ההקדמה למבצע עלות השחר – ארבעה ימים מוזרים

ארבעה ימים של שקט מוחלט מחד, אך סגירות כבישים נרחבות ושעות רבות של קיבוץ נצור מן הצד השני. ארבעה ימים בהם לא נורה אפילו קפצון אחד, שלא לדבר על פצמ"ר, רקטה או טיל נ"ט, ארבעה ימים בהם לא הצלחנו להבין לאן כל זה הולך, אבל ארבעה ימים בהם המחשבות לא הניחו לנו, שבצידן גם התקוות שהפעם זה יהיה אחרת.

בכל מבצע אחר, לפני כל הסלמה קודמת – תמיד ידענו לפי הריח וכיוון הרוח לאן הדברים הולכים ומתי זה יתחיל. הפעם, לפני שמבצע עלות השחר החל, לא הבנו כלום. בבוקר בהיר אחד קיבלנו הודעה על סגירת הצירים, הכבישים ובחלק ניכר מהזמן גם שער הקיבוץ, אך לא קיבלנו שום הסבר מעבר, לא הצלחנו להריח וגם כיוון הרוח לגמרי לא היה ברור.

ארבעה ימים בהם התחושה היא ללכת עם, אבל להרגיש בלי. ידענו כבר בעבר סגירות כבישים וקיבוץ נצור, אך אף פעם זה לא קרה לפני שנורו רקטות, או התחיל להתבשל משהו רציני. והפעם, השקט היה מוחלט, ובכל זאת נסגרו הכבישים והצירים – מה שגרם לנו לשנות את חיינו לא מעט, להפסיד דברים רבים וביניהם נסיעה למשחק של מכבי חיפה במוקדמות ליגת האלופות באצטדיון סמי עופר, הצגה שאלה מאוד חיכתה לה באולם דורות ועוד ועוד.

כך נראתה הכניסה לכביש הגישה המוביל לקיבוץ נחל עוז במהלך הימים שלפני מבצע עלות השחר (צילום: מתן צורי)

תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר – היום והלילה הראשונים של מבצע עלות השחר

אתמול בצהריים, עוד נערכנו לקראת שבת שקטה. התכנון היה להכין ג׳חנון ביתי – 3 קילו שרצינו לחלק לחיילים בגזרה שלנו, ששומרים עלינו ועומדים במחסומים בצירים המובילים לקיבוץ וממנו. בניסיון לחטוף שנ״צ קיבלתי הודעה שילדי הקיבוץ זכו לקבל הזמנה למשחק הידידות שאמור להתקיים באצטדיון בלומפילד בין יובנטוס (קבוצתי האהובה) לאתלטיקו מדריד (משחק שבספק אם יתקיים) ומיד התגייסתי כדי לארגן את הרשימות, בדיוק כפי שקרה במהלך מבצע שומר החומות עם משחק חצי גמר גביע המדינה בכדורגל.

וברגע ששלחתי את טופס ההרשמה למשחק לחברי נחל עוז ולתושבים, החלו להישמע משום מקום הדי הפיצוצים האדירים. כמי שמתורגלים היטב, לקח לנו בדיוק רבע שניה כדי להידרך ולהבין שהמציאות השתנתה ואנחנו בתוך מבצע חדש. תוך דקות ספורות הוא קיבל שם – מבצע עלות השחר, וכל מדינת ישראל קיבלה את המידע וכמובן החלה להתגייס, לדאוג, לתמוך, להזמין לאירוח וכדומה.

בשעות שלאחר מכן נשמעו בעיקר הדי הפיצוצים מהצד שלנו, התקיפות של חיל האוויר נשמעו היטב, והמטוסים לא הפסיקו לחוג מעלינו. אך כולנו היינו בציפייה לתגובה של הג'יהאד האסלאמי, שהיה ברור שזה רק עניין של שעות עד שהיא תגיע. בזמן הזה התחלנו להיערך לכל מקרה, עם כביסות, אריזות, הכנסה של ציוד לרכב, בינתיים רק כדי להיות ערוכים.

זו קבלת הפנים שחיכתה לנו בקיבוץ משמר העמק במהלך מבצע שומר החומות – האם גם הפעם נצטרך להתארח שם?

לקראת 21:00 התגובה של הג'יהאד האסלאמי הגיעה והקולות הכל כך מוכרים של יציאות הרקטות והפצמ״רים, אזעקות הצבע האדום והדי הנפילות, היירוטים והפיצוצים החלו להישמע היטב בכל המרחב. בינינו, עד לשעה זו בה אני כותב (כעת 5:36 לפנות בוקר) התגובה של הג׳יהאד האסלאמי, אותי לפחות, מפתיעה ברכות שלה. האם הם עדיין בשקט שלפני הסערה? או שזו היכולת שלהם? אם ככה הולך להיראות מבצע עלות השחר, אז זה מבצע שהולך להסתיים מהר מאוד.

הלילה הראשון של מבצע עלות השחר בממ״ד עבר כמעט ללא שעות שינה. עד כמה שאנחנו מתורגלים, לישון בממ״ד כשהדי האזעקות והפיצוצים ברקע לא פוסקים – זה משהו קשוח, שאני פחות מצליח לעשות.

אז אחרי עוד לילה לבן של סבב או מבצע צבאי, אנחנו נכנסים ליום השני של מבצע עלות השחר. השחר של השבת תכף עולה, החיילים לצערי בסופו של דבר לא יזכו ליהנות מפינוק של ג׳חנון ולמען האמת, אפילו לעצמנו בסופו של דבר לא הכנו.

אין לדעת איך היום הזה יתפתח, ובטח לא איך מבצע עלות השחר יתגלגל. כולי תקווה ששלום חנוך צדק כשכתב ״תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר״, ושכולנו נתבשר על עתיד טוב יותר כשיסתיים מבצע עלות השחר ונגלה שקמנו לשחר אמיתי של יום חדש. בינתיים השעה קצת לפני 6 בבוקר, אני חוזר לנסות לתפוס עוד תנומה קלה. הפוסט הזה ימשיך להתגלגל עם עדכונים מיומן המסע של מבצע עלות השחר, יומן שמתחיל בסוף השבוע בנחל עוז, אך אין לדעת להיכן הוא יתגלגל בהמשך.

מבצע עלות השחר – היום השני והיציאה מנחל עוז להפגה

עברנו יום קשוח, אזעקות צבע אדום רבות, הדי פיצוצים, שריקות היציאות של הרקטות, היירוטים של כיפות הברזל, קולות מלחמה. שעות רבות ששהינו בממ"ד, אך שמרנו על מצב רוח מרומם ואופטימיות. ולמרות זאת, התקבלה ההחלטה המשפחתית, בלב כבד, לצאת מהקיבוץ בשעות הערב.

במהלך היום התארגנו, ארזנו, דאגנו להכין את כל הדרוש לנו לקראת היציאה, והלב כאב. זה לא פשוט לעזוב את הבית, גם אם זה רק לתקופה, כי זו לא באמת יציאה לחופשה, ובפועל – אין לנו תאריך חזרה, הוא לא תלוי בנו וכנראה שכמו בכל הפעמים הקודמות הוא גם לא תלוי במנהיגים שלנו, אלא דווקא באנשי הג'יהאד האסלאמי.

רגע קורע לב אחד לפני היציאה שלנו, ננצר בזיכרוני לעד – אלה שלנו, נפרדה מהחתולה שלה (קייטי), דיברה אליה, הרגיעה אותה, הסבירה לה שאנחנו נאלצים לצאת ונשתדל לחזור במהרה. הסתכלתי עליהן והדמעות חנקו את גרוני. חתולה שבחודשים האחרונים אימצה אותנו, התחברה לאלה בצורה מופלאה, והיא נמצאת במרבית שעות היום והלילה אצלנו במרפסת. אלה מקווה שנפגוש אותה כשנחזור, אני מחזיק אצבעות, אבל חושש שמא היא תחפש לעצמה מקום מחייה אחר, כי מלבד החום והאהבה אותם התרגלה לקבל, האוכל והמים בוודאי ייחסרו לה מאוד.

מקווים לחזור אל הנופים האלה במהרה, בתקווה שלאחר מבצע עלות השחר זה יהיה לתקופה ארוכה.

בשעות הערב קיבלנו עדכון שנפתח חלון זמנים ליציאה מהקיבוץ, וכמו במבצע צבאי – העמסנו במהירות את הציוד לרכב, נכנסנו, לא חגרנו חגורות בטיחות והרגל נצמדה לגז ולא ירדה ממנה עד שעברנו את נתיבות בדרכנו לצומת בית קמה (הכל כמובן לכאורה, מקווה שמשטרת ישראל תסלח לי). הגענו אל חברינו הטובים בחיפה, שאירחו אותנו כיד המלך ופינקו אותנו, וזכינו ללילה שקט ללא רעשי הרקע של מבצע עלות השחר.

היום בערב נמשיך אל חברינו הטובים מקיבוץ משמר העמק, שפותחים עבורנו את ליבם ואת ביתם, ונפגוש את חברינו לקיבוץ להפגה הקהילתית. לא חשבנו שנתראה כל כך מהר, אבל אחרי שנה ורבע אנחנו שוב חוזרים לביקור. עדיין איננו יודעים כמה זמן הוא יימשך…

 

אנשי קיבוץ אשדות יעקב מאוחד הרעיפו עלינו חום ואהבה וריגשו אותנו מאוד

זו הייתה מכת החום השנייה, שם הבנו והפנמנו – נופש זה לא הולך להיות, ואפילו לא טיול שנתי. זו הייתה עוד נקודת משבר, גם שם הדמעות חנקו את גרוני, אך מהר מאוד התעשתנו והבנו – צריך לעשות מהלימון לימונדה, צריך לעבור את התקופה הזאת, על הצד הטוב ביותר ולהפוך אותה לסוג של חוויה.

