ביבי, אני לא מאמין שתקרא את הדברים האלה שממוענים אליך ובכל זאת, למזלי עדיין לא העברת חוק שימנע ממני לכתוב ולהביע את דעתי. רציתי להודיע לך שגם אני אשתתף היום בהפגנת הענק, גם אני אצעד בצעדה בת"א, גם אני דורש צדק חברתי!

נכון שלפני פחות משבועיים יצאתי כנגד הארגון הלקוי של המחאה, ודעתי בעניין עדיין לא השתנתה. אני חושב שעם ניהול נכון יותר הכל היה נגמר כבר לפני זמן רב. ובינינו, כנראה שחלק מהפיתרון היה לשים אותך בין דפי ההיסטוריה. אבל את המחאה נגדך מנהלים אנשים נחמדים, נחמדים מדי.

ובכל זאת אני לא יכול להישאר יותר אדיש, בטח לא כשאני רואה את הזחיחות שלך ושל סביבתך. בוודאי לא כאשר אני רואה את התנהגותה של מירי רגב שמתבטאת בצורה שמתאימה יותר לשוק (בלי להעליב אף אחד שעובד שם) ואח"כ עוד מצפה שיכנו אותה חברת כנסת. אז מירי, תסלחי לי, או לא, אבל לא אקרא לך חברת כנסת כי התואר הזה (לא שהוא נחשב תואר של כבוד) ממש לא מגיע לך.

אני לא יכול להישאר אדיש כשאני רואה אותך ואת שר האוצר מקיימים מסיבות עיתונאים ומנסים לקנות בכסף חלק מהמפגינים, שוחד היא עבירה חמורה ביותר. קשה לי לחיות בשקט ושלווה כאשר במשך חודשים אתה מתעלם ממצוקת הרופאים ולא טורח לטפל בבעיה שלהם ולהידבר איתם, ואני לא שכחתי שאתה ח-ביבי, שר הבריאות.

אינני יכול להתעלם מההכפשות שאתה ואנשיך זורקים לעבר המפגינים. אני לא אוכל סושי, ולפעמים אפילו חוטא באיזה סטייק אנטריקוט, אם זה בסדר מבחינתך כמובן. ואני לא מעשן וזה מזל גדול, אחרת מזמן לא הייתי ממעמד הביניים.

אני לא מתבייש לומר בקול רם ומוצהר, אני שמאלני. לא הצבעתי לך בקדנציה הראשונה, ואני חושב שהיית אחד מראשי הממשלה הגרועים שידעה מדינת ישראל. ובוודאי שלא הצבעתי עבורך לקדנציה הנוכחית, כי אני לא שייך לציבור המטומטם, למרות שלצערי גם אני משלם.

אני חושב שהטעות הבסיסית שלך, ביבי, היא בהבנה של המצב. ההפגנות האלה הם לא של שמאלנים או ימנים. אנחנו לא מדברים איתך על שטחים, לא על שלום, לא על מלחמה ולא על ביטחון. או אולי בעצם כן על ביטחון, אבל לא מהסוג שאתה אוהב לחפור עליו שעות בכל מקום ברחבי הגלובוס, אלא על ביטחון כלכלי.

ההפגנות האלה הן של כולם ביבי, כל מי שלא נמצא בעשירונים שלך ושל חבריך. המחאה הזאת היא אמיתית, היא של אנשים פשוטים, אנשים שרק רוצים לחיות בכבוד. ולא משנה אם הם בעד או נגד ההתנחלויות, בעד או נגד החזרת הגולן, או כל דבר אחר שאתה היית רוצה להסית אליו את הדיון.

לפני כמה חודשים פרסמת את תלוש המשכורת שלך, כל העם ריחם עליך. רק 15,000 ש"ח נטו, רק פי שלושה מכל אדם ממוצע, רק. אבל שכחת לציין שאין לך הוצאות, דירה יש לך מהמדינה, רכב ודלק מהמדינה, ארוחות וטיסות מהמדינה, שנמשיך?

לא אמשיך להיכנס לך לכיס, כל עוד אתה תדאג שלכיס שלי ייכנס מספיק, או לפחות לא ייצא ממנו יותר מדי. מצידי אתה יכול להרוויח כמה שיותר, זה לא ממש מעניין אותי. מה שכן מעניין אותי זה שלא אשלם על שכר דירה 50 אחוז ממה שאני מכניס. שהדלק שהרכב שלי שותה לא ישתה לי 20 אחוז מהמשכורת. שהאוכל שאני מכניס לפי כדי לחיות, לא יהרוג לי עוד 50 אחוז מההכנסה שלי. אם עשית חישוב הבנת ששלושת הדברים שמניתי כבר הכניסו אותי לחובות. וכל זה לכלול בלי ביטוחים, חשבונות, מיסים ועוד ועוד ועוד. שמת לב שלא הזכרתי בילויים וסושי?! גם כי, כמו שכבר הזכרתי, אני לא אוהב סושי וגם כי אם אי אפשר לחיות כאן בכבוד, איך אפשר לבלות כאן בכבוד?

נמאס לי לחיות במצב בו בוקר אחד הבנק מודיע לי שאני חייב לו, ובבוקר למחרת ביטוח לאומי מבשר לי על חוב נוסף. אני עובד ומתפרנס בכבוד תודה לאל אבל בכל זאת המעמסה בלתי אפשרית! האמן לי שאם הייתי מרוויח 15,000 ש"ח בחודש ולא היו לי הוצאות מחייה לא הייתי חייב שקל לאף גוף, לא מסחרי/פרטי ולא של המדינה.

בקיצור, אם עד עכשיו לא עשית את תנועות הידיים שמסמנות על כך שאני חופר זה בטח רק בגלל שלא טרחת לקרוא את מה שכתבתי, הרי כולנו יודעים שאתה לא סופר אף אחד במדינה הזאת חוץ מהטייקונים. אז אני אעשה לעצמי את תנועת הידיים שמסמנת חבר, אתה חופר ואגיע לתחילתו של הסוף, של המכתב הזה ובתקווה גם המאבק ואיתו גם הקדנציה שלך.

הערב גם אני אגיע לת"א, למרות שאני גר בפריפריה. והאמן לי, אין לי ממש כסף לנסיעה הזאת, אבל אין לי ברירה. אני מרגיש שזה באמת מאבק אמיתי על הבית. מאבק צודק על אופייה של המדינה, על ערכים, על כבוד, ואסור לנו להיכנע.

אני מתרגש כמו שלא התרגשתי כבר זמן רב, אני חש שאנחנו לפני ערב היסטורי למדינה הזאת. אני מקווה שלרגע אחד תקשיב לכל עשרות או מאות האלפים ותבין שהמדינה הזאת היא שלנו, לא פחות משהיא שלך ואולי אפילו יותר.

