקו אותי. וכמובן הברד והשלג, פסגת מזג האוויר החורפי, הלבן הבוהק והטהור שיכול תמיד להפנט אותי. חבל רק שזה כמעט לא קורה בארצנו הקטנטונת.

אחד החלומות הגדולים שלי בילדות היה להעביר חורף שלם עם מישהי שאני אוהב. שתהיה מישהי שאוכל להעניק לה אהבה כמו שאני מעניק לחורף. שאוכל להסתכל עליה שעות בלילה כמו שאני מסתכל על הגשם בהערצה. שאוכל להקשיב לה כמו שאני מקשיב לצלילי הרעמים. שאוכל להסניף אותה כמו שאני מסניף את ריחו של האוויר הנקי לאחר שהגשם שטף אותו. מישהי שתעביר איתי את החורף מתחילתו ועד סופו בהתכרבלות במיטה בלילה סוער במיוחד, בחיבוק מול סרט טוב כשהגשם דופק על החלון או בנסיעה ארוכה ברכב בזמן שהגשם בחוץ לא פוסק והאדים מקשים על הראות.

הנה החורף בפתח וזאת הפעם הראשונה שאת כל העונה האהובה עליי בשנה אעביר עם האישה שאני אוהב באותו בית ובאותה מיטה. נכון שזה לא יהיה פשוט, כי היא אוהבת פוך ואני לא יכול לסבול אותו. אבל אנחנו נסתדר, כי כמה שזה קלישאתי האהבה באמת מנצחת את הכל. ויותר מזה, טום מנצח את הקור וחיבוק קטן שלי יכול להפשיר את יעל בקלות. אני אוהב את החורף, אני אוהב אותך ויחד נעבור את החורף בשלום ונהנה ממנו.

הפוסט גשם, רד כבר גשם הופיע ראשון בגולות