ולמרות זאת – מכת החום השלישית הייתה החשובה מכולן. חום של אהבה, אכפתיות, דאגה, הכלה, זה החום שקיבלנו ממלאני, מיקי, אנשי בית איל, וכל אנשי אשדות יעקב מאוחד, שדאגו לכל דבר הכי קטן שהיינו צריכים, דאגו שרק יהיה לנו טוב ככל הניתן, שנרגיש סוג של בית ושגרה, במצב הכי הזוי והכי לא שגרתי בו היינו שרויים.

החום והאהבה להם זכינו מאנשי קיבוץ אשדות יעקב מאוחד ריגשו אותנו מאוד ועזרו לנו להפנים, שאנחנו נשרוד את התקופה המאתגרת הצפויה לנו.

אבל החום הזה לא הספיק לנו, היינו זקוקים לקהילה שלנו, קהילת נחל עוז. אם משהו יכול לתת סוג של תחושה ביתית, זה קודם כל להיות עם הקהילה שלך, עם החברים שלך, שאלה תהיה עם החברות והחברים שלה – או בקיצור, להיות עם האנשים שהפכו לסוג של משפחה עבורנו, ובלעדיהם לא היינו יכולים לשרוד את התקופה המאתגרת, שמסתבר שהיינו רק בתחילתה. ואז הבנו שאנחנו חייבים להמשיך לתחנה הבאה – אל קיבוץ משמר העמק.

יחד זה כוח...

ואכן, בבוקרו של היום החמישי למבצע 'שומר החומות', ארזנו את המזוודה ונסענו לקיבוץ משמר העמק, אליו התקבצו עשרות משפחות מקיבוץ נחל עוז. שוב היינו חלק ניכר מהקהילה יחד, והתחושה הייתה של כוח, הביחד עשה לנו רק טוב, ולמרות שהתחלנו להבין שהתקופה הזאת לא עומדת להסתיים בקרוב, הפנמנו שאנחנו נעבור אותה כמו גדולים – ביחד.

וזה לא שהימים בקיבוץ משמר העמק היו קלים – אמנם אנשי הקיבוץ פינקו ודאגו לכל דבר, מקטן עד גדול. מיטות נוחות יחסית כדי לשים את הראש, שלוש ארוחות ביום בחדר האוכל, כביסות, בריכה, משרדים כדי שנוכל לעבוד, פינוקים רבים לכל אורך התקופה ועוד ועוד. אבל הריחוק מהבית, האוזן הקשבת לכל המתרחש בקיבוץ נחל עוז, ההתראות על אזעקות ה'צבע האדום' הבלתי פוסקות, וגם הדיווחים על הנפילות והפגיעות בקיבוץ – לא נתנו לנו מנוח. 

יחד זה כוח – כוחה של הקהילה התגלה במלוא העוצמה בעת השהייה בקיבוץ משמר העמק, במהלך 'שומר החומות'.

במקביל, נערכנו לחגוג את חג השבועות, שזו אולי החגיגה הגדולה ביותר אצלנו בנחל עוז, בקיבוץ משמר העמק, ההבנה הייתה שסוף שבוע ארוך לפנינו, יחד עם החג, ורק לאחריו אולי נתחיל להבין לאן הרוח נושבת וכמה זמן המלחמה עוד תימשך, עד שנוכל לחזור הביתה לנחל עוז.

קבלת הפנים של אנשי משמר העמק כלל לא הייתה מובנית מאליה. זה לחלוטין לא היה ברור, לפחות לי, שנשתתף בטקס שבועות שעורכים בשדות הקיבוץ, אך מבחינת אנשי המקום זו לא הייתה בכלל שאלה.

סרטון על המעבר שלנו לקיבוץ נחל עוז ועל החודשים הראשונים בו

רוצים לקבל מידע על אפשרויות הקליטה בקיבוץ נחל עוז? לחצו כאן

שתפו באהבה וזכו למצוות :)

אהבת את הפוסט?

אולי יעניין אותך לקרוא גם את...

מבצע עלות השחר – יומן מסע מקיבוץ נחל עוז, עוטף עזה

קרא עוד »

מלחמת שומר החומות – מיומנו של פליט מעוטף עזה

קרא עוד »

קיבוץ נחל עוז זה הלב: מצאתי את מה שחיפשתי ואני לא מתכוון להישבר

קרא עוד »

הפוסט מבצע עלות השחר – יומן מסע מקיבוץ נחל עוז, עוטף עזה הופיע ראשון בגולות

מבצע שומר החומות – הימים הראשונים, עדיין בקיבוץ נחל עוז

הסיפור של מבצע שומר החומות מתחיל תקופה ארוכה לפני שהמלחמה החלה בפועל. גם אנחנו, כאן בקיבוץ נחל עוז, ידענו, בדיוק כמו כולם, שהמלחמה עומדת להתחיל. למען האמת, ידענו יותר טוב מכולם – כי ככה זה כשאתה גר 700 מטר מהגבול עם רצועת עזה, מול שכונת סג'עייה (שג'אעיה), אתה יודע הכל לפני כולם. כשבכל מדינת ישראל עקבו אחרי מצעד הדגלים והאירועים בירושלים, אצלנו בעוטף עזה כבר חסמו כבישים והוציאו הנחיות לתושבים. כולנו חיכינו וציפינו, לא כי רצינו בכך, אלא כי ידענו שההסלמה בלתי נמנעת, רק לא ידענו כמה זמן היא תימשך. מה שכן ידענו – שהיא תסתיים ברגע שהחמאס והג'יהאד האיסלמי יכריזו שהושגה הפסקת אש, בכירים בישראל יכחישו ואנחנו נחזור לאותה נקודה ונבין ששום דבר לא השתנה ומה שהיה הוא שיהיה.

ידענו שהיא עומדת להתחיל, בדיוק כמו שכל מוזיקאי יודע להבדיל בין צלילי החשמלית לצלילי הבס, בין המצילה לבייס דראם, בין הפסנתר לאורגן. ככה גם אנחנו יודעים להריח את השטח ולהבין לאן הרוח נושבת. אנחנו יודעים להבדיל בין ירוט לנפילה, לזהות שיגור ויציאה, לדעת האם מדובר על ירי פגז מטנק או תותח, או טיל ממטוס, אנחנו מזהים לפי קול הירי והפיצוץ האם מדובר על ירי של צה"ל או האם הירי מגיעה מרצועת עזה. זה המצב – עם השנים הפכנו למומחים צבאיים…

 

כך נראו השדות של קיבוץ נחל עוז, רק ימים ספורים לפני שהחל מבצע שומר החומות.

הסלמה? סבב? מבצע? מלחמה? מנסים להבין לאן הרוח נושבת לפני שמקבלים החלטות

אז הימים שלפני שומר החומות היו מתוחים, עם הרבה דיבורים בתקשורת ומסביב, ואנחנו רק ניסינו להבין – האם שוב הולכים לסבב / הסלמה (ביטויים הזויים, שמצטרפים לאחרים, דוגמת: "טפטופים")? ישבנו בבית בציפייה דרוכה, אחרי למעלה מעשרה סבבי הסלמה שקדמו למבצע שומר החומות (כל אחד סופר את הסבבים באופן שונה, אז אין מספר מדויק לחלוטין). ישבנו וחיכינו שהכל יתחיל, אך לא באמת ידענו שניאלץ לעזוב את ביתנו ולצאת להפגה.

במשך כל אותן הסלמות שקדמו לשומר החומות נותרנו תמיד בקיבוץ, בנחל עוז. הסבבים נמשכו תמיד כ-48-72 שעות, אנחנו היינו במשך רוב אותן שעות בממ"ד, ולאחריהן חזרנו "לשגרה", עד כמה שבאמת ניתן לחזור לשגרה אחרי ימים מטורפים שכאלה. גם הפעם העברנו למעלה מ-40 שעות דומות, אך בבוקר ה-12 במאי 2021, הבנו שזה לא הולך להיגמר תוך שעות או יום-יומיים, ונאלצנו לקבל החלטה לא פשוטה.

בסביבות השעה 10 בבוקר, שהיתי בחמ"ל הקיבוץ, לעוד ישיבה של צוות החירום, קיבלנו עדכונים, ובו זמנית כולם הונחו לשהות במרחבים המוגנים. יעל שלחה אליי הודעת וואטסאפ, שאחד החברים שלנו ארגן לכולנו מקומות בבית הארחה בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד והיא רוצה שניסע. המחשבה על הסיטואציה הייתה לי קשה מאוד – לעזוב את הבית? למה? במה פשענו? מה עשינו רע למישהו? אבל גם ההבנה שזה לא הולך להסתיים בקרוב חלחלה והבנתי שלא נוכל להישאר במצב הזה עם אלה, שהייתה אז בת שש.