מבחינתי איבדת את הלגיטימציה לשלוט, שתי קדנציות כל כך גרועות של שיתוק, של חוסר עשייה, זה הרבה יותר מדי. אני אקרא להפלתך, ואקווה שתיקח איתך את מרבית 120 חברי הכנסת, כי כמעט אף אחד מכם לא עשה למעננו עד היום כלום.

אבל גם אם תישאר ונמשיך לסבול אותך, הדבר הכי חשוב הוא שפעם אחת תקשיב ותעשה למען העם שלך. אולי, רק אולי, תצליח אפילו להיכנס לדפי ההיסטוריה כמישהו שעשה משהו טוב למען עמו ולא רק למען עצמו וסביבתו הקרובה. אני ועוד מאות אלפים נעשה את זה הערב וניכנס לדפי ההיסטוריה כרוב הדומם שהחליט לצעוק ולזעוק ולעשות משהו לא רק למען עצמו, אלא למען עתיד טוב יותר לכלל אזרחי המדינה ולמען עתיד טוב יותר עבור המדינה עצמה.

הפוסט ביבי, גם אני דורש צדק חברתי! הופיע ראשון בגולות

*התמונה מכאן

מאבק הקוטג', מחיר הדלק, שביתות הרופאים, מחאת האוהלים. ללא ניהול נכון, כל המאבקים הללו יכשלו בדיוק כמו קודמיהם. על מנת להצליח, צריך להפסיק להתנהל כעדר ללא רועה, צריך להוריד את הכפפות וללכת עד הסוף.

בחודשים האחרונים אנו עדים לניצניו של מאבק חברתי במדינת ישראל. זה התחיל עם ניסיונות להוזלת מחיר הדלק, המשיך עם המלחמה על מחירו של הקוטג' והתעצם עם מאבק הדיור וערי האוהלים שקמו בכל פינה ברחבי הארץ.

זה לא סוד שקשה לחיות במדינת ישראל, זה לא חדש לאף אחד שמרבית האוכלוסייה שמכונה "מעמד הביניים" קורסת תחת הנטל והעומס. כולם יודעים שכמעט בלתי ניתן לרכוש דירה במדינת ישראל, ששכר הדירה גומר במקרה הטוב רק חמישים אחוז מהמשכורת, שבשביל קניות בסופר צריך לקחת משכנתא ושדלק כדאי לאגור כי מי יודע לאן המחיר שלו עוד יאמיר.

את כל הדברים שהזכרתי לעיל מכיר כל אזרח בר דעת במדינת ישראל ועוד דברים רבים אחרים. קשרי ההון והשלטון לא נסתרים מעיניו של אף אחד במדינה, השחיתות השלטונית היא נגע שאין אחד שלא נתקל בה וחוסר האכפתיות של ממשלות ישראל לדורותיהן כלפיי אזרחיהן ידועה למרחקים.

אז מה בעצם קרה לאחרונה?
הבעיה העיקרית היא שלא קרה דבר, הכל כתמול שלשום. מחירי הדיור גבוהים כבר שנים, את החודש אי אפשר לגמור לא מהיום והמשכורות לא מספיקות לעבדים המודרניים לשום דבר מעבר למקום לישון (שכר דירה), אוכל וביגוד, וברוב המקרים היא אפילו לא מספיקה להם לצרכים הבסיסיים הללו.

אפשר לשאול למה התעוררו רק עכשיו אזרחי מדינת ישראל? ובאותה נשימה להזכיר שאותם אלה שהתעוררו עכשיו, הם אלה שבחרו בביבי נתניהו לכהונה שנייה בראשות ממשלת ישראל, למרות כל השקרים שהוא האכיל אותם ואותנו בקדנציה הראשונה. יכול להיות שהעונש הזה בכלל מגיע לנו…

אבל בפועל זה לא ממש משנה. טוב שיש התעוררות של האזרחים, זה בהחלט מרגש. השאלה היא האם זה באמת יעזור, האם באמת יהיה סופסוף שינוי אמיתי במדינת ישראל? האם נהפוך ממדינה שאזרחיה מודאגים ממנה וממעשיה למדינה שדואגת לאזרחיה?

*התמונה מכאן

האם יש לזה סיכוי, האם זה יצליח?
פה נמצאת הבעיה הגדולה ביותר. חווינו וחזינו בעבר בכל מיני ניסיונות למחאות כאלה ואחרות. ממחאות של רופאים, דרך מחאות של סטודנטים, המשך במחאות על מחירי הלחם והדלק וכלה במחאות על שחיתות פוליטית. בפועל, מכל אותן מחאות לצערנו לא יצא דבר. הגענו לשנת 2011 וכלום לא השתנה, עולם כמנהגו נוהג וביבי וחבר מרעיו עדיין אוחזים בקרנות המזבח, עדיין מוכרים לנו אשליות וסיפורים, אבל בפועל לא עושים דבר, לא למעננו ולא למען המדינה.

העניין הוא שכל ההפגנות, המחאות והמאבקים מנוהלים בחובבניות. זה מרגיש מצד אחד טוב שרבים מתגייסים למחאה, יוצאים מהבית להפגנות, לנים באוהלים ברחובות, צובאים על הכיכרות המרכזיים של המדינה. אך בפועל, מדובר על עדר ללא רועה. מפגינים רבים שרוצים שינוי, אך אין להם מנהיג שיוכל לנווט אותם ואת הפעולות שלהם, על מנת להשיג את התוצאה הכל כך רצויה.

מחאת הקוטג' החלה על ידי בחור בשם איציק אלרוב. תחילתה של המחאה נראתה מבטיחה עד מאוד ובניגוד למאבק הדיור גם הוצבו בתחילתה יעדים מאוד ברורים. ממש בהתחלה אמר איציק אלרוב שהיעד החד משמעי הוא הורדת מחיר הקוטג' אל מתחת לחמישה שקלים לגביע.

הבעיה היא שמהר מאוד רשתות השיווק יצאו בכל מיני מבצעים שלרגע הורידו את המחיר. איציק אלרוב וחבריו כנראה התלהבו יתר על המידה וכבר יצאו בהצהרות חדשות על מאבק במחיר הגבינה הלבנה, הצהובה ומוצרי מזון נוספים. בפועל, בסופו של דבר, מחיר הקוטג' ירד, אך לא למחיר הרצוי. בנוגע למחירים של מוצרי מזון אחרים לא רק שלא הייתה ירידה, אלא חלקם אף עלו. המאבק נכשל וכל זאת בגלל ניהול פזיז וכושל של המערכה.

