מתנחלי איתמר היקרים ותמר פוגל,

ליבי איתכם ואני משתתף בצערכם, מי ייתן ולא תדעו עוד צער לעולם. רצח הינו דבר מתועב וכמובן שרצח ילדים הוא שפל המדרגה. הרוצחים אינם בני אנוש, יש להוקיע אותם ולמצות איתם את הדין.

ולמרות זאת וגם בלי קשר אני קורא לכם לחזור הביתה, לישראל. אנחנו מחבקים אתכם, אבל רוצים וצריכים שתהיו קרובים אלינו. הגיע הזמן שמישהו יהיה מספיק אמיץ לומר לכם שתפקידכם ההיסטורי הסתיים. ממשלות ישראל בצעד לא חכם (יש כמובן שיחלקו עליי) שלחו אתכם לשליחות מסוימת, אך כל שליחות מגיעה סופה.

היום אתם תקועים לנו וגם לפלסטינים כמו עצם בגרון. אתם מוקפים בכפרים פלסטינים דוגמת עקראבה, ביתא ועוורתא במקום להיות מוקפים בערים, כפרים, קיבוצים ומושבים שרוצים בכם. שלא יספרו לנו ולכם סיפורים, מדינת ישראל מספיק גדולה בשביל למצוא לכם פתרונות דיור חלופיים ובטוחים בהרבה. בין אם במרכז הארץ ובין אם במקומות אחרים, כמו הנגב למשל.

אתם ושאר חבריכם מהווים מכשול אמיתי לשלום וגם לכך לא תוכלו להתכחש. שלושה ראשי ממשלה בעבר (ביבי, ברק ואולמרט) עמדו על סף חתימת הסכמי שלום ונסוגו רק ברגע האחרון. וזאת בגלל שאתם ושאר מתנחלי יהודה ושומרון מחזיקים אותם במקום הזה שכל לחיצה קטנה עליו עלולה מאוד לכאוב.

היישוב שלכם הוקם בשנת 1984, העולם אז היה אחר לגמרי. העולם התקדם, השתנה, התפתח ורק בנושא ההתנחלויות אנחנו דורכים במקום ומתעקשים כאילו הן מצילות אותנו מכל רעה ופגע.

בשנת 1984 עדיין לא היה אינטרנט ובטח שאף אחד אז לא חשב על שירותים כמו פייסבוק וגוגל. אנשים חיו חיים אחרים, ולכן בין היתר שלחו אתכם אז להקים את איתמר. המלחמות היו שונות, אמצעי הלחימה היו פחות מתוחכמים ולטענת אלה ששלחו אתכם לשם, אתם הייתם חלק מהמלחמה באויב. במילים שלי אפשר להגיד ששלחו אתכם לשם כדי להיות מגן אנושי.

הבעיה היא שהמציאות בהחלט הפכה אתכם למגן אנושי ואתם פעם אחר פעם חווים זאת על בשרכם. ולמרות שאתם מגן אנושי אתם לא באמת מגנים על תושבי ישראל מכיוון שהמפגעים מגיעים גם לכאן ובטח ובטח שהרקטות והטילים שלהם מגיעים.

אם היה לנו ראש ממשלה אמיץ, הוא היה אומר לתמר פוגל את האמת. הוא היה אומר לה שהגיע הזמן לעזוב את ההתנחלות ולעבור לגור במדינת ישראל. אבל היא חונכה בצורה פנאטית מסוימת ובגיל 12 במקום להתאבל ולחוות את הכאב העצום שהיא חווה בפרטיות, היא מדברת בסיסמאות ששמעה מיום היוולדה. וביבי נתניהו עונה לה על הצרכים ומבטיח לבנות עוד בהתנחלויות, כאשר בתוך מדינת ישראל הוא לא טורח לבנות מספיק כדי שמחירי הדיור יגיעו לאיזושהי נקודה של שפיות.

תמר פוגל חוותה כאב שאף אחד לא יכול אפילו להבין ולתאר. הילדה הקטנה הזאת מתחילה התמודדות קשה שתימשך במשך כל ימי חייה. הגיע הזמן שמישהו ישים לדברים הללו סוף כדי שתמר פוגל תהיה הגיבורה האחרונה.

ובנייה של עוד התנחלויות לא תועיל, כמו שהטלת עוצר על כפרים פלסטינים וחיפוש מבית לבית לא תעזור. אנחנו רק מגבירים את השנאה כלפינו ולא רחוק היום בו הפלסטינים יתקוממו כמו המצרים, הטוניסאים והלובים. אז לתושבי איתמר ושאר חבריהם המתנחלים לא תהיה ברירה והם ינוסו על נפשותיהם ויתחננו למדינת ישראל שתקבל אותם לחיקה.