סיימתי את הישיבה, הגעתי הביתה ואז הגיעה ההודעה: "בעוד כחמש דקות יפתח חלון הזדמנויות של 15 דקות ליציאה מהקיבוץ". חשוב להבהיר בנקודה זו – בגלל נקודות רבות בגזרה שלנו, בהן אנו חשופים לחלוטין לרצועת עזה, איום טילי הנ"ט הפך לאיום ממשי, ולכן ברוב הזמן במהלך מבצע שומר החומות היינו נצורים לחלוטין – לא היה ניתן לצאת מנחל עוז או להיכנס לקיבוץ. ולכן, היה עלינו לנצל את ההזדמנות שנפתחה.

מיד ארזנו מזוודה תוך חמש דקות, לא משהו עליו אני יכול להמליץ למישהו. דאגנו לקחת את המחשבים ומטענים, כדי שנוכל להמשיך איכשהו לעבוד. מבחינת בגדים, ראיתי בסל הכביסה הנקייה שעוד ישב על הספה בסלון לא מקופל, מספר זוגות תחתונים, והבנתי שזה מה שאני צריך, לכן, כמו לקחתי את ערימת הבגדים העליונה ודחפתי אותה למזוודה. עלינו על האוטו והמראנו, פשוטו כמשמעו, אני מקווה שאת הקטע הזה לא קורא אף אחד במחלקת התנועה של משטרת ישראל, ובכל מקרה אכחיש ואספר שבדיתי את הקטע הזה מליבי. אך בפועל, הרגל נדבקה לדוושת הגז, שנדבקה לרצפת הרכב, וחוץ מעצירה קטנה בשער הקיבוץ, עם דמעות בעיניים, כדי להיפרד מאילן, הרבש"צ וסגנו, ניסן, היא לא התרוממה עד העצירה הראשונה בגדרה. אחרי הדמעות בשער, שם הגיעה ההתפרקות הראשונה – שם הלכתי הצידה ופרצתי בבכי מטורף ובלתי נשלט, כאשר עוברים ושבים חולפים על פניי ולא מבינים את פשר הדבר. רק אני הבנתי – לעזוב את הבית זה קשה, זה בלתי נסבל, זה פצע, וזה מה שגרם לי לפרוץ בבכי.

 

ההגעה לקיבוץ אשדות יעקב מאוחד – לא ממש חדרי אירוח...

האירוח בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד בזמן מבצע שומר החומות היה מושלם, למרות התנאים הלא פשוטים.

המשכנו בדרכנו לעבר חדרי האירוח של קיבוץ אשדות יעקב מאוחד, כאשר בדרך עברנו בצמתים שהזכירו לנו את המראות מעוטף עזה – נראו כמו אחרי הפצצה, עקב הפרעות שהתחוללו ברחבי המדינה. אך שום דבר לא הכין אותו לחום אותו נפגוש בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד.

הגענו לאשדות יעקב מאוחד, וראשית פגשנו את מזג האוויר החם בטירוף, מה שלא הכרנו מהאזור שלנו. אך זה לא היה החום היחיד שפגשנו –את פנינו קיבלה מלאני המקסימה מהקיבוץ. היא הראתה לנו את חדרי האירוח בהם אנו עתידים לשהות, ואז חטפנו את החום השני מאז נחתנו באשדות יעקב מאוחד – הבנו שהמודעה, בה היה כתוב חד"א, כיוונה לסוג של מועדון, שהיה פעם סוג של חדר אוכל, ולא ממש חדרי אירוח… בשורה התחתונה, הבנו שאנחנו הולכים לישון יחד, על מזרונים, על הרצפה, ארבע משפחות, כעשרים איש, מתוכם למעלה מעשרה ילדים.

אנשי קיבוץ אשדות יעקב מאוחד הרעיפו עלינו חום ואהבה וריגשו אותנו מאוד

זו הייתה מכת החום השנייה, שם הבנו והפנמנו – נופש זה לא הולך להיות, ואפילו לא טיול שנתי. זו הייתה עוד נקודת משבר, גם שם הדמעות חנקו את גרוני, אך מהר מאוד התעשתנו והבנו – צריך לעשות מהלימון לימונדה, צריך לעבור את התקופה הזאת, על הצד הטוב ביותר ולהפוך אותה לסוג של חוויה.

ולמרות זאת – מכת החום השלישית הייתה החשובה מכולן. חום של אהבה, אכפתיות, דאגה, הכלה, זה החום שקיבלנו ממלאני, מיקי, אנשי בית איל, וכל אנשי אשדות יעקב מאוחד, שדאגו לכל דבר הכי קטן שהיינו צריכים, דאגו שרק יהיה לנו טוב ככל הניתן, שנרגיש סוג של בית ושגרה, במצב הכי הזוי והכי לא שגרתי בו היינו שרויים.

החום והאהבה להם זכינו מאנשי קיבוץ אשדות יעקב מאוחד ריגשו אותנו מאוד ועזרו לנו להפנים, שאנחנו נשרוד את התקופה המאתגרת הצפויה לנו.

אבל החום הזה לא הספיק לנו, היינו זקוקים לקהילה שלנו, קהילת נחל עוז. אם משהו יכול לתת סוג של תחושה ביתית, זה קודם כל להיות עם הקהילה שלך, עם החברים שלך, שאלה תהיה עם החברות והחברים שלה – או בקיצור, להיות עם האנשים שהפכו לסוג של משפחה עבורנו, ובלעדיהם לא היינו יכולים לשרוד את התקופה המאתגרת, שמסתבר שהיינו רק בתחילתה. ואז הבנו שאנחנו חייבים להמשיך לתחנה הבאה – אל קיבוץ משמר העמק.

יחד זה כוח...

ואכן, בבוקרו של היום החמישי למבצע 'שומר החומות', ארזנו את המזוודה ונסענו לקיבוץ משמר העמק, אליו התקבצו עשרות משפחות מקיבוץ נחל עוז. שוב היינו חלק ניכר מהקהילה יחד, והתחושה הייתה של כוח, הביחד עשה לנו רק טוב, ולמרות שהתחלנו להבין שהתקופה הזאת לא עומדת להסתיים בקרוב, הפנמנו שאנחנו נעבור אותה כמו גדולים – ביחד.

וזה לא שהימים בקיבוץ משמר העמק היו קלים – אמנם אנשי הקיבוץ פינקו ודאגו לכל דבר, מקטן עד גדול. מיטות נוחות יחסית כדי לשים את הראש, שלוש ארוחות ביום בחדר האוכל, כביסות, בריכה, משרדים כדי שנוכל לעבוד, פינוקים רבים לכל אורך התקופה ועוד ועוד. אבל הריחוק מהבית, האוזן הקשבת לכל המתרחש בקיבוץ נחל עוז, ההתראות על אזעקות ה'צבע האדום' הבלתי פוסקות, וגם הדיווחים על הנפילות והפגיעות בקיבוץ – לא נתנו לנו מנוח. 

יחד זה כוח – כוחה של הקהילה התגלה במלוא העוצמה בעת השהייה בקיבוץ משמר העמק, במהלך 'שומר החומות'.

במקביל, נערכנו לחגוג את חג השבועות, שזו אולי החגיגה הגדולה ביותר אצלנו בנחל עוז, בקיבוץ משמר העמק, ההבנה הייתה שסוף שבוע ארוך לפנינו, יחד עם החג, ורק לאחריו אולי נתחיל להבין לאן הרוח נושבת וכמה זמן המלחמה עוד תימשך, עד שנוכל לחזור הביתה לנחל עוז.

קבלת הפנים של אנשי משמר העמק כלל לא הייתה מובנית מאליה. זה לחלוטין לא היה ברור, לפחות לי, שנשתתף בטקס שבועות שעורכים בשדות הקיבוץ, אך מבחינת אנשי המקום זו לא הייתה בכלל שאלה.

סרטון על המעבר שלנו לקיבוץ נחל עוז ועל החודשים הראשונים בו

רוצים לקבל מידע על אפשרויות הקליטה בקיבוץ נחל עוז? לחצו כאן

שתפו באהבה וזכו למצוות :)

אהבת את הפוסט?

אולי יעניין אותך לקרוא גם את...

כוכב קולנוע – חמש עשרה דקות של תהילה

קרא עוד »

נחל עוז – הקיבוץ, הבית האהבה (או המסע הביתה לקיבוץ נחל עוז)

קרא עוד »

קיבוץ נחל עוז זה הלב: מצאתי את מה שחיפשתי ואני לא מתכוון להישבר

קרא עוד »

הפוסט מלחמת שומר החומות – מיומנו של פליט מעוטף עזה הופיע ראשון בגולות

המעבר לקיבוץ נחל עוז

זה המשיך עם המעבר לקיבוץ, עם ההיכרות המופלאה עם חברים רבים שכבר מזמן הפכו למשפחה. עם עשייה רבה, תרומה לקהילה, התנדבויות רבות ועוד – ביניהן ניתן למנות את ניהול המדיה החברתית של הקיבוץ (עמוד הפייסבוק של קיבוץ נחל עוז וערוץ היוטיוב של קיבוץ נחל עוז), עריכת טקסי יום השואה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, ההתנדבות בצוות הצח״י של הקיבוץ ובצוות מתנדבי כיבוי האש וההצלה ועוד.

הגענו לקיבוץ נחל עוז כזוג וחודשיים לאחר מכן הפכנו לזוג פלוס אלה אחת קטנה ומדהימה. כאן גם נולד העסק שלנו, הסטודיו.