מחאת האוהלים, לאן זה הולך?
מאבק הדיור לצערי נידון ככל הנראה, והלוואי ואני טועה, לאותו כישלון. שוב מדובר על עדר ללא רועה, המונים שיוצאים לכיכרות להפגין, אך אין להם הנהגה מסודרת שיודעת מה היא רוצה, לאן הולכים ואיך משיגים את המטרות. בינינו, גם אין להם ממש מטרות, עד היום, למעלה משבועיים מתחילתה של מחאת האוהלים, אף אחד לא באמת שמע מישהו שמסמן יעדים ברורים למאבק הדיור.

מאבק בשלטון הקר והמושחת של מדינת ישראל צריך להתנהל באופן קשוח, לא סתם אומרים ברומא נהג כרומאי. עם שלטון אטום, מנוקר ולעיתים גם אכזר צריך לנהוג באותו המטבע. וכן, אסור להשתמש במאבק הזה בכפפות של משי. צריך לנקוט גם בצעדים יותר חריפים, אולי על גבול האלימים, כמובן עד כמה שניתן במסגרת החוק.

לשבת באוהלים ברחובות זה נחמד, להפגין בכיכר זה מעולה, לחסום כבישים זה מצוין, אבל זה לא יביא את השינוי. צריך לגבש יעדים ודרישות ברורות ביותר, לעלות בעשרות ואף מאות אלפים לירושלים, לצור על הכנסת ולא לאפשר לחברי הכנסת לעזוב את המשכן, עד אשר כל הדרישות של העם, הצודקות יש לציין, ימולאו.

בעברי הייתי פעיל פוליטי, השתתפתי בהפגנות, יצאתי לכיכרות, ניסיתי ורציתי לשנות. אך כאשר הבנתי איך הדברים עובדים, הרמתי במקום מסוים ידיים. היום אני מאוד רוצה לשוב לאותן עצרות ומחאות, אבל עד שלא אראה הנהגה מסודרת ובעיקר שפויה למאבקים הללו, כנראה שלא אצטרף. עד שלא אבין שהפעם, בניגוד לעבר, הולכים עם זה עד הסוף ומבהירים לממשלה שאנחנו ממש לא העדר שלה ובטח שהרועה לא נמצא בקרבה.

לפוסטים נוספים בקטגורית אקטואליה ופוליטיקה – לחצו כאן

הפוסט עדר ללא רועה הופיע ראשון בגולות

את קיסריה בנה הורדוס ומאז היא נכבשה פעמים רבות בידי מנהיגים רבים. אם מישהו היה מספר להורדוס לפני קצת יותר מ-2,000 שנים שבסופו של דבר קיסריה תיכבש על ידי להקת היהודים אני בספק אם הוא בכלל היה מקים את קיסריה. אבל אתמול זה קרה, אתמול להקת היהודים כבשה את קיסריה, שוב.

ההתרגשות עבורנו החלה כבר בדרך להופעה. שום דבר לא הצליח לפגום בהתלהבות שלנו מהחזרה לקיסריה פחות משנה אחרי הפעם הראשונה. שעתיים של נסיעה בפקקים והרדיו בשלו ממשיך לנגן שלמה ארצי, ריטה, קובי פרץ וחבריהם. גם אחרי כמעט 20 שנים, כיבוש לבבות של עשרות אלפי מעריצים, מאות הופעות מפוצצות ומכירת עשרות אלפי עותקים מהאלבומים, עדיין לא משדרים כמעט שירים של היהודים ברדיו, אפילו שהם ממלאים בפעם השנייה את קיסריה. רק תחשבו מה קרה יום קודם לכן ברדיו כאשר עומר אדם (מי?) הופיע בקיסריה…

הגענו לקיסריה וכלום לא השתנה, זה ממש הרגיש כאילו חזרנו הביתה. מה שאותי בעיקר הפתיע זו ההתרגשות והציפייה שלי, שלא נפלה מזו שהייתה לפני הפעם הראשונה בקיסריה. לפני ההופעה פגשנו עורך דין מאוד בכיר שמטפל בעניינים שונים של המשפחה, באותו רגע הבנתי שאכן כיבוש קיסריה על ידי היהודים הושלם.

ההופעה התחילה בטירוף, אורית, תום ושאר החברים לא נתנו לקהל רגע אחד של מנוחה ואפילו לא שנייה להתחמם, ישר פעמון מלחמה לתוך הוריד. לקהל לא היה נעים להתחיל להשתולל כבר בשיר הראשון, אז כולם חיכו, אבל לא יותר מדי. השיר השני הגיע וקיסריה הייתה באוויר, אנשי האבטחה נראו חסרי אונים וגם תגבורת של המשטרה לא הצליחה לעצור את השיגעון שהלך שם.

בחברת האבטחה כנראה לא הבינו שהקהל של להקת היהודים הוא קהל אחר, זה לא הערסיאדה של קובי פרץ או עומר אדם. ולכן המאבטחים השתוללו כאילו הם אחרוני השוטרים של מג"ב בפעילות נגד מפגינים פלסטינים. זה היה די מבזה, הם דחפו, צעקו והתנהגו בברבריות לא מוסברת. הם לא ידעו שהקהל של היהודים זה לא קהל שיכול לשבת בהופעות, זה קהל שבא ליהנות, להתפרק ולרקוד והכל מאהבה. מזל שלא היו להם אלות…

ההופעה הייתה מדהימה, לא היה רגע מת אחד במשך שעתיים וחצי. כמו בכל הופעה תום פטרובר ואורית שחף סחפו את הקהל בקולותיהם המופלאים, התופים של יהב ליפינסקי הלמו וכל אחד הרגיש את הדפיקות בליבו, הגיטרות של עמרי אגמון וגיא באר ניסרו כמו שצריך, הבס של ניר מימון השתלב כמו תמיד בצורה המדויקת והקלידים של רועי זוארץ נשמעו בדיוק כמו הקלידים של קודמיו.

לא נעים לי להודות, אבל אם ההופעה הראשונה של היהודים בקיסריה הייתה מושלמת, ההופעה הזאת עלתה עליה בכמה דרגות. מסתבר שלא צריך הפתעות, לא צריך אירוחים דוגמת שלום חנוך, לא צריך נזירים ולא שירים אקוסטיים. ההפתעה הכי גדולה וטובה שיכולה להיות בהופעה של היהודים היא ההופעה עצמה ועדיף שתהיה חשמלית, וזאת בעצם לא הפתעה, תמיד אתה יודע שהם יתנו מעצמם מאתיים אחוז על הבמה.

