יום רביעי בלילה, מועדון הבארבי בתל אביב, 19 שנים אחרי אלבום הבכורה המופלא של להקת 'איפה הילד?', שהתנגן אצלי מאז מאות פעמים, שינה לא מעט את חיי, וסביר להניח שגם את חייהם של לא מעט אחרים, אני ויעל, אהובתי, בהופעה שלהם. עד לרגע זה, בו אני כותב את השורות האלה, זה עדיין נשמע לי הזוי ולא מציאותי. אבל תתפלאו, זה באמת קרה וזה היה הרבה יותר ממשובח.

האמת, לא היו לי יותר מדי ציפיות. בכל זאת, עברו 14 שנים מאז פירוקה של הלהקה, חמי רודנר הלך לכיוונים אחרים, וכך גם שאר חברי ההרכב. ובכלל, העולם השתנה, המוזיקה השתנתה, הרוק הישראלי (ובכלל) די גוסס, אם לא מת. ואם כל זה לא מספיק, ציפיות יש רק לכריות.

ולמרות שלא היו לי ציפיות, המציאות הייתה נפלאה. שעתיים שלמות בהן חמי רודנר ממלא את הבמה בכריזמה שלו, וגם אם היא הייתה גדולה פי 10 – עדיין היה נשאר עודף מהכריזמה. גם שאר חברי ההרכב משתלבים מצוין – אסף שריג, אסף מרוז ואופיר בר עמי היו פשוט נהדרים.

המוזיקה השתנתה מאז 'איפה הילד?' הוציאו את אלבום הבכורה שלהם 'זמן סוכר', אם לטובה או לא, כל אחד מכם יחליט בעצמו (אני חושב שלא). אבל אולי בזכות השינויים האלה, יותר ויותר אנשים מעריכים את המוזיקה הטובה שעשו פה פעם. לי באופן אישי המוזיקה של להקת 'איפה הילד?' הייתה מאוד חסרה בנוף המוזיקה הישראלית, וכשהם חוזרים אני גם מצליח להבין בדיוק למה.

כל רגע של ההופעה היה זמן סוכר

בשביל להחזיק אנשים בגילנו (היינו לקראת גיוס כאשר 'זמן סוכר' יצא לחנויות התקליטים) שעתיים על הרגליים בהופעה, צריך הרבה יותר מסתם הופעה. צריך המון אנרגיות, שירים טובים, תופים לא מתפשרים, וכמובן גיטרות שיודעות לעשות את העבודה. ואת כל זה קיבלנו מאיפה הילד והרבה יותר.

אז מה היה לנו שם? חמי רודנר צווח כמו שרק הוא יודע את מרבית השירים מאלבום הבכורה 'זמן סוכר', לא מעט שירים מ'שדים', וגם כמה שירים חדשים מהאלבום שעומד לצאת 'בני המאה העשרים'. גם אסף שריג הפליא בשירתו הענוגה, ואפילו זכינו לשמוע את אופיר בר עמי שר את 'אהובה הקטנה'. ומה היה חסר? יותר שירים מהאלבומים 'מסעותיי עם עצמי' ו'איפה הילד?', מהם חברי 'איפה הילד?' שרו רק שלושה שירים יחד (אם זכרוני אינו מטעה אותי).

חמי רודנר הצליח גם להעביר יופי של ביקורת, והכל בנחמדות. "עוד מעט יוצא האלבום החדש שלנו, אתם מוזמנים לגנוב אותו מהאינטרנט", בביקורת על עולם המוזיקה העכשווי, או: "זה שיר שלנו שיצא לפני שנה וחצי ולא השמיעו אותו הרבה ברדיו", בביקורת על גלגל"צ ותחנות הרדיו המקבילות. אך מיד הוא הוסיף שאולי זו מחמאה שלא השמיעו את השיר.

איפה הילד? אי שם במאה העשרים

חברי להקת 'איפה הילד?' הוכיחו לי ולרבים בקהל, שהם וגם אנחנו תקועים אי שם במאה העשרים. העולם אולי השתנה והתקדם, וגם אנחנו איתו במרבית הדברים. אבל במוזיקה, אנחנו נשארנו נאמנים לאהבה המקורית שלנו, מסתבר שגם הם.

אפשר לסכם את תולדותיהם של 'איפה הילד?' וגם את תולדותיי ואת תולדות ההופעה הזאת, באמצעות שמות האלבומים שלהם. בני המאה העשרים, נתנו לנו שעתיים של זמן סוכר, דאגו להוציא לא מעט שדים (מרביתם טובים) מהארון, לקחו אותי ואת שאר הקהל למסע בזמן בו אף אחד לא שאל איפה הילד? ואם חמי רודנר היה שואל אם מישהו שומע אותו, התשובה על כך הייתה ברורה לכולם.

