חודשים עברו מאז הפעם האחרונה שכתבתי, חודשים ארוכים. זה לא שאיבדתי את הדחף או הצורך לכתוב, זה לא שאני כותב רק כשרע, זה לא קשור לזמן הפנוי שהפך למצומצם יותר ולא קשור לשום דבר אחר כי אלה רק תירוצים, זה הכל עניין של השראה. פשוט מאוד במשך חודשים הייתי עסוק וטרוד בכל מיני דברים, חלקם מעולים וחלקם פחות, ולא היה רגע של פנאי להשראה לשכון בתוכי, לשכון בקרבי.

היום ההשראה הגיעה, היום ההשראה חזרה, היום הצורך והרצון לכתוב וקצת לפרוק שבו אליי כמו בימים ההם, בימים הטובים ההם. וכשרוח הכתיבה נחה עליי אני מיד מוצא את הדרך להניח אותה על הנייר, המחשב או כל אופציה זמינה אחרת.

אז כמו תמיד בחיים גם החודשים הללו התחלקו לשניים, לבן ושחור.
את הטוב אשאיר לסוף ואתחיל עם השחור בקצרה. עברו חודשים לא פשוטים, מצד אחד הרבה התחדש אבל בשורה התחתונה הכל נשאר פחות או יותר אותו הדבר. יש דברים בחיים שגם הזמן כנראה לא יכול להשכיח ולרפא ואנחנו כבני אדם פשוט לומדים לחיות איתם או נאלצים לחיות לצידם.

המזל הטוב שלי שיש גם הרבה לבן בחיים, לבן צבעוני, לבן שמהול בהרבה ורוד, כחול, ירוק ושאר הצבעים והגוונים. והלבן שלי מורכב מהרבה דברים ופרטים קטנים וגדולים כאחד, אבל החלק הצבעוני ביותר שלו הוא את. עוד מעט שנה וזה לא הולך ברגל, שנה של צבעים וריחות, שנה של בישולים, אפייה וארוחות, שנה של טיולים, הופעות, אירועים ובילויים, שנה של הכרויות עם חברים, חברות ומשפחות. שנה של רגעים שמחים יותר וגם קצת פחות, שנה של תמיכה אחד בשני ברגעים הפחות נעימים, שנה של להיות שם אחד בשביל השני בכל רגע, בכל תנאי ובכל מצב. שנה של התרגשות, ריגושים ורגשות, ובעיקר שנה של אהבה ענקית ואינסופית.

אני אוהב אותך בכל ליבי ומאחל לנו שמעתה רק נגדל ונפרח. שנדע לקבל את מה שלא בשליטתנו ונדע לחיות לצד המכשולים שמונחים בדרכינו. אין לי ספק ששנינו נהיה במקומות אחרים וטובים יותר בעוד שנה, אין לי ספק שיחד נוכל לגבור על כל מכשול ונוכל להגשים כל מטרה וחלום.

אוהב אותך מלאכית שלי…

הפוסט שחור, לבן ומה שביניהם הופיע ראשון בגולות

כנראה שאני באמת חולה, רעדתי מקור כל הלילה. אם התכסיתי כל הלילה, זה אומר שאני ממש חולה. ולא, לא סתם התכסיתי בסדין, אלא התכסיתי בשמיכה שלך אז אני בהחלט חולה. לצערי הרב האף שלי סתום אז לא זכיתי ליהנות מהריח שלך שאופף את השמיכה, אולי הריח היה עוזר לי להבריא…

הביקור אצל הרופא נתן את צפירת ההרגעה לפחות להפעם. אפשר לצאת מהמקלטים, מהחדרים האטומים, להוריד את המסכות ולחזור לשגרה. לא מדובר בשפעת החזירים, או כמו שקוראים לה הרופאים "שפעת 2009".

במרבית ימיי חיי לא הייתה לצידי מישהי אכפתית, מישהי שתדאג, שתתמוך, שתעזור. לא בימים שהייתי חולה וגם לא סתם בימים הקשים שעברתי. עכשיו הכל שונה, עכשיו יש אותך. אפילו שהמרחק הפיזי/גיאוגראפי בינינו כרגע הוא גדול, את דואגת, את תומכת, את אכפתית ואת בהחלט עוזרת. גם עוזרת לי להבריא יותר מהר וגם עוזרת לי עם הקשיים שאיתם אני מתמודד. את איתי בלב וזה יותר מהכל, בדיוק כמו שאני איתך בלב בקשיים שלך וזה הכי חשוב.

חצי שנה, זה לא הולך ברגל, זה כבר פרק זמן משמעותי. חצי שנה של ביחד, של בילויים משותפים, הנאות, טיולים, חגים ועוד דברים רבים ומהנים. וכמובן גם נפילות, משברים ודברים פחות נעימים, שעברנו אחד עם השני. אבל מעל הכל יש את הדבר הכי משמעותי בכל התקופה הזאת וזו האהבה הגדולה שלנו. כנראה שאני באמת חולה, חולה אהבה…

הפוסט כנראה שאני באמת חולה הופיע ראשון בגולות