ובכל זאת גם הפתעה קטנה/גדולה הייתה, שני שירים אקוסטיים על במה נוספת שמוקמה בתוך הקהל. ואם כן צריך הפתעה, אז זאת בדיוק ההפתעה המושלמת. בכל הופעה מרגישים שהיהודים קרובים לקהל ומחוברים אליו כמו תינוק לאימו. גם במועדונים קטנים, גם בהופעות גדולות, תמיד הקרבה והחום מרגישים אותו דבר. ובכל זאת הירידה לקהל וההופעה בתוכו השלימה והעצימה עוד יותר את התחושות הללו.

באותם רגעים נדהמתי לראות את אחת הסדרניות (כבת 60 לערך) שבמהלך כל ההופעה נראתה זעופה וניסתה להשליט סדר מתקרבת לבמה, מחייכת כולה מאושר, שרה ורוקדת עם הלהקה. בשלב מסוים היא שלפה מתיקה את הטלפון הנייד ורצתה לצלם את הלהקה בוידיאו ולהנציח את אותם רגעי קסם, אך ברגע שקלטה שברשותה נוקיה 3100 ראיתי לשנייה עצבות על פניה, שחלפה מיד.

בשבילנו ההופעה הזאת הייתה בדיוק במקום והיא הייתה מושלמת לחלוטין. אחרי תקופה לא פשוטה שעוברת עלינו היינו חייבים את ההתפרקות הזאת, ואוי איזו התפרקות מופלאה זאת הייתה. כל שיר היה במקום, כל חיבוק ונגיעה הרגישה כאילו אנחנו אחד, שוב היהודים הצליחו למלא את המצברים שלי ואני בטוח שגם את שלך.

הדמעות הציפו אותי במהלך כל ההופעה, מהפתיחה האדירה עם פעמון מלחמה, דרך הריגוש האינסופי של אצלך בעולם וכלה בעוד ארון אחד שמפיל אותי כל פעם מחדש. יש אנשים שלא חווים עוצמות רגש במהלך כל חייהם כמו שאני ובוודאי גם אחרים חווים בהופעה אחת של היהודים.

במרבית ההופעה רקדתי, קפצתי והשתוללתי כשגבי אל הבמה ופניי אל עבר הקהל. פשוט לא האמנתי שאני שוב בקיסריה מפוצצת והקהל נמצא בכזאת אקסטזה ועל הבמה לא מופיע שלמה, מי? ולא קובי, מי? וגם לא ריטה, מי? אלא תום פטרובר ואורית שחף המנהיגים הבלתי מעורערים של הרוק הישראלי וגם המוזיקה הישראלית.

בשורה התחתונה שום דבר לא הצליח להרוס לנו את ההופעה, כי היא הייתה הרבה יותר ממושלמת. לא הפקקים בדרך, לא הרדיו שממשיך להתעלם, לא המאבטחים שאיבדו כל שליטה ורסן, שום דבר. כשאני בהופעה של היהודים, איתך, שום דבר לא יכול לקלקל. את האהבה הבלתי מעורערת שלי והיהודים הם אלה שגרמו לאהבה שלנו לקרום עור וגידים, והם ימשיכו ללוות אותנו ואת האהבה שלנו לעד.

אני חולם המון, אבל בדרך כלל לא זוכר את החלומות שלי. הבוקר כשקמתי זכרתי גם זכרתי את מה שחלמתי בלילה. חבל שהצלחתי לישון רק חמש שעות, כי הצלחתי לחוות רק שתי הופעות של היהודים במהלך הלילה. עבור כולם ההופעה נמשכה שעתיים וחצי, אני זכיתי לשלוש הופעות של היהודים הלילה שנמשכו שבע וחצי שעות של שכרון חושים. אני בטוח שעוד אזכה בעתיד להרבה ריגושים מהסוג הזה.

עבורי ההופעה הזאת תיזכר כהופעה הגדולה והטובה ביותר שהייתי בה מאז ומעולם, גם של היהודים וגם בכלל. אבל כמו שכבר כתבתי בעבר זאת רק עוד פסגה בדרך של הלהקה האדירה הזאת, ומעבר לפסגה הזאת נמצאת אחת עוד יותר גבוהה. אני עדיין בטוח, כמו אחרי הפעם הראשונה בקיסריה, שעוד ניפגש בפארק הירקון…

*קרדיט ענק לספיר בן עמי, על צילום ועריכת התמונות ועל שהסכימה לשתפן כאן.

הפוסט היהודים כבשו את קיסריה, שוב הופיע ראשון בגולות

רשת האינטרנט הביאה איתה המון דברים נפלאים: גישה למידע אין סופי, יכולת לתקשר עם חברים ומכרים מכל העולם בקלות ובעלות אפסית, אפשרות להכיר חברים חדשים, ליצור קשרים עסקיים, לקדם עסקים פרטיים ועוד. אך בנוסף ישנן גם לא מעט רעות חולות שהתפתחו עם השנים, אחת מהן היא כמובן דואר הזבל.

חברות, עסקים קטנים וגם סתם אנשים פרטיים אוהבים לשלוח דואר לרשימות תפוצה ענקיות, בעיקר עם הצעות לרכישת שרות או מוצר מסוים. כל זאת כמובן ללא בקשה או אישור מפורש מצידם של אותם נמענים.

עם השנים התפתחה חקיקה המותאמת לשינויים הטכנולוגיים המתקדמים, בדגש על רשת האינטרנט. אחד החוקים הטובים והחשובים שחוקקו הוא חוק דואר הזבל (ספאם). ביום 27/5/2008, התקבל בכנסת בקריאה שנייה ושלישית התיקון לחוק התקשורת (בזק ושידורים) בו אישרה הממשלה את הצעת החוק האוסרת על גופים מסחריים לשלוח דואר זבל.

החוק קובע מפורשות כי "לא ישגר מפרסם דבר פרסומת באמצעות פקסימיליה, מערכת חיוג אוטומטי, הודעה אלקטרונית או הודעת מסר קצר, בלא קבלת הסכמה מפורשת מראש של הנמען". בנוסף, החוק קובע כי מדובר בעוולה אזרחית, המאפשרת לבית המשפט לפסוק פיצויים ללא צורך בהוכחת נזק, בשיעור של עד 1,000 שקל בגין כל דבר פרסומת שנשלח בניגוד לחוק. כמו כן, הפרה של חוק דואר הזבל הינה גם עבירה פלילית, אשר חושפת את השולחים לקנס כספי גבוה הקבוע בחוק העונשין הישראלי.

ולמרות החקיקה חברות ועסקים רבים ממשיכים לזלזל בחוקים ובאזרחים ועדיין שולחים ספאם. הבעיה היא שמרבית האזרחים אדישים או שלא מספיק מכירים את החוק האוסר על שליחת דואר זבל ולכן לא מתלוננים כלפי אותם גופים, עסקים וחברות.