"אבא, אני רוצה תמיד להישאר בקיבוץ נחל עוז"

מאז שאלה גדלה ובגרה, היא חוותה מספר עזיבות של חברים מהגן שלה, שמכל מיני סיבות הוריהם בחרו לעזוב את קיבוץ נחל עוז. במשך תקופה ארוכה, כמעט בכל בוקר שלקחתי את אלה לגן וצעדנו בשבילי הקיבוץ היא תמיד חזרה על אותו המשפט ואמרה לי ״אבא, אני רוצה תמיד להישאר בקיבוץ נחל עוז״. לימדתי את אלה שהבטחות צריך לקיים, ואכן קיימתי. בעתיד כמובן, זה יהיה תלוי גם בה.

תקופה מאתגרת בקיבוץ נחל עוז

חווינו בנחל עוז תקופות מופלאות, אך כמובן שנאלצנו להתמודד גם עם האתגר הגדול של השנה וחצי האחרונות – בדמות צעדות השיבה, ההפגנות על הגדר, השריפות, סבבי ההסלמה, הפיצוצים, אזעקות הצבע האדום ומה לא. אבל כמובן שלא נתנו למצב לשבור אותנו.

קיבוץ נחל עוז – מקום מיוחד

קיבוץ נחל עוז זה מקום מיוחד, וזו ממש לא קלישאה. כל אחד שמגיע לכאן מבין זאת בשנייה הראשונה שהוא נושם את האוויר כאן, נפעם מהמדשאות הירוקות, העצים היפים והפרחים הצבעוניים. זה ממש לא משנה אם נמצאים כאן שעה או למעלה משישים שנה, כמו ותיקי הקיבוץ – יש בנחל עוז משהו אחר שלא תמיד אפשר להסביר במילים, צריך לבוא, לחוות ולהרגיש.

אמנם את מרבית שנותיי ביליתי בחיפה והיא ללא ספק תישאר לעד העיר האהובה עליי בישראל. לא פעם אמרתי שאם צריך לגור בעיר בישראל, אז רק בחיפה. אבל חיפה הפכה מזמן לבית השני שלי, הבית שלי הוא ללא ספק קיבוץ נחל עוז, כאן הלב שלי פועם, פה האהבה שלי נמצאת וללא ספק בנחל עוז ארצה לחיות עד סוף ימיי.

מה השתנה מאז הקבלה לחברות בקיבוץ נחל עוז?

מאז שהתקבלנו לחברות בקיבוץ נחל עוז אני נשאל רבות ״מה השתנה לאחר הקבלה לחברות? הרי אתם כבר כמעט חמש שנים חיים כאן".

בתחילה הייתי עונה כי דבר לא השתנה. מאז שהגענו לקיבוץ נחל עוז הרגשנו שכאן זה הבית וכך אנו מרגישים גם כעת. אך כשחשבתי על השאלה הזאת מעט יותר לעומק הבנתי שלאחר הקבלה לחברות בקיבוץ נחל עוז התווספה לנו לא מעט אחריות, לשמור על הקיבוץ הזה ולשמר את כל הטוב שבו. לדאוג שהקיבוץ הזה יישאר כל כך ייחודי ומיוחד, שהמשהו הזה שכל אחד שמגיע לכאן בפעם הראשונה מרגיש, לא ייעלם.

שקיבוץ נחל עוז יישאר קיבוץ ולא ייאבד את הקיבוציות שלו כפי שקרה בלא מעט קיבוצים. שנדע לשמור על הקיבוץ הנפלא הזה שבנו הוותיקים (שחלקם עדיין חיים איתנו היום) בעמל כפיהם ולא ניתן לו להתפורר כמו קיבוצים אחרים. ושתמיד נזכור את מה שהרגשנו כאן כשכף רגלנו דרכה כאן לראשונה, ונדאג שגם אלה שיגיעו בשנים הבאות ירגישו כאן בדיוק את מה שאנחנו הרגשנו ומרגישים – שקיבוץ נחל עוז זה הבית!

סרטון על המעבר שלנו לקיבוץ נחל עוז ועל החודשים הראשונים בו

רוצים לקבל מידע על אפשרויות הקליטה בקיבוץ נחל עוז? לחצו כאן

שתפו באהבה וזכו למצוות :)

אהבת את הפוסט?

אולי יעניין אותך לקרוא גם את...

קיבוץ נחל עוז זה הלב: מצאתי את מה שחיפשתי ואני לא מתכוון להישבר

קרא עוד »

נחל עוז – הקיבוץ, הבית האהבה (או המסע הביתה לקיבוץ נחל עוז)

קרא עוד »

מבצע עלות השחר – יומן מסע מקיבוץ נחל עוז, עוטף עזה

קרא עוד »

הפוסט נחל עוז – הקיבוץ, הבית האהבה (או המסע הביתה לקיבוץ נחל עוז) הופיע ראשון בגולות

חמש שנים בבית – בקיבוץ נחל עוז

*הטור פורסם במקור באתר mynet קיבוץ.

איך מסכמים חמש שנים בחמש מאות מילים? אין ספק שזו משימה מאתגרת. בעוד כשבועיים יצוינו חמש שנים למבצע או למלחמת צוק איתן. שלוש שנים וחצי מתוכן עברו בשקט כמעט מוחלט, אך השנה וחצי האחרונות היו אחרות בתכלית.

גילוי נאות, את צוק איתן עברנו בקיבוץ כפר מנחם (יעל היא בת הקיבוץ וחיינו שם במשך כשנתיים), בטווח הארבעים קילומטר מהרצועה. לקיבוץ נחל עוז הגענו מייד לאחר המלחמה. חיפשנו קיבוץ שיש בו קהילה אמיתית, חיי תרבות, ערבות הדדית, קרוב ככל הניתן לקיבוצים של פעם. בצוק איתן, בזמן האזעקות בכפר מנחם, ידענו על האזעקות בנחל עוז ובסביבה, ומשהו בתת־מודע גרם לי להחליט לבחון את המעבר לאזור. עשרה ימים לאחר שהוכרזה הפסקת האש ביקרנו כאן לראשונה – והתאהבנו. זה משהו באוויר שלא ניתן להסביר במילים, אבל כל מי שמגיע מרגיש זאת מייד. כחודשיים לאחר מכן עברנו לחיות בנחל עוז, ומאז מצאנו כאן בית. חודשיים נוספים עברו, ואלה – בתנו הבכורה – נולדה כאן.

שלוש שנים של גן עדן ושנה וחצי של צעדות השיבה

שלוש שנים וחצי חיינו בגן עדן כמעט מוחלט, אך לא יכולנו להתעלם מהמצוקה הגוברת בקרב שכנינו. בכל חזרה שלנו לקיבוץ בשעות החשכה נגלתה לעינינו רצועת עזה החשוכה, ועימה התובנה המחלחלת שטוב לא יכול לצאת מזה. לא עצמנו את עינינו לנוכח המציאות, והפנמנו שימים מאתגרים יותר אורבים מעבר לפינה.

ואת אשר יגרנו בא לנו. לפני שנה וחצי החלו ההפגנות והפרות הסדר על הגדר, אלו שקיבלו את השם צעדות השיבה. משם התפתחו העניינים לטרור העפיפונים והבלונים, למאות שרפות שכילו עשרות אלפי דונמים של שטחים חקלאיים ושל חורש טבעי. בלוני נפץ, פיצוצים ליליים על הגדר, וההיי לייט – כמובן, עשרה או אחד עשר סבבי הסלמה (תלוי מי סופר) שכללו ירי של מאות פצצות מרגמה ורקטות, תקיפות רבות של חיל האוויר, פיצוצים, יירוטים ומה לא.

עוטף עזה – קליטה וצמיחה או עזיבה ושבר?

בשבועות האחרונים החלו להתפרסם כל מיני כתבות בתקשורת ופוסטים בפייסבוק על השבר שחווים כאן התושבים ועל עזיבות של משפחות בעוטף עזה. אינני מזלזל בדברים, ואינני מקל בהם ראש, אך חשוב להיות כנים ואמיתיים ולשים את הדברים בפרופורציה הנכונה. כל משפחה שעוזבת היא עולם ומלואו. כולם מכירים כאן את כולם, גם אם רק מרחוק, ולכן הכאב של המשפחות הללו הוא הכאב של כולנו.

אבל המציאות היא אחרת לחלוטין, וחשוב לספר אותה. בקיבוץ נחל עוז לא הייתה עזיבה בשל המצב הביטחוני בשנה וחצי האחרונות. אי אפשר להתעלם מעזיבה של מספר משפחות, אך העובדות מדברות בעד עצמן. יש בנייה, מגיעות מאות משפחות, והצמיחה הדמוגרפית בשיאה.

עם זאת, חשוב לא להסתנוור מנתוני הקליטה, כמו שלא צריך לשקוע במרה שחורה עקב העזיבות. אסור להתעלם מהבעיה הקשה ביותר שחווה כל מי שחי כאן – ההתעלמות המוחלטת מצד ההנהגה; ההבנה הברורה שדין מושב משמרת או תל אביב אינו כדין קיבוץ נחל עוז או שדרות. ישנם חברי כנסת ושרים האומרים זאת בפה מלא, אחרים מוכיחים זאת במעשיהם. העובדה היא אחת: אין מדיניות, ולפחות מאז צוק איתן לא ניתן לנו כאן שום אופק, לא בדיבורים ולא במעשים, שמישהו מתכוון לפתור את הבעיה המדינית מול עזה. הלא ברור לכולם שהיא לא תיעלם ולא תיפתר מעצמה.