מצער אותי מאוד שבשנת 2011 בחלקים מסוימים במדינת ישראל (למרות שחלקם אפילו לא שייכים לישראל מבחינת חוקיה) קדושת האדמה גוברת על קדושת החיים. במקום לקדש ערכים של שלום, אחווה ואהבה מקדשים שם את המקום ואת האדמה וחבל. לאדמה היום אין כבר כמעט ערך, אוטוטו שתי המדינות הגדולות בעולם יהיו פייסבוק וגוגל, איתמר תהיה עוד מקום נידח על המפה שבקרוב לאף אחד לא יהיה באמת אכפת ממנו.

הפוסט מכתב למתנחלי איתמר ותמר פוגל הופיע ראשון בגולות

דצמבר 2010, יום גשום וקר, רחובות חיפה הרטובים נטושים. הוא מחפש מקום לתפוס כמה שעות שינה, מחפש מקום להתחמם קצת, להפשיר מעט. הרעב תוקף, המחסור באוכל משפיע, הגוף לא מספיק מרופד בשומנים והקור חודר אל תוך העצמות, מחפש אוכל בפחים. בחלומות הכי גרועים הוא לא חשב או האמין שיגיע למצב הזה, אבל לפעמים לחיים יש את המסלול שלהם ולאף אחד אין באמת שליטה עליהם.

הרבה טיפוסים מפוקפקים הוא פוגש בשעות האלה ובמקומות האפלים הללו. הלילה מסוכן מאוד, אבל הוא שורד, אין לו יותר מדי ברירות. הוא מהרהר במסלול החיים שהיה כתוב עבורו, חושב על הסטייה הבלתי צפויה מהמסלול, הירידה מהפסים, התאונה שהיה מעורב בה בעל כורחו.

מי שלא היה במצב הזה לא יכול להבין ולקלוט, מי שלא היה ולא חווה לא יכול לשפוט. אנשי הלילה חיים בעיקר כדי לשרוד, ופחות שורדים כדי לחיות. הוא יודע שאף אחד לא ממש חושב עליו, אף אחד לא תוהה איפה הוא, מה מעשיו והאם הוא מסתדר. ככה זה, החיים ממשיכים, הגלים מתנפצים אל החוף, שוטפים אותו, והוא משתנה בלי שמישהו באמת שם לב לכך.

הגשם שוטף את הרחובות, הברקים מאירים אותם לשניות והרעמים מחרישים את האוזניים. הרוח העזה חודרת כל פיסת בד ועור, ואין לו הרבה שכבות, לא של בד ולא של עור. אבל לא זה מה שיכול להטריד או להפחיד אותו. הוא צריך לשרוד, להיות קשוב וחד, להיזהר מכל אדם וכל סכנה.

האיש הזה יכל להיות אני…

דצמבר 2010, במושב, לילה גשום וסוער. הסופה הגיעה גם לדרום הרחוק. חושב על ימים אחרים, ימים רחוקים, על העבר, על מה יכל להיות, על מה היה קורה אילו…

לפני כמה שעות פגש בשדה התעופה את זוג חבריו הטובים שחזרו מחופשה קצרה באמסטרדם. נזכר בהתרגשות בימים ההם לפני למעלה מארבע שנים, בימים בהם הצילו את חייו, פשוטו כמשמעו. בכל השנים מאז תמכו ועזרו ואין לדעת איפה ואם בכלל היה בלעדיהם.

לפני למעלה משנה וחצי פגש את המלאכית שלו, את המלאכית של חייו. זו הייתה נקודת המפנה בחייו, ללא צל של ספק. החום, האהבה, האכפתיות, הרגש, אלה דברים שהיו חסרים מאוד בחייו. זה מה שהעלה אותו על דרך המלך, החזיר את הקטר לפסים.

באותם ימים התחיל להבין ולהפנים את הכוח של הביחד. קלט שיש בו המון חום ואהבה לתת ולהעניק ושהוא גם ראוי לקבל בחזרה. ההכרה שאפשר להמשיך הלאה, שאפשר להתקדם וגם להצליח לא הגיעה ביום בהיר אחד, היא נבנתה לאט לאט, צעד אחר צעד. האהבה היא כוח עצום, ועם כל הקיטש זה פשוט נכון.

נפלה בחלקו הזכות והאפשרות לחשוב, להיזכר ולהעלות את הדברים על הכתב. היום הוא מוגן, שמור, אוהב, אהוב ונאהב. החיבוק והמיטה החמה זו המנה היום יומית שלו. הליטוף, הרוך, הנשיקה והאהבה זו הארוחה שאיתה הוא הולך לישון ואיתה הוא מתעורר. היום הוא יכול לעמוד ליד החלון, להביט החוצה, לצפות בגשם שיורד, והוא יודע שיש לו לאן לחזור, יש מיטה חמימה עם המון אהבה שמחכה רק לו.

האיש הזה הוא אני…

הפוסט האיש הזה הוא אני הופיע ראשון בגולות