בתאריך 06/03/2011 בשעה 04:07 שוגרה אליי הודעת דואר אלקטרוני מהאתר 'dday' (מקבוצת 'דפי זהב'). כעבור מספר שעות בתאריך 07/03/2011 בשעה 16:33 שוגר אליי מייל נוסף מאותו אתר. כמובן שאותן שתי הודעות דואר אלקטרוני נשלחו לכתובת המייל שלי ללא כל הסכמה מפורשת לכך מצידי.

בפנייה שביצעתי מיד באותו ערב לאתר ולקבוצת 'דפי זהב' ביקשתי להפסיק כל משלוח של דואר זבל אליי מצידם, התרעתי בפניהם על כך שהם עוברים על חוקי מדינת ישראל ועל חוק הספאם והודעתי כי במידה ולא אקבל פיצוי מהם אפנה לבית המשפט.

בתחילה ניסו להתנער מפנייתי בקבוצת 'דפי זהב' וניסו לספר לי שאני רשום לאתר אחר של הקבוצה ('Weekend') ולכן הם יכולים עכשיו להציף את תיבת הדואר האלקטרוני שלי בדואר זבל פרסומי מכל אתר שבבעלותם. כמובן שדברים אלה נוגדים את הוראת החוק הברור, הבהיר והמפורש.

לא ויתרתי לאתר ולקבוצת דפי זהב ולאחר מספר ימים, כאשר הם הבינו שמי שעומד מולם הוא לא פראייר הם הודיעו לי שיפצו אותי כפי שדרשתי. ואכן לאחר כמה ימים הגיע לביתי צ'ק מחברת 'זאפ מחשוב בע"מ' על סך 250 שקלים ועליו כתוב "החזר בגין פיצוי שליחות חומר פרסומי"

אל תוותרו לכל אותם גופים וחברות ששולחים אליכם דואר זבל, עמדו על זכותכם החוקית לבחור ממי לקבל חומר פרסומי וממי לא, ובמידה ואתם נתקלים בחברה שמזלזלת בכם ובחוק בצורה כה ברורה ובוטה, אל תהססו לפנות לאותה חברה וגם לבית המשפט.

קיבלתם דואר זבל, אתם צריכים עזרה או טיפים בהתמודדות עם מצבים דומים – לחצו כאן

הפוסט דואר זבל? לא בבית ספרנו! הופיע ראשון בגולות

לכל אדם בעולם יש את היום המיוחד הזה, היום שהוא רק שלו. למרות שאותו יום ספציפי יכול להיות מיוחד לאנשים רבים, עבור כל אחד הייחוד הוא שונה והכי אישי. ולמי שעדיין לא הבין על מה אני מדבר, אז כמובן שעל יום ההולדת.

ובסתירה למה שכתבתי בפסקה הראשונה, למרות שלכל אדם יש יום הולדת אחד בשנה, לי יש שניים. ובכל אחד מימי ההולדת הללו אני נוהג לעשות מן סיכום ביניים, חשבון נפש עצמי של איפה הייתי לפני שנה, מה קרה מאז ולאן אני הולך.

ביום ההולדת הנוכחי אני יכול להכריז על הצלחות לא מבוטלות. על מציאת הנישה שלי בתחום התעסוקתי, על יציאה לדרך עצמאית. חלק מהדברים שקורים לנו בחיים קורים לנו באופן מקרי לחלוטין, אך הם מביאים איתם תובנות ומסקנות חשובות ביותר. בשנה האחרונה הבנתי כמה חשובה וטובה לי העצמאות.

אבל הדבר הכי חשוב שקרה לי בשנה האחרונה זה שהאהבה המשיכה לפרוח ולהתעצם כמו שאיחלתי לעצמי ולנו לפני שנה. שמצאתי את המקום שלי, את הפינה שלי, את הבית שלי שבו אני מרגיש הכי אהוב ורצוי, והכי נעים וחמים. האהבה שלנו תמיד תהיה קשורה ליום ההולדת שלי כי גם בעקבותיו היא פרצה לה. החום והאהבה שקיבלתי מהמשפחה שלי עטפו אותי וגרמו לי לשנה נפלאה גם כן, וכך גם החברים המופלאים שלי.

לשנה הקרובה אאחל לעצמי שהדרך שבחרתי בה תוביל אותי בדיוק למקום שאני מייחל. שהאהבה שלנו תמשיך לפרוח באותה מידה ושנמשיך להיות מאושרים יחד. וכמובן, איך אוכל לא לאחל לעצמי שהשנה האליפות תהיה בצבע הירוק הנכון.

אז יכול להיות שדן בן אמוץ נולד באותו תאריך, וסביר מאוד להניח שרודי פלר חוגג את יום הולדתו ה-51 אי שם בגרמניה או במקום אחר ברחבי הגלובוס, ייתכן בהחלט שגארי קספרוב עושה עם עצמו את סיכום 48 שנות חייו עד כה, והגיוני ביותר שגם קרלס פויול שמח ביום ההולדת ה-33 שלו למרות הסופר קלאסיקו שמצפה לו בשבת. אבל יום ההולדת שלי הוא הכי מיוחד, כי הוא שלי ורק שלי.

הפוסט יום טום הופיע ראשון בגולות

איך מתמודדים עם חברה דוגמת יס (yes) שמטרידה את מי שאינו לקוח שלה?

היו תקופות בהן הייתי מקבל שיחה פעם בחודש מהחברה והיו גם תקופות בהן הייתי זוכה לשיחות שלוש פעמים בשבוע. עובדות מסוימות של החברה כבר היו מזהות אותי ואומרות לי שדיברנו בעבר. לשאלתי, אם דיברנו בעבר ומסרתי לכן שאינני מעוניין וביקשתי להפסיק להתקשר אליי, הן כמובן לא ענו.

למרות כל ניסיונותיי לגרום לחברת Yes להפסיק את ההטרדות הטלפוניות, לא הצלחתי. גם פנייה שלי לפני כשנתיים למחלקת פניות הציבור של החברה נענתה בזלזול. ניסיתי אסטרטגיות שונות, משונות ומגוונות. לעיתים הייתי אומר בפשטות שאני לא מעוניין ומנתק את השיחה, בפעמים אחרות מסרתי שאני לקוח של חברת יס ובמקרים שונים עדכנתי את הנציגות שאין ברשותי טלוויזיה. אך שום דבר לא עזר וההטרדות רק הלכו והתגברו.

ככה גורמים לחברת יס (yes) להפסיק את ההטרדות!