קיבוץ נחל עוז – קהילה חמה ועוטפת ויופי אין-סופי

החיים שלנו כאן הם חיים נפלאים, וטוב לנו. חבל הארץ הזה מופלא. אנחנו אוטוטו סוגרים חמש שנים בקיבוץ נחל עוז, ומרגישים לחלוטין שזה הבית. ישנה אִמרה שגורה בפי מרבית התושבים בעוטף, ש־95 אחוזים מהזמן כאן הם גן עדן, ושאר חמשת האחוזים הם גיהינום, כשהמצב הביטחוני מסלים. האמת היא ש־99 אחוזים מהזמן הם גן עדן, והאחוז האחד, מאתגר ככל שיהיה, לא ישבור אותנו.

בקרוב נתקבל לחברות בקיבוץ נחל עוז. מצאנו בדיוק את מה שחיפשנו – קהילה חמה ועוטפת, חיי תרבות מגוונים, מרחבים ויופי אין־סופי, חינוך טוב לבתנו, חברים טובים שכבר מזמן הפכו למשפחה, וכן – גם שקט ושלווה (רוב הזמן), שלא ניתן למצוא כמעט בשום מקום אחר בארץ.

מאז שהגענו לא פנטזנו על שום מקום אחר. הדשא של השכן ממש לא ירוק יותר. להפך, בכל בוקר, כשאני לוקח את אלה לגן בשבילי הקיבוץ, אני צובט את עצמי כדי לוודא שאני באמת חי כאן. ואז אני מקנא בעצמי על כך שקיבוץ נחל עוז הוא הבית שלי.

רוצים לקבל מידע על אפשרויות הקליטה בקיבוץ נחל עוז? לחצו כאן

שתפו באהבה וזכו למצוות :)

אהבת את הפוסט?

אולי יעניין אותך לקרוא גם את...

כוכב קולנוע – חמש עשרה דקות של תהילה

קרא עוד »

מלחמת שומר החומות – מיומנו של פליט מעוטף עזה

קרא עוד »

נחל עוז – הקיבוץ, הבית האהבה (או המסע הביתה לקיבוץ נחל עוז)

קרא עוד »

הפוסט קיבוץ נחל עוז זה הלב: מצאתי את מה שחיפשתי ואני לא מתכוון להישבר הופיע ראשון בגולות

ביבי, אני לא מאמין שתקרא את הדברים האלה שממוענים אליך ובכל זאת, למזלי עדיין לא העברת חוק שימנע ממני לכתוב ולהביע את דעתי. רציתי להודיע לך שגם אני אשתתף היום בהפגנת הענק, גם אני אצעד בצעדה בת"א, גם אני דורש צדק חברתי!

נכון שלפני פחות משבועיים יצאתי כנגד הארגון הלקוי של המחאה, ודעתי בעניין עדיין לא השתנתה. אני חושב שעם ניהול נכון יותר הכל היה נגמר כבר לפני זמן רב. ובינינו, כנראה שחלק מהפיתרון היה לשים אותך בין דפי ההיסטוריה. אבל את המחאה נגדך מנהלים אנשים נחמדים, נחמדים מדי.

ובכל זאת אני לא יכול להישאר יותר אדיש, בטח לא כשאני רואה את הזחיחות שלך ושל סביבתך. בוודאי לא כאשר אני רואה את התנהגותה של מירי רגב שמתבטאת בצורה שמתאימה יותר לשוק (בלי להעליב אף אחד שעובד שם) ואח"כ עוד מצפה שיכנו אותה חברת כנסת. אז מירי, תסלחי לי, או לא, אבל לא אקרא לך חברת כנסת כי התואר הזה (לא שהוא נחשב תואר של כבוד) ממש לא מגיע לך.

אני לא יכול להישאר אדיש כשאני רואה אותך ואת שר האוצר מקיימים מסיבות עיתונאים ומנסים לקנות בכסף חלק מהמפגינים, שוחד היא עבירה חמורה ביותר. קשה לי לחיות בשקט ושלווה כאשר במשך חודשים אתה מתעלם ממצוקת הרופאים ולא טורח לטפל בבעיה שלהם ולהידבר איתם, ואני לא שכחתי שאתה ח-ביבי, שר הבריאות.

אינני יכול להתעלם מההכפשות שאתה ואנשיך זורקים לעבר המפגינים. אני לא אוכל סושי, ולפעמים אפילו חוטא באיזה סטייק אנטריקוט, אם זה בסדר מבחינתך כמובן. ואני לא מעשן וזה מזל גדול, אחרת מזמן לא הייתי ממעמד הביניים.

אני לא מתבייש לומר בקול רם ומוצהר, אני שמאלני. לא הצבעתי לך בקדנציה הראשונה, ואני חושב שהיית אחד מראשי הממשלה הגרועים שידעה מדינת ישראל. ובוודאי שלא הצבעתי עבורך לקדנציה הנוכחית, כי אני לא שייך לציבור המטומטם, למרות שלצערי גם אני משלם.

אני חושב שהטעות הבסיסית שלך, ביבי, היא בהבנה של המצב. ההפגנות האלה הם לא של שמאלנים או ימנים. אנחנו לא מדברים איתך על שטחים, לא על שלום, לא על מלחמה ולא על ביטחון. או אולי בעצם כן על ביטחון, אבל לא מהסוג שאתה אוהב לחפור עליו שעות בכל מקום ברחבי הגלובוס, אלא על ביטחון כלכלי.

ההפגנות האלה הן של כולם ביבי, כל מי שלא נמצא בעשירונים שלך ושל חבריך. המחאה הזאת היא אמיתית, היא של אנשים פשוטים, אנשים שרק רוצים לחיות בכבוד. ולא משנה אם הם בעד או נגד ההתנחלויות, בעד או נגד החזרת הגולן, או כל דבר אחר שאתה היית רוצה להסית אליו את הדיון.

לפני כמה חודשים פרסמת את תלוש המשכורת שלך, כל העם ריחם עליך. רק 15,000 ש"ח נטו, רק פי שלושה מכל אדם ממוצע, רק. אבל שכחת לציין שאין לך הוצאות, דירה יש לך מהמדינה, רכב ודלק מהמדינה, ארוחות וטיסות מהמדינה, שנמשיך?

לא אמשיך להיכנס לך לכיס, כל עוד אתה תדאג שלכיס שלי ייכנס מספיק, או לפחות לא ייצא ממנו יותר מדי. מצידי אתה יכול להרוויח כמה שיותר, זה לא ממש מעניין אותי. מה שכן מעניין אותי זה שלא אשלם על שכר דירה 50 אחוז ממה שאני מכניס. שהדלק שהרכב שלי שותה לא ישתה לי 20 אחוז מהמשכורת. שהאוכל שאני מכניס לפי כדי לחיות, לא יהרוג לי עוד 50 אחוז מההכנסה שלי. אם עשית חישוב הבנת ששלושת הדברים שמניתי כבר הכניסו אותי לחובות. וכל זה לכלול בלי ביטוחים, חשבונות, מיסים ועוד ועוד ועוד. שמת לב שלא הזכרתי בילויים וסושי?! גם כי, כמו שכבר הזכרתי, אני לא אוהב סושי וגם כי אם אי אפשר לחיות כאן בכבוד, איך אפשר לבלות כאן בכבוד?

נמאס לי לחיות במצב בו בוקר אחד הבנק מודיע לי שאני חייב לו, ובבוקר למחרת ביטוח לאומי מבשר לי על חוב נוסף. אני עובד ומתפרנס בכבוד תודה לאל אבל בכל זאת המעמסה בלתי אפשרית! האמן לי שאם הייתי מרוויח 15,000 ש"ח בחודש ולא היו לי הוצאות מחייה לא הייתי חייב שקל לאף גוף, לא מסחרי/פרטי ולא של המדינה.

בקיצור, אם עד עכשיו לא עשית את תנועות הידיים שמסמנות על כך שאני חופר זה בטח רק בגלל שלא טרחת לקרוא את מה שכתבתי, הרי כולנו יודעים שאתה לא סופר אף אחד במדינה הזאת חוץ מהטייקונים. אז אני אעשה לעצמי את תנועת הידיים שמסמנת חבר, אתה חופר ואגיע לתחילתו של הסוף, של המכתב הזה ובתקווה גם המאבק ואיתו גם הקדנציה שלך.

הערב גם אני אגיע לת"א, למרות שאני גר בפריפריה. והאמן לי, אין לי ממש כסף לנסיעה הזאת, אבל אין לי ברירה. אני מרגיש שזה באמת מאבק אמיתי על הבית. מאבק צודק על אופייה של המדינה, על ערכים, על כבוד, ואסור לנו להיכנע.

אני מתרגש כמו שלא התרגשתי כבר זמן רב, אני חש שאנחנו לפני ערב היסטורי למדינה הזאת. אני מקווה שלרגע אחד תקשיב לכל עשרות או מאות האלפים ותבין שהמדינה הזאת היא שלנו, לא פחות משהיא שלך ואולי אפילו יותר.

מבחינתי איבדת את הלגיטימציה לשלוט, שתי קדנציות כל כך גרועות של שיתוק, של חוסר עשייה, זה הרבה יותר מדי. אני אקרא להפלתך, ואקווה שתיקח איתך את מרבית 120 חברי הכנסת, כי כמעט אף אחד מכם לא עשה למעננו עד היום כלום.