עכשיו רק נותר לנו לקוות ש'איפה הילד?' כאן כדי להישאר. ושיחד איתם תחזור הפריחה של הרוק הישראלי בדיוק כמו בשנות התשעים הנפלאות. ש'כוכב נולד' ו'גלגל"צ' ימשיכו לעשות את מה שהם יודעים, אבל שלנו תהיה גם אלטרנטיבה טובה ושפויה. מי יודע, אולי באמת יש אור באפלה…

*התמונות באדיבות מיכל גוטמן

הפוסט איפה הילד? תקועים במאה העשרים, וזה בכלל לא רע הופיע ראשון בגולות

את קיסריה בנה הורדוס ומאז היא נכבשה פעמים רבות בידי מנהיגים רבים. אם מישהו היה מספר להורדוס לפני קצת יותר מ-2,000 שנים שבסופו של דבר קיסריה תיכבש על ידי להקת היהודים אני בספק אם הוא בכלל היה מקים את קיסריה. אבל אתמול זה קרה, אתמול להקת היהודים כבשה את קיסריה, שוב.

ההתרגשות עבורנו החלה כבר בדרך להופעה. שום דבר לא הצליח לפגום בהתלהבות שלנו מהחזרה לקיסריה פחות משנה אחרי הפעם הראשונה. שעתיים של נסיעה בפקקים והרדיו בשלו ממשיך לנגן שלמה ארצי, ריטה, קובי פרץ וחבריהם. גם אחרי כמעט 20 שנים, כיבוש לבבות של עשרות אלפי מעריצים, מאות הופעות מפוצצות ומכירת עשרות אלפי עותקים מהאלבומים, עדיין לא משדרים כמעט שירים של היהודים ברדיו, אפילו שהם ממלאים בפעם השנייה את קיסריה. רק תחשבו מה קרה יום קודם לכן ברדיו כאשר עומר אדם (מי?) הופיע בקיסריה…

הגענו לקיסריה וכלום לא השתנה, זה ממש הרגיש כאילו חזרנו הביתה. מה שאותי בעיקר הפתיע זו ההתרגשות והציפייה שלי, שלא נפלה מזו שהייתה לפני הפעם הראשונה בקיסריה. לפני ההופעה פגשנו עורך דין מאוד בכיר שמטפל בעניינים שונים של המשפחה, באותו רגע הבנתי שאכן כיבוש קיסריה על ידי היהודים הושלם.

ההופעה התחילה בטירוף, אורית, תום ושאר החברים לא נתנו לקהל רגע אחד של מנוחה ואפילו לא שנייה להתחמם, ישר פעמון מלחמה לתוך הוריד. לקהל לא היה נעים להתחיל להשתולל כבר בשיר הראשון, אז כולם חיכו, אבל לא יותר מדי. השיר השני הגיע וקיסריה הייתה באוויר, אנשי האבטחה נראו חסרי אונים וגם תגבורת של המשטרה לא הצליחה לעצור את השיגעון שהלך שם.

בחברת האבטחה כנראה לא הבינו שהקהל של להקת היהודים הוא קהל אחר, זה לא הערסיאדה של קובי פרץ או עומר אדם. ולכן המאבטחים השתוללו כאילו הם אחרוני השוטרים של מג"ב בפעילות נגד מפגינים פלסטינים. זה היה די מבזה, הם דחפו, צעקו והתנהגו בברבריות לא מוסברת. הם לא ידעו שהקהל של היהודים זה לא קהל שיכול לשבת בהופעות, זה קהל שבא ליהנות, להתפרק ולרקוד והכל מאהבה. מזל שלא היו להם אלות…

ההופעה הייתה מדהימה, לא היה רגע מת אחד במשך שעתיים וחצי. כמו בכל הופעה תום פטרובר ואורית שחף סחפו את הקהל בקולותיהם המופלאים, התופים של יהב ליפינסקי הלמו וכל אחד הרגיש את הדפיקות בליבו, הגיטרות של עמרי אגמון וגיא באר ניסרו כמו שצריך, הבס של ניר מימון השתלב כמו תמיד בצורה המדויקת והקלידים של רועי זוארץ נשמעו בדיוק כמו הקלידים של קודמיו.

לא נעים לי להודות, אבל אם ההופעה הראשונה של היהודים בקיסריה הייתה מושלמת, ההופעה הזאת עלתה עליה בכמה דרגות. מסתבר שלא צריך הפתעות, לא צריך אירוחים דוגמת שלום חנוך, לא צריך נזירים ולא שירים אקוסטיים. ההפתעה הכי גדולה וטובה שיכולה להיות בהופעה של היהודים היא ההופעה עצמה ועדיף שתהיה חשמלית, וזאת בעצם לא הפתעה, תמיד אתה יודע שהם יתנו מעצמם מאתיים אחוז על הבמה.