בסופו של דבר לפני כארבעה חודשים החלטתי לשנות טקטיקה. בכל פעם שהתקשרו אליי מחברת יס זרמתי עם הנציגה והתחננתי שתתאם לי פגישה עם סוכן של החברה כי אני ממש רוצה לעזוב את חברת Hot. כמובן שבכל שיחה קבעתי פגישה לכתובת אחרת (פיקטיבית לחלוטין). הבנתי שרק כאשר אחזיר לחברת Yes באותו המטבע, הנושא ייפתר וההטרדות ייפסקו.

לאחר מספר פעמים שסוכנים הגיעו לכתובות שונות ובחברת הלוויין עדיין לא ירד האסימון, החלטתי שהגיע הזמן לנסח פנייה רצינית ביותר. מכתב ארוך ומפורט שטומן בחובו את כל השתלשלות העניינים נכתב על ידי ונשלח למחלקת פניות הציבור של חברת יס עם העתקים לשר התקשורת, מר משה כחלון, משרד התקשורת, המועצה לשידורי כבלים ולוויין והמועצה הישראלית לצרכנות.

בתחילה בחברת Yes חשבו שגם הפעם יוכלו לפתור אותי בתגובה לאקונית ולא עניינית. אך מהר מאוד הבהרתי להם שהפעם הם צריכים לבצע ניתוח ייסודי ולא לנסות לתת לי אקמול. לאחר התשובה הראשונית שהייתה מגוחכת הסברתי לחברת יס ששר התקשורת מכותב גם כן (אם הם לא שמו לב) ולכן הם לא יוכלו לשלוח אותי הלאה ללא פתרון הולם לבעיה, במילים אחרות אמרתי להם שטום לא פראייר וכדאי להם מאוד להתייחס אליי ברצינות.

אפשר להגיד לחברת יס (YES) לא (NO)!

לפני כחודשיים זכיתי לקבל שיחת טלפון ממנהלת מחלקת פניות הציבור של חברת יס, הגברת תמי מדזר, בכבודה ובעצמה. למרות כל ההתנהלות הקלוקלת של חברת Yes, חשוב לי לציין את הטיפול היעיל, האדיב והמסור של תמי מדזר. בשיחה עימה היא מסרה לי את הטלפון הישיר שלה וביקשה שבמידה והנושא לא ייפתר אפנה אליה ישירות. מאז אותה שיחה, לשמחתי לא שמעתי עוד מנציגיה של חברת יס.

אם אי פעם אשקול להצטרף לחברת יס זה יקרה בגלל הרצון שלי ולא בגלל שמיטל, שירה, עדן או עידן מחברת Yes יטרידו אותי טלפונית. אני הצלחתי להגיד לחברת יס – NO!

אם גם אתם נתקלתם בחוויות דומות עם חברת יס, או שאתם צריכים עזרה או טיפים בהתמודדות עם מצבים דומים – לחצו כאן

שתפו באהבה וזכו למצוות :)

הפוסט יס – חברה מטרידה הופיע ראשון בגולות

נשיא המדינה לשעבר הוא עבריין מין סדרתי, זה משפט קשה ובלתי נתפס. אני חושב על הדברים שוב ושוב ומתקשה לעכל אותם, מתקשה לקלוט שהאיש הקטן והעלוב הזה הטיל כתם כל כך גדול ונורא על מדינת ישראל.

מספיק לראות את החבורה האלימה הזאת שהקיפה אותו בדרך לכל דיון שהתנהל בבית המשפט כדי להבין שהוא חי בעולם אחר, עולם משל עצמו. הבעיה היא שבעולם ההוא שבו הוא חי היו חוקים אחרים, כללים שונים וערכים שחלים רק עליו ועל סביבתו (או שאולי לא היו כלל ערכים).

ובאותו עולם בו הוא חי הוא הרשה לעצמו לעשות מה שהוא רוצה ולפגוע בדרך בנשים רבות, אני בטוח שלא כולן יצאו וסיפרו על כך. אין לי גם ספק שהוא פגע לא רק בנשים ולא רק בתחום המיני, אלא גם באנשים ובתחומים אחרים, אבל לכך אין הוכחות ועל כך עד היום אף אחד לא התלונן, אז כל הדברים הללו יישארו לוטים בערפל.

בשורה התחתונה מדובר בנשיא שאנס, בנשיא שהטריד מינית, שביצע מעשים מגונים, ששיבש הליכי משפט ועוד. משה קצב נשאר רוב הזמן בפנים חתומות, לא הודה במעשיו, לא התחרט ובטח שלא התנצל. ועל כך הוא נענש, יש יגידו שבחומרה ויש יגידו שבאופן קל מדי, אך הדבר החשוב הוא שמשה קצב ילך לכלא ולהרבה זמן. שם יהיה לו את הזמן לחשוב על הדברים הנוראים שהוא עולל.

אולי היה ראוי יותר אם היה מקבל עשרים שנות מאסר, אך גם העונש שהוא קיבל הוא מספק וראוי לטעמי. כולי תקווה שבית המשפט לא ידחה את ביצוע גזר דינו וב-8 למאי נצפה כולנו בשידורי הטלוויזיה שיראו את משה קצב, האדם הקטן והנאלח, מתחיל לשלם את חובו לחברה.

שבע שנות המאסר שהוא קיבל להערכתי יסיימו את חייו והוא לא יראה יותר אור יום כאדם חופשי. אין לי שום חמלה, צער או אמפטיה כלפיו ואני מאחל לכולנו שנפטרנו מעונשו של זה. דמעות התנין שלו וההתקפות שלו על בית המשפט והתקשורת לא עושות עליי שום רושם מיוחד, הוא אדם שפל וכראוי לאדם כזה הוא ינמק בכלא, כנראה עד סוף ימי חייו.

כולי תקווה שכל אותן בחורות שנפגעו ממעשיו יצליחו איכשהו לשים את הדברים מאחוריהן ויתחילו לשקם את חייהן. אין לי ספק שלעולם הן לא ישכחו את מה שהן עברו ולעולם הן לא יחזרו לחיים נורמאליים לחלוטין, אך אני מקווה שהן מצאו קצת שקט ונחמה בהכרעה של בית המשפט.

לסיום אני אתפלל שכל אזרח במדינה הפנים את המסר של בית המשפט ולמד את הלקח. בין אם מדובר באישיות ציבורית ובין אם מדובר באדם רגיל מן השורה. הגיע הזמן שהאלימות בחברה שלנו תיפסק, שנשים יוכלו לצעוד ברחוב או להגיע למקום העבודה שלהן בלי מורא ופחד והגיע הזמן שאנשי ציבור יבינו שהם לא יכולים לנצל את מעמדם ותפקידם. אני מקווה שעכשיו זה ברור ומובן.