אבל גם אם תישאר ונמשיך לסבול אותך, הדבר הכי חשוב הוא שפעם אחת תקשיב ותעשה למען העם שלך. אולי, רק אולי, תצליח אפילו להיכנס לדפי ההיסטוריה כמישהו שעשה משהו טוב למען עמו ולא רק למען עצמו וסביבתו הקרובה. אני ועוד מאות אלפים נעשה את זה הערב וניכנס לדפי ההיסטוריה כרוב הדומם שהחליט לצעוק ולזעוק ולעשות משהו לא רק למען עצמו, אלא למען עתיד טוב יותר לכלל אזרחי המדינה ולמען עתיד טוב יותר עבור המדינה עצמה.

הפוסט ביבי, גם אני דורש צדק חברתי! הופיע ראשון בגולות

*התמונה מכאן

מאבק הקוטג', מחיר הדלק, שביתות הרופאים, מחאת האוהלים. ללא ניהול נכון, כל המאבקים הללו יכשלו בדיוק כמו קודמיהם. על מנת להצליח, צריך להפסיק להתנהל כעדר ללא רועה, צריך להוריד את הכפפות וללכת עד הסוף.

בחודשים האחרונים אנו עדים לניצניו של מאבק חברתי במדינת ישראל. זה התחיל עם ניסיונות להוזלת מחיר הדלק, המשיך עם המלחמה על מחירו של הקוטג' והתעצם עם מאבק הדיור וערי האוהלים שקמו בכל פינה ברחבי הארץ.

זה לא סוד שקשה לחיות במדינת ישראל, זה לא חדש לאף אחד שמרבית האוכלוסייה שמכונה "מעמד הביניים" קורסת תחת הנטל והעומס. כולם יודעים שכמעט בלתי ניתן לרכוש דירה במדינת ישראל, ששכר הדירה גומר במקרה הטוב רק חמישים אחוז מהמשכורת, שבשביל קניות בסופר צריך לקחת משכנתא ושדלק כדאי לאגור כי מי יודע לאן המחיר שלו עוד יאמיר.

את כל הדברים שהזכרתי לעיל מכיר כל אזרח בר דעת במדינת ישראל ועוד דברים רבים אחרים. קשרי ההון והשלטון לא נסתרים מעיניו של אף אחד במדינה, השחיתות השלטונית היא נגע שאין אחד שלא נתקל בה וחוסר האכפתיות של ממשלות ישראל לדורותיהן כלפיי אזרחיהן ידועה למרחקים.

אז מה בעצם קרה לאחרונה?
הבעיה העיקרית היא שלא קרה דבר, הכל כתמול שלשום. מחירי הדיור גבוהים כבר שנים, את החודש אי אפשר לגמור לא מהיום והמשכורות לא מספיקות לעבדים המודרניים לשום דבר מעבר למקום לישון (שכר דירה), אוכל וביגוד, וברוב המקרים היא אפילו לא מספיקה להם לצרכים הבסיסיים הללו.

אפשר לשאול למה התעוררו רק עכשיו אזרחי מדינת ישראל? ובאותה נשימה להזכיר שאותם אלה שהתעוררו עכשיו, הם אלה שבחרו בביבי נתניהו לכהונה שנייה בראשות ממשלת ישראל, למרות כל השקרים שהוא האכיל אותם ואותנו בקדנציה הראשונה. יכול להיות שהעונש הזה בכלל מגיע לנו…

אבל בפועל זה לא ממש משנה. טוב שיש התעוררות של האזרחים, זה בהחלט מרגש. השאלה היא האם זה באמת יעזור, האם באמת יהיה סופסוף שינוי אמיתי במדינת ישראל? האם נהפוך ממדינה שאזרחיה מודאגים ממנה וממעשיה למדינה שדואגת לאזרחיה?

*התמונה מכאן

האם יש לזה סיכוי, האם זה יצליח?
פה נמצאת הבעיה הגדולה ביותר. חווינו וחזינו בעבר בכל מיני ניסיונות למחאות כאלה ואחרות. ממחאות של רופאים, דרך מחאות של סטודנטים, המשך במחאות על מחירי הלחם והדלק וכלה במחאות על שחיתות פוליטית. בפועל, מכל אותן מחאות לצערנו לא יצא דבר. הגענו לשנת 2011 וכלום לא השתנה, עולם כמנהגו נוהג וביבי וחבר מרעיו עדיין אוחזים בקרנות המזבח, עדיין מוכרים לנו אשליות וסיפורים, אבל בפועל לא עושים דבר, לא למעננו ולא למען המדינה.

העניין הוא שכל ההפגנות, המחאות והמאבקים מנוהלים בחובבניות. זה מרגיש מצד אחד טוב שרבים מתגייסים למחאה, יוצאים מהבית להפגנות, לנים באוהלים ברחובות, צובאים על הכיכרות המרכזיים של המדינה. אך בפועל, מדובר על עדר ללא רועה. מפגינים רבים שרוצים שינוי, אך אין להם מנהיג שיוכל לנווט אותם ואת הפעולות שלהם, על מנת להשיג את התוצאה הכל כך רצויה.

מחאת הקוטג' החלה על ידי בחור בשם איציק אלרוב. תחילתה של המחאה נראתה מבטיחה עד מאוד ובניגוד למאבק הדיור גם הוצבו בתחילתה יעדים מאוד ברורים. ממש בהתחלה אמר איציק אלרוב שהיעד החד משמעי הוא הורדת מחיר הקוטג' אל מתחת לחמישה שקלים לגביע.

הבעיה היא שמהר מאוד רשתות השיווק יצאו בכל מיני מבצעים שלרגע הורידו את המחיר. איציק אלרוב וחבריו כנראה התלהבו יתר על המידה וכבר יצאו בהצהרות חדשות על מאבק במחיר הגבינה הלבנה, הצהובה ומוצרי מזון נוספים. בפועל, בסופו של דבר, מחיר הקוטג' ירד, אך לא למחיר הרצוי. בנוגע למחירים של מוצרי מזון אחרים לא רק שלא הייתה ירידה, אלא חלקם אף עלו. המאבק נכשל וכל זאת בגלל ניהול פזיז וכושל של המערכה.

מחאת האוהלים, לאן זה הולך?
מאבק הדיור לצערי נידון ככל הנראה, והלוואי ואני טועה, לאותו כישלון. שוב מדובר על עדר ללא רועה, המונים שיוצאים לכיכרות להפגין, אך אין להם הנהגה מסודרת שיודעת מה היא רוצה, לאן הולכים ואיך משיגים את המטרות. בינינו, גם אין להם ממש מטרות, עד היום, למעלה משבועיים מתחילתה של מחאת האוהלים, אף אחד לא באמת שמע מישהו שמסמן יעדים ברורים למאבק הדיור.

מאבק בשלטון הקר והמושחת של מדינת ישראל צריך להתנהל באופן קשוח, לא סתם אומרים ברומא נהג כרומאי. עם שלטון אטום, מנוקר ולעיתים גם אכזר צריך לנהוג באותו המטבע. וכן, אסור להשתמש במאבק הזה בכפפות של משי. צריך לנקוט גם בצעדים יותר חריפים, אולי על גבול האלימים, כמובן עד כמה שניתן במסגרת החוק.

לשבת באוהלים ברחובות זה נחמד, להפגין בכיכר זה מעולה, לחסום כבישים זה מצוין, אבל זה לא יביא את השינוי. צריך לגבש יעדים ודרישות ברורות ביותר, לעלות בעשרות ואף מאות אלפים לירושלים, לצור על הכנסת ולא לאפשר לחברי הכנסת לעזוב את המשכן, עד אשר כל הדרישות של העם, הצודקות יש לציין, ימולאו.

בעברי הייתי פעיל פוליטי, השתתפתי בהפגנות, יצאתי לכיכרות, ניסיתי ורציתי לשנות. אך כאשר הבנתי איך הדברים עובדים, הרמתי במקום מסוים ידיים. היום אני מאוד רוצה לשוב לאותן עצרות ומחאות, אבל עד שלא אראה הנהגה מסודרת ובעיקר שפויה למאבקים הללו, כנראה שלא אצטרף. עד שלא אבין שהפעם, בניגוד לעבר, הולכים עם זה עד הסוף ומבהירים לממשלה שאנחנו ממש לא העדר שלה ובטח שהרועה לא נמצא בקרבה.

לפוסטים נוספים בקטגורית אקטואליה ופוליטיקה – לחצו כאן

הפוסט עדר ללא רועה הופיע ראשון בגולות

את קיסריה בנה הורדוס ומאז היא נכבשה פעמים רבות בידי מנהיגים רבים. אם מישהו היה מספר להורדוס לפני קצת יותר מ-2,000 שנים שבסופו של דבר קיסריה תיכבש על ידי להקת היהודים אני בספק אם הוא בכלל היה מקים את קיסריה. אבל אתמול זה קרה, אתמול להקת היהודים כבשה את קיסריה, שוב.