ובכל זאת גם הפתעה קטנה/גדולה הייתה, שני שירים אקוסטיים על במה נוספת שמוקמה בתוך הקהל. ואם כן צריך הפתעה, אז זאת בדיוק ההפתעה המושלמת. בכל הופעה מרגישים שהיהודים קרובים לקהל ומחוברים אליו כמו תינוק לאימו. גם במועדונים קטנים, גם בהופעות גדולות, תמיד הקרבה והחום מרגישים אותו דבר. ובכל זאת הירידה לקהל וההופעה בתוכו השלימה והעצימה עוד יותר את התחושות הללו.

באותם רגעים נדהמתי לראות את אחת הסדרניות (כבת 60 לערך) שבמהלך כל ההופעה נראתה זעופה וניסתה להשליט סדר מתקרבת לבמה, מחייכת כולה מאושר, שרה ורוקדת עם הלהקה. בשלב מסוים היא שלפה מתיקה את הטלפון הנייד ורצתה לצלם את הלהקה בוידיאו ולהנציח את אותם רגעי קסם, אך ברגע שקלטה שברשותה נוקיה 3100 ראיתי לשנייה עצבות על פניה, שחלפה מיד.

בשבילנו ההופעה הזאת הייתה בדיוק במקום והיא הייתה מושלמת לחלוטין. אחרי תקופה לא פשוטה שעוברת עלינו היינו חייבים את ההתפרקות הזאת, ואוי איזו התפרקות מופלאה זאת הייתה. כל שיר היה במקום, כל חיבוק ונגיעה הרגישה כאילו אנחנו אחד, שוב היהודים הצליחו למלא את המצברים שלי ואני בטוח שגם את שלך.

הדמעות הציפו אותי במהלך כל ההופעה, מהפתיחה האדירה עם פעמון מלחמה, דרך הריגוש האינסופי של אצלך בעולם וכלה בעוד ארון אחד שמפיל אותי כל פעם מחדש. יש אנשים שלא חווים עוצמות רגש במהלך כל חייהם כמו שאני ובוודאי גם אחרים חווים בהופעה אחת של היהודים.

במרבית ההופעה רקדתי, קפצתי והשתוללתי כשגבי אל הבמה ופניי אל עבר הקהל. פשוט לא האמנתי שאני שוב בקיסריה מפוצצת והקהל נמצא בכזאת אקסטזה ועל הבמה לא מופיע שלמה, מי? ולא קובי, מי? וגם לא ריטה, מי? אלא תום פטרובר ואורית שחף המנהיגים הבלתי מעורערים של הרוק הישראלי וגם המוזיקה הישראלית.

בשורה התחתונה שום דבר לא הצליח להרוס לנו את ההופעה, כי היא הייתה הרבה יותר ממושלמת. לא הפקקים בדרך, לא הרדיו שממשיך להתעלם, לא המאבטחים שאיבדו כל שליטה ורסן, שום דבר. כשאני בהופעה של היהודים, איתך, שום דבר לא יכול לקלקל. את האהבה הבלתי מעורערת שלי והיהודים הם אלה שגרמו לאהבה שלנו לקרום עור וגידים, והם ימשיכו ללוות אותנו ואת האהבה שלנו לעד.

אני חולם המון, אבל בדרך כלל לא זוכר את החלומות שלי. הבוקר כשקמתי זכרתי גם זכרתי את מה שחלמתי בלילה. חבל שהצלחתי לישון רק חמש שעות, כי הצלחתי לחוות רק שתי הופעות של היהודים במהלך הלילה. עבור כולם ההופעה נמשכה שעתיים וחצי, אני זכיתי לשלוש הופעות של היהודים הלילה שנמשכו שבע וחצי שעות של שכרון חושים. אני בטוח שעוד אזכה בעתיד להרבה ריגושים מהסוג הזה.

עבורי ההופעה הזאת תיזכר כהופעה הגדולה והטובה ביותר שהייתי בה מאז ומעולם, גם של היהודים וגם בכלל. אבל כמו שכבר כתבתי בעבר זאת רק עוד פסגה בדרך של הלהקה האדירה הזאת, ומעבר לפסגה הזאת נמצאת אחת עוד יותר גבוהה. אני עדיין בטוח, כמו אחרי הפעם הראשונה בקיסריה, שעוד ניפגש בפארק הירקון…

*קרדיט ענק לספיר בן עמי, על צילום ועריכת התמונות ועל שהסכימה לשתפן כאן.

הפוסט היהודים כבשו את קיסריה, שוב הופיע ראשון בגולות