זה לא יום שמח למדינה, זה יום עצוב. אך אולי גם הסמליות שיש בתאריך שבו משה קצב צריך להיכנס לכלא יכולה לתאר את התחושות ביום הזה. כמו המעבר מיום הזיכרון העצוב ליום העצמאות השמח, כך העצב והשמחה ביום הזה מתערבבים להם. עצב שדבר כזה קרה במדינת ישראל, אך שמחה על כך שבית המשפט נתן הכרעת דין וגזר דין כל כך ברורים ובמקום מסוים גם קשים.

*התמונה מתוך ויקיפדיה

הפוסט אנסי קצב הופיע ראשון בגולות

מתנחלי איתמר היקרים ותמר פוגל,

ליבי איתכם ואני משתתף בצערכם, מי ייתן ולא תדעו עוד צער לעולם. רצח הינו דבר מתועב וכמובן שרצח ילדים הוא שפל המדרגה. הרוצחים אינם בני אנוש, יש להוקיע אותם ולמצות איתם את הדין.

ולמרות זאת וגם בלי קשר אני קורא לכם לחזור הביתה, לישראל. אנחנו מחבקים אתכם, אבל רוצים וצריכים שתהיו קרובים אלינו. הגיע הזמן שמישהו יהיה מספיק אמיץ לומר לכם שתפקידכם ההיסטורי הסתיים. ממשלות ישראל בצעד לא חכם (יש כמובן שיחלקו עליי) שלחו אתכם לשליחות מסוימת, אך כל שליחות מגיעה סופה.

היום אתם תקועים לנו וגם לפלסטינים כמו עצם בגרון. אתם מוקפים בכפרים פלסטינים דוגמת עקראבה, ביתא ועוורתא במקום להיות מוקפים בערים, כפרים, קיבוצים ומושבים שרוצים בכם. שלא יספרו לנו ולכם סיפורים, מדינת ישראל מספיק גדולה בשביל למצוא לכם פתרונות דיור חלופיים ובטוחים בהרבה. בין אם במרכז הארץ ובין אם במקומות אחרים, כמו הנגב למשל.

אתם ושאר חבריכם מהווים מכשול אמיתי לשלום וגם לכך לא תוכלו להתכחש. שלושה ראשי ממשלה בעבר (ביבי, ברק ואולמרט) עמדו על סף חתימת הסכמי שלום ונסוגו רק ברגע האחרון. וזאת בגלל שאתם ושאר מתנחלי יהודה ושומרון מחזיקים אותם במקום הזה שכל לחיצה קטנה עליו עלולה מאוד לכאוב.

היישוב שלכם הוקם בשנת 1984, העולם אז היה אחר לגמרי. העולם התקדם, השתנה, התפתח ורק בנושא ההתנחלויות אנחנו דורכים במקום ומתעקשים כאילו הן מצילות אותנו מכל רעה ופגע.

בשנת 1984 עדיין לא היה אינטרנט ובטח שאף אחד אז לא חשב על שירותים כמו פייסבוק וגוגל. אנשים חיו חיים אחרים, ולכן בין היתר שלחו אתכם אז להקים את איתמר. המלחמות היו שונות, אמצעי הלחימה היו פחות מתוחכמים ולטענת אלה ששלחו אתכם לשם, אתם הייתם חלק מהמלחמה באויב. במילים שלי אפשר להגיד ששלחו אתכם לשם כדי להיות מגן אנושי.

הבעיה היא שהמציאות בהחלט הפכה אתכם למגן אנושי ואתם פעם אחר פעם חווים זאת על בשרכם. ולמרות שאתם מגן אנושי אתם לא באמת מגנים על תושבי ישראל מכיוון שהמפגעים מגיעים גם לכאן ובטח ובטח שהרקטות והטילים שלהם מגיעים.

אם היה לנו ראש ממשלה אמיץ, הוא היה אומר לתמר פוגל את האמת. הוא היה אומר לה שהגיע הזמן לעזוב את ההתנחלות ולעבור לגור במדינת ישראל. אבל היא חונכה בצורה פנאטית מסוימת ובגיל 12 במקום להתאבל ולחוות את הכאב העצום שהיא חווה בפרטיות, היא מדברת בסיסמאות ששמעה מיום היוולדה. וביבי נתניהו עונה לה על הצרכים ומבטיח לבנות עוד בהתנחלויות, כאשר בתוך מדינת ישראל הוא לא טורח לבנות מספיק כדי שמחירי הדיור יגיעו לאיזושהי נקודה של שפיות.

תמר פוגל חוותה כאב שאף אחד לא יכול אפילו להבין ולתאר. הילדה הקטנה הזאת מתחילה התמודדות קשה שתימשך במשך כל ימי חייה. הגיע הזמן שמישהו ישים לדברים הללו סוף כדי שתמר פוגל תהיה הגיבורה האחרונה.

ובנייה של עוד התנחלויות לא תועיל, כמו שהטלת עוצר על כפרים פלסטינים וחיפוש מבית לבית לא תעזור. אנחנו רק מגבירים את השנאה כלפינו ולא רחוק היום בו הפלסטינים יתקוממו כמו המצרים, הטוניסאים והלובים. אז לתושבי איתמר ושאר חבריהם המתנחלים לא תהיה ברירה והם ינוסו על נפשותיהם ויתחננו למדינת ישראל שתקבל אותם לחיקה.

מצער אותי מאוד שבשנת 2011 בחלקים מסוימים במדינת ישראל (למרות שחלקם אפילו לא שייכים לישראל מבחינת חוקיה) קדושת האדמה גוברת על קדושת החיים. במקום לקדש ערכים של שלום, אחווה ואהבה מקדשים שם את המקום ואת האדמה וחבל. לאדמה היום אין כבר כמעט ערך, אוטוטו שתי המדינות הגדולות בעולם יהיו פייסבוק וגוגל, איתמר תהיה עוד מקום נידח על המפה שבקרוב לאף אחד לא יהיה באמת אכפת ממנו.

הפוסט מכתב למתנחלי איתמר ותמר פוגל הופיע ראשון בגולות

דצמבר 2010, יום גשום וקר, רחובות חיפה הרטובים נטושים. הוא מחפש מקום לתפוס כמה שעות שינה, מחפש מקום להתחמם קצת, להפשיר מעט. הרעב תוקף, המחסור באוכל משפיע, הגוף לא מספיק מרופד בשומנים והקור חודר אל תוך העצמות, מחפש אוכל בפחים. בחלומות הכי גרועים הוא לא חשב או האמין שיגיע למצב הזה, אבל לפעמים לחיים יש את המסלול שלהם ולאף אחד אין באמת שליטה עליהם.