ההתרגשות עבורנו החלה כבר בדרך להופעה. שום דבר לא הצליח לפגום בהתלהבות שלנו מהחזרה לקיסריה פחות משנה אחרי הפעם הראשונה. שעתיים של נסיעה בפקקים והרדיו בשלו ממשיך לנגן שלמה ארצי, ריטה, קובי פרץ וחבריהם. גם אחרי כמעט 20 שנים, כיבוש לבבות של עשרות אלפי מעריצים, מאות הופעות מפוצצות ומכירת עשרות אלפי עותקים מהאלבומים, עדיין לא משדרים כמעט שירים של היהודים ברדיו, אפילו שהם ממלאים בפעם השנייה את קיסריה. רק תחשבו מה קרה יום קודם לכן ברדיו כאשר עומר אדם (מי?) הופיע בקיסריה…

הגענו לקיסריה וכלום לא השתנה, זה ממש הרגיש כאילו חזרנו הביתה. מה שאותי בעיקר הפתיע זו ההתרגשות והציפייה שלי, שלא נפלה מזו שהייתה לפני הפעם הראשונה בקיסריה. לפני ההופעה פגשנו עורך דין מאוד בכיר שמטפל בעניינים שונים של המשפחה, באותו רגע הבנתי שאכן כיבוש קיסריה על ידי היהודים הושלם.

ההופעה התחילה בטירוף, אורית, תום ושאר החברים לא נתנו לקהל רגע אחד של מנוחה ואפילו לא שנייה להתחמם, ישר פעמון מלחמה לתוך הוריד. לקהל לא היה נעים להתחיל להשתולל כבר בשיר הראשון, אז כולם חיכו, אבל לא יותר מדי. השיר השני הגיע וקיסריה הייתה באוויר, אנשי האבטחה נראו חסרי אונים וגם תגבורת של המשטרה לא הצליחה לעצור את השיגעון שהלך שם.

בחברת האבטחה כנראה לא הבינו שהקהל של להקת היהודים הוא קהל אחר, זה לא הערסיאדה של קובי פרץ או עומר אדם. ולכן המאבטחים השתוללו כאילו הם אחרוני השוטרים של מג"ב בפעילות נגד מפגינים פלסטינים. זה היה די מבזה, הם דחפו, צעקו והתנהגו בברבריות לא מוסברת. הם לא ידעו שהקהל של היהודים זה לא קהל שיכול לשבת בהופעות, זה קהל שבא ליהנות, להתפרק ולרקוד והכל מאהבה. מזל שלא היו להם אלות…

ההופעה הייתה מדהימה, לא היה רגע מת אחד במשך שעתיים וחצי. כמו בכל הופעה תום פטרובר ואורית שחף סחפו את הקהל בקולותיהם המופלאים, התופים של יהב ליפינסקי הלמו וכל אחד הרגיש את הדפיקות בליבו, הגיטרות של עמרי אגמון וגיא באר ניסרו כמו שצריך, הבס של ניר מימון השתלב כמו תמיד בצורה המדויקת והקלידים של רועי זוארץ נשמעו בדיוק כמו הקלידים של קודמיו.

לא נעים לי להודות, אבל אם ההופעה הראשונה של היהודים בקיסריה הייתה מושלמת, ההופעה הזאת עלתה עליה בכמה דרגות. מסתבר שלא צריך הפתעות, לא צריך אירוחים דוגמת שלום חנוך, לא צריך נזירים ולא שירים אקוסטיים. ההפתעה הכי גדולה וטובה שיכולה להיות בהופעה של היהודים היא ההופעה עצמה ועדיף שתהיה חשמלית, וזאת בעצם לא הפתעה, תמיד אתה יודע שהם יתנו מעצמם מאתיים אחוז על הבמה.

ובכל זאת גם הפתעה קטנה/גדולה הייתה, שני שירים אקוסטיים על במה נוספת שמוקמה בתוך הקהל. ואם כן צריך הפתעה, אז זאת בדיוק ההפתעה המושלמת. בכל הופעה מרגישים שהיהודים קרובים לקהל ומחוברים אליו כמו תינוק לאימו. גם במועדונים קטנים, גם בהופעות גדולות, תמיד הקרבה והחום מרגישים אותו דבר. ובכל זאת הירידה לקהל וההופעה בתוכו השלימה והעצימה עוד יותר את התחושות הללו.

באותם רגעים נדהמתי לראות את אחת הסדרניות (כבת 60 לערך) שבמהלך כל ההופעה נראתה זעופה וניסתה להשליט סדר מתקרבת לבמה, מחייכת כולה מאושר, שרה ורוקדת עם הלהקה. בשלב מסוים היא שלפה מתיקה את הטלפון הנייד ורצתה לצלם את הלהקה בוידיאו ולהנציח את אותם רגעי קסם, אך ברגע שקלטה שברשותה נוקיה 3100 ראיתי לשנייה עצבות על פניה, שחלפה מיד.

בשבילנו ההופעה הזאת הייתה בדיוק במקום והיא הייתה מושלמת לחלוטין. אחרי תקופה לא פשוטה שעוברת עלינו היינו חייבים את ההתפרקות הזאת, ואוי איזו התפרקות מופלאה זאת הייתה. כל שיר היה במקום, כל חיבוק ונגיעה הרגישה כאילו אנחנו אחד, שוב היהודים הצליחו למלא את המצברים שלי ואני בטוח שגם את שלך.

הדמעות הציפו אותי במהלך כל ההופעה, מהפתיחה האדירה עם פעמון מלחמה, דרך הריגוש האינסופי של אצלך בעולם וכלה בעוד ארון אחד שמפיל אותי כל פעם מחדש. יש אנשים שלא חווים עוצמות רגש במהלך כל חייהם כמו שאני ובוודאי גם אחרים חווים בהופעה אחת של היהודים.

במרבית ההופעה רקדתי, קפצתי והשתוללתי כשגבי אל הבמה ופניי אל עבר הקהל. פשוט לא האמנתי שאני שוב בקיסריה מפוצצת והקהל נמצא בכזאת אקסטזה ועל הבמה לא מופיע שלמה, מי? ולא קובי, מי? וגם לא ריטה, מי? אלא תום פטרובר ואורית שחף המנהיגים הבלתי מעורערים של הרוק הישראלי וגם המוזיקה הישראלית.

בשורה התחתונה שום דבר לא הצליח להרוס לנו את ההופעה, כי היא הייתה הרבה יותר ממושלמת. לא הפקקים בדרך, לא הרדיו שממשיך להתעלם, לא המאבטחים שאיבדו כל שליטה ורסן, שום דבר. כשאני בהופעה של היהודים, איתך, שום דבר לא יכול לקלקל. את האהבה הבלתי מעורערת שלי והיהודים הם אלה שגרמו לאהבה שלנו לקרום עור וגידים, והם ימשיכו ללוות אותנו ואת האהבה שלנו לעד.

אני חולם המון, אבל בדרך כלל לא זוכר את החלומות שלי. הבוקר כשקמתי זכרתי גם זכרתי את מה שחלמתי בלילה. חבל שהצלחתי לישון רק חמש שעות, כי הצלחתי לחוות רק שתי הופעות של היהודים במהלך הלילה. עבור כולם ההופעה נמשכה שעתיים וחצי, אני זכיתי לשלוש הופעות של היהודים הלילה שנמשכו שבע וחצי שעות של שכרון חושים. אני בטוח שעוד אזכה בעתיד להרבה ריגושים מהסוג הזה.

עבורי ההופעה הזאת תיזכר כהופעה הגדולה והטובה ביותר שהייתי בה מאז ומעולם, גם של היהודים וגם בכלל. אבל כמו שכבר כתבתי בעבר זאת רק עוד פסגה בדרך של הלהקה האדירה הזאת, ומעבר לפסגה הזאת נמצאת אחת עוד יותר גבוהה. אני עדיין בטוח, כמו אחרי הפעם הראשונה בקיסריה, שעוד ניפגש בפארק הירקון…

*קרדיט ענק לספיר בן עמי, על צילום ועריכת התמונות ועל שהסכימה לשתפן כאן.

הפוסט היהודים כבשו את קיסריה, שוב הופיע ראשון בגולות

לכל אדם בעולם יש את היום המיוחד הזה, היום שהוא רק שלו. למרות שאותו יום ספציפי יכול להיות מיוחד לאנשים רבים, עבור כל אחד הייחוד הוא שונה והכי אישי. ולמי שעדיין לא הבין על מה אני מדבר, אז כמובן שעל יום ההולדת.

ובסתירה למה שכתבתי בפסקה הראשונה, למרות שלכל אדם יש יום הולדת אחד בשנה, לי יש שניים. ובכל אחד מימי ההולדת הללו אני נוהג לעשות מן סיכום ביניים, חשבון נפש עצמי של איפה הייתי לפני שנה, מה קרה מאז ולאן אני הולך.

ביום ההולדת הנוכחי אני יכול להכריז על הצלחות לא מבוטלות. על מציאת הנישה שלי בתחום התעסוקתי, על יציאה לדרך עצמאית. חלק מהדברים שקורים לנו בחיים קורים לנו באופן מקרי לחלוטין, אך הם מביאים איתם תובנות ומסקנות חשובות ביותר. בשנה האחרונה הבנתי כמה חשובה וטובה לי העצמאות.

אבל הדבר הכי חשוב שקרה לי בשנה האחרונה זה שהאהבה המשיכה לפרוח ולהתעצם כמו שאיחלתי לעצמי ולנו לפני שנה. שמצאתי את המקום שלי, את הפינה שלי, את הבית שלי שבו אני מרגיש הכי אהוב ורצוי, והכי נעים וחמים. האהבה שלנו תמיד תהיה קשורה ליום ההולדת שלי כי גם בעקבותיו היא פרצה לה. החום והאהבה שקיבלתי מהמשפחה שלי עטפו אותי וגרמו לי לשנה נפלאה גם כן, וכך גם החברים המופלאים שלי.