הרבה טיפוסים מפוקפקים הוא פוגש בשעות האלה ובמקומות האפלים הללו. הלילה מסוכן מאוד, אבל הוא שורד, אין לו יותר מדי ברירות. הוא מהרהר במסלול החיים שהיה כתוב עבורו, חושב על הסטייה הבלתי צפויה מהמסלול, הירידה מהפסים, התאונה שהיה מעורב בה בעל כורחו.

מי שלא היה במצב הזה לא יכול להבין ולקלוט, מי שלא היה ולא חווה לא יכול לשפוט. אנשי הלילה חיים בעיקר כדי לשרוד, ופחות שורדים כדי לחיות. הוא יודע שאף אחד לא ממש חושב עליו, אף אחד לא תוהה איפה הוא, מה מעשיו והאם הוא מסתדר. ככה זה, החיים ממשיכים, הגלים מתנפצים אל החוף, שוטפים אותו, והוא משתנה בלי שמישהו באמת שם לב לכך.

הגשם שוטף את הרחובות, הברקים מאירים אותם לשניות והרעמים מחרישים את האוזניים. הרוח העזה חודרת כל פיסת בד ועור, ואין לו הרבה שכבות, לא של בד ולא של עור. אבל לא זה מה שיכול להטריד או להפחיד אותו. הוא צריך לשרוד, להיות קשוב וחד, להיזהר מכל אדם וכל סכנה.

האיש הזה יכל להיות אני…

דצמבר 2010, במושב, לילה גשום וסוער. הסופה הגיעה גם לדרום הרחוק. חושב על ימים אחרים, ימים רחוקים, על העבר, על מה יכל להיות, על מה היה קורה אילו…

לפני כמה שעות פגש בשדה התעופה את זוג חבריו הטובים שחזרו מחופשה קצרה באמסטרדם. נזכר בהתרגשות בימים ההם לפני למעלה מארבע שנים, בימים בהם הצילו את חייו, פשוטו כמשמעו. בכל השנים מאז תמכו ועזרו ואין לדעת איפה ואם בכלל היה בלעדיהם.

לפני למעלה משנה וחצי פגש את המלאכית שלו, את המלאכית של חייו. זו הייתה נקודת המפנה בחייו, ללא צל של ספק. החום, האהבה, האכפתיות, הרגש, אלה דברים שהיו חסרים מאוד בחייו. זה מה שהעלה אותו על דרך המלך, החזיר את הקטר לפסים.

באותם ימים התחיל להבין ולהפנים את הכוח של הביחד. קלט שיש בו המון חום ואהבה לתת ולהעניק ושהוא גם ראוי לקבל בחזרה. ההכרה שאפשר להמשיך הלאה, שאפשר להתקדם וגם להצליח לא הגיעה ביום בהיר אחד, היא נבנתה לאט לאט, צעד אחר צעד. האהבה היא כוח עצום, ועם כל הקיטש זה פשוט נכון.

נפלה בחלקו הזכות והאפשרות לחשוב, להיזכר ולהעלות את הדברים על הכתב. היום הוא מוגן, שמור, אוהב, אהוב ונאהב. החיבוק והמיטה החמה זו המנה היום יומית שלו. הליטוף, הרוך, הנשיקה והאהבה זו הארוחה שאיתה הוא הולך לישון ואיתה הוא מתעורר. היום הוא יכול לעמוד ליד החלון, להביט החוצה, לצפות בגשם שיורד, והוא יודע שיש לו לאן לחזור, יש מיטה חמימה עם המון אהבה שמחכה רק לו.

האיש הזה הוא אני…

הפוסט האיש הזה הוא אני הופיע ראשון בגולות

היו לי נקודות תצפית רבות בחיפה שיכולתי להעביר בהן שעות בהתבוננות וצפייה לעבר כל שיפוליו של הר הכרמל. ברגעים הפחות טובים שלי נכנסתי לרכבי ונסעתי בכביש המדהים שמוביל מחיפה לעוספיה ודאלית אל כרמל, כאשר בדרכי אני חולף על פני אוניברסיטת חיפה. לא מעט פעמים טיילתי בעין הוד ובבית אורן. עכשיו מכל זה לא נשאר הרבה.

לי ולך היה את המקום שלנו, מקום של אוויר נפלא, נוף ירוק ומדהים ובעיקר המון אהבה. מקום שכבר זמן רב לא היינו בו, ואין לי מושג אם נשאר ומה נשאר ממנו. וגם אם המקום שלנו שרד, אין לי ספק שהנוף שמשתקף ממנו הוא לא אותו נוף שזכור לנו מביקורינו הקודם.

רק לפני מספר חודשים הצלחתי בזכותך לטייל בחורשה שנמצאת בסמוך לבית ילדותי. כשהייתי ילד הייתה בחורשה הזאת שריפה נוראית, שאיימה לכלות את ביתנו. אז הצליחו להשתלט עליה ומלבד חורש רב שעלה בלהבות לא נגרם נזק נוסף. חבל שהפעם התוצאות היו עגומות הרבה יותר.

ועכשיו, הכרמל, המקום הירוק והמדהים ביותר של מדינת ישראל ייזכר אצל רבים כמקום של הרס, אימה, זוועה ומוות. אסון הכרמל ילווה את כולנו עוד שנים רבות והשיקום יהיה ארוך ואיטי וכנראה שלא נוכל לזכות ולחזות בכולו במהלך חיינו.

בליבי יש המון עצב וכעס. על אובדן החיים המיותר של 41 גיבורים שרק רצו להציל חיים, וביניהם אחת שגם אני הכרתי מעט, איילה יפרח. פעמים מעטות יצא לנו להיפגש בכל מיני אירועים חברתיים, אך את החיוך, שמחת החיים והטירוף החיובי שלה, לעולם לא אשכח. יהי זכרה ברוך.

העצב והכעס הם גם על הנוף המדהים שהלך לאיבוד, על הפגיעה באיכות הסביבה והנזק האדיר שנגרם למקום שאני כל כך אוהב. והכי נורא שכולם יודעים מי האחראים למחדל הזה, אבל הם ימשיכו ללוות אותנו גם לאסון הבא.

מי ייתן ואסון הכרמל באמת יהיה האסון האחרון, והלקחים שיופקו ממנו יהיו האחרונים שמופקים לאחר מעשה. במועד הקרוב שיתאפשר לנו, אנחנו נבוא לבקר את הר הכרמל. נגיע למקום האהוב שלנו ונראה מה נותר ממנו ומסביבו ונטייל בשאר המקומות המדהימים ששוכנים בכרמל ולמרגלותיו. הלוואי והשיקום יהיה מהיר מהצפוי ועוד נזכה בחיינו לראות שוב את הכרמל פורח במלוא הדרו.

הפוסט אסון הכרמל הופיע ראשון בגולות