לשנה הקרובה אאחל לעצמי שהדרך שבחרתי בה תוביל אותי בדיוק למקום שאני מייחל. שהאהבה שלנו תמשיך לפרוח באותה מידה ושנמשיך להיות מאושרים יחד. וכמובן, איך אוכל לא לאחל לעצמי שהשנה האליפות תהיה בצבע הירוק הנכון.

אז יכול להיות שדן בן אמוץ נולד באותו תאריך, וסביר מאוד להניח שרודי פלר חוגג את יום הולדתו ה-51 אי שם בגרמניה או במקום אחר ברחבי הגלובוס, ייתכן בהחלט שגארי קספרוב עושה עם עצמו את סיכום 48 שנות חייו עד כה, והגיוני ביותר שגם קרלס פויול שמח ביום ההולדת ה-33 שלו למרות הסופר קלאסיקו שמצפה לו בשבת. אבל יום ההולדת שלי הוא הכי מיוחד, כי הוא שלי ורק שלי.

הפוסט יום טום הופיע ראשון בגולות

מתנחלי איתמר היקרים ותמר פוגל,

ליבי איתכם ואני משתתף בצערכם, מי ייתן ולא תדעו עוד צער לעולם. רצח הינו דבר מתועב וכמובן שרצח ילדים הוא שפל המדרגה. הרוצחים אינם בני אנוש, יש להוקיע אותם ולמצות איתם את הדין.

ולמרות זאת וגם בלי קשר אני קורא לכם לחזור הביתה, לישראל. אנחנו מחבקים אתכם, אבל רוצים וצריכים שתהיו קרובים אלינו. הגיע הזמן שמישהו יהיה מספיק אמיץ לומר לכם שתפקידכם ההיסטורי הסתיים. ממשלות ישראל בצעד לא חכם (יש כמובן שיחלקו עליי) שלחו אתכם לשליחות מסוימת, אך כל שליחות מגיעה סופה.

היום אתם תקועים לנו וגם לפלסטינים כמו עצם בגרון. אתם מוקפים בכפרים פלסטינים דוגמת עקראבה, ביתא ועוורתא במקום להיות מוקפים בערים, כפרים, קיבוצים ומושבים שרוצים בכם. שלא יספרו לנו ולכם סיפורים, מדינת ישראל מספיק גדולה בשביל למצוא לכם פתרונות דיור חלופיים ובטוחים בהרבה. בין אם במרכז הארץ ובין אם במקומות אחרים, כמו הנגב למשל.

אתם ושאר חבריכם מהווים מכשול אמיתי לשלום וגם לכך לא תוכלו להתכחש. שלושה ראשי ממשלה בעבר (ביבי, ברק ואולמרט) עמדו על סף חתימת הסכמי שלום ונסוגו רק ברגע האחרון. וזאת בגלל שאתם ושאר מתנחלי יהודה ושומרון מחזיקים אותם במקום הזה שכל לחיצה קטנה עליו עלולה מאוד לכאוב.

היישוב שלכם הוקם בשנת 1984, העולם אז היה אחר לגמרי. העולם התקדם, השתנה, התפתח ורק בנושא ההתנחלויות אנחנו דורכים במקום ומתעקשים כאילו הן מצילות אותנו מכל רעה ופגע.

בשנת 1984 עדיין לא היה אינטרנט ובטח שאף אחד אז לא חשב על שירותים כמו פייסבוק וגוגל. אנשים חיו חיים אחרים, ולכן בין היתר שלחו אתכם אז להקים את איתמר. המלחמות היו שונות, אמצעי הלחימה היו פחות מתוחכמים ולטענת אלה ששלחו אתכם לשם, אתם הייתם חלק מהמלחמה באויב. במילים שלי אפשר להגיד ששלחו אתכם לשם כדי להיות מגן אנושי.

הבעיה היא שהמציאות בהחלט הפכה אתכם למגן אנושי ואתם פעם אחר פעם חווים זאת על בשרכם. ולמרות שאתם מגן אנושי אתם לא באמת מגנים על תושבי ישראל מכיוון שהמפגעים מגיעים גם לכאן ובטח ובטח שהרקטות והטילים שלהם מגיעים.

אם היה לנו ראש ממשלה אמיץ, הוא היה אומר לתמר פוגל את האמת. הוא היה אומר לה שהגיע הזמן לעזוב את ההתנחלות ולעבור לגור במדינת ישראל. אבל היא חונכה בצורה פנאטית מסוימת ובגיל 12 במקום להתאבל ולחוות את הכאב העצום שהיא חווה בפרטיות, היא מדברת בסיסמאות ששמעה מיום היוולדה. וביבי נתניהו עונה לה על הצרכים ומבטיח לבנות עוד בהתנחלויות, כאשר בתוך מדינת ישראל הוא לא טורח לבנות מספיק כדי שמחירי הדיור יגיעו לאיזושהי נקודה של שפיות.

תמר פוגל חוותה כאב שאף אחד לא יכול אפילו להבין ולתאר. הילדה הקטנה הזאת מתחילה התמודדות קשה שתימשך במשך כל ימי חייה. הגיע הזמן שמישהו ישים לדברים הללו סוף כדי שתמר פוגל תהיה הגיבורה האחרונה.

ובנייה של עוד התנחלויות לא תועיל, כמו שהטלת עוצר על כפרים פלסטינים וחיפוש מבית לבית לא תעזור. אנחנו רק מגבירים את השנאה כלפינו ולא רחוק היום בו הפלסטינים יתקוממו כמו המצרים, הטוניסאים והלובים. אז לתושבי איתמר ושאר חבריהם המתנחלים לא תהיה ברירה והם ינוסו על נפשותיהם ויתחננו למדינת ישראל שתקבל אותם לחיקה.

מצער אותי מאוד שבשנת 2011 בחלקים מסוימים במדינת ישראל (למרות שחלקם אפילו לא שייכים לישראל מבחינת חוקיה) קדושת האדמה גוברת על קדושת החיים. במקום לקדש ערכים של שלום, אחווה ואהבה מקדשים שם את המקום ואת האדמה וחבל. לאדמה היום אין כבר כמעט ערך, אוטוטו שתי המדינות הגדולות בעולם יהיו פייסבוק וגוגל, איתמר תהיה עוד מקום נידח על המפה שבקרוב לאף אחד לא יהיה באמת אכפת ממנו.

הפוסט מכתב למתנחלי איתמר ותמר פוגל הופיע ראשון בגולות

לפני למעלה מארבע שנים התחלתי לכתוב. הכתיבה הגיעה מעמקי הנשמה שלי, היא הייתה צורך בלתי נשלט לפרוק את כל מה שעל ליבי. עם הזמן גיליתי שאני מאוד אוהב לכתוב ושהפריקה הזאת מן הלב אל הכתב משחררת אותי וגורמת לי להרגיש ממש טוב.

הכתיבה שלי מאז ועד היום לא השתנתה. אולי התפתחה קצת, אולי התבגרה מעט, אבל בשורה התחתונה היא נשארה אותה כתיבה. אני עדיין כותב מתוך צורך ולשם ההנאה. אני עדיין כותב כדי לפרוק ופורק מהלב. אני עדיין מוציא את כל מה שאני כותב מעמקי נשמתי. והכי חשוב, אני עדיין אוהב לכתוב, ועם הזמן האהבה הזאת רק גוברת.

האהבה שלי לכתיבה תמיד הייתה שזורה באהבה שלי בחיים. והכל התגבר מאז שאני ואת יחד. התקופה שלנו היא התקופה הטובה והמשמעותית ביותר בחיים שלי. כל יום שעובר אני משתדל לנצור, את חלקם אני גם מצליח לתעד באמצעות האהבה שלי לכתיבה. הרבה מהכתיבה שלי בתקופה שאנחנו יחד היא בזכותך ובהשראתך.

בשנים האחרונות חיפשתי מקומות לפרסום הקטעים שכתבתי. היו כל מיני אתרים, אבל כולם איבדו מהזוהר שלהם ולעיתים אף הוציאו לי את החשק מהכתיבה. לפני כמה ימים גלגלת את הרעיון להקים יחד אתר שיהיה בלוג משותף שלך ושלי. באותו הרגע ניצתה בי האש והלהבה. שנים חיפשתי את הבית בו אוכל לכתוב, הרעיון שלך גרם לי להבין את מה שלא הבנתי במשך זמן כה רב. הרעיון שלך עזר לנו להקים את הבית, הבית לכתיבה שלך ושלי, הבית שמעתה יקרא גולות ויהיה חשוף לעיניי כל.

בימים האחרונים עבדנו קשה, גלגלנו את הרעיון, השקענו אנרגיות ובסופו של דבר האתר קרם עור וגידים. יש עוד המון מה לעשות בו והרבה לשדרג, אבל זאת רק ההתחלה. אל הבית החדש אני מייבא לאט לאט את הקטעים האהובים עליי שכתבתי בעבר. ייקח לי עוד כמה ימים לסיים את המשימה הזאת ובסופה כל אותם הקטעים יזכו למקום של כבוד בביתם החדש. ומעתה והלאה, זה המקום היחיד בו אכתוב ואפרסם. המקום שלך ושלי.

הפוסט המקום שלך ושלי הופיע ראשון בגולות