*התמונה מויקיפדיה. היוצר: Itzuvit

אחרי שבוע של טילים, החלטנו אני ובת זוגי לבלות קצת במדינת תל אביב. אותה מדינה שהביאה לפתחנו את מחאת האוהלים, מחאת הקוטג', מחאת פסק הזמן ומחאות נוספות. ביום שישי חגגנו לחבר יום הולדת בבר שכונתי קטן בפלורנטין ובשבת הצטופפנו עם עוד כמה מאות בליינים בהופעה של 'להקת התבלינים' בבר תל אביבי דחוס באנשים וחנוק בעשן סיגריות.

במהלך הערב השני כבר רץ לי בראש שירה של תמר גלעדי על האהבה שמתה. רק הפעם מה שמת זו המחאה, אם בכלל היא הייתה קיימת אי פעם. האמת, אחרי שראיתי מה קורה בברים התל אביביים, הבנתי שמעולם לא הייתה כאן מחאה אמיתית, וכמו שזה נראה גם בעתיד הנראה לעין לא תהיה אחת כזאת.

אם להיות כנים, אמרתי זאת גם עוד בימים שהמחאה הייתה בשיאה. הייתי מתומכיה הנלהבים של דפני ליף וחבר מרעיה. השתתפתי בהפגנות הגדולות, אך כבר אז אמרתי לסובבי, אין שום סיכוי שמשהו יצא מזה, אין אפשרות שזה יצליח. ההפגנות הענקיות הרגישו יותר כמו הקרנבל בריו, זה דמה יותר לחגיגה מאשר למחאה, לזעם. באותם רגעים הפנמתי, שזה נידון לכישלון.

נחזור לסוף השבוע במדינת תל אביב. כשראיתי את הברים המפוצצים, את מאות הבליינים שמשלמים ממיטב כספם, אך לא מתלוננים, זה צבט לי בלב כמו שהרבה זמן שום דבר לא הצליח לצבוט אותו. זו הייתה החותמת הסופית לצדקת מחשבתי. כשצעירים נלהבים מדברים על צדק חברתי, מתלוננים על יוקר המחייה, על מחירי הדיור הגבוהים, על עלותו של פסק הזמן בארץ מול מקבילו באמריקה, אך במקביל יוצאים בסופי שבוע (ולא רק), משלמים 60 שקלים רק כדי להיכנס להופעה, ועל כל בירה מוסיפים עוד 26 שקלים, לא כולל שרות, ועל הדרך עוד מעשנים סיגריות ללא הפסק, אנחנו בבעיה גדולה מאוד.

שלושה תל אביביים צעירים ואנרגטיים צדו את אוזניי ועיניי. הם ביקשו לקנות לעצמם בקבוק ארק שלם, ואחרי משא ומתן ארוך ומייגע התפשרו עם בעליו של המקום על 250 שקלים בלבד. את אותו בקבוק הם יכולים לקנות בסופר ב-25 שקלים, אבל כנראה שהרבה יותר קל להתלונן על פסק זמן מאשר על מחירו של הארק בלב הבועה התל אביבית.

ההופעה נמשכה וחשוב לציין שהיא הייתה מצוינת. אין לי שום דבר נגד יציאות ובילויים, להפך, במדינה הקשה והלחוצה שלנו זאת חובה. מי שלא מנקה את ראשו לא יכול לשרוד כאן. אבל יש לי בעיה עם צביעות, עם מחאה לא רצינית, לא אמיתית, לא ממוקדת ולא אפקטיבית. כואב לי שכמה צעירים מאוד נמרצים נטעו תקוות שווא בלבבות מיליוני האזרחים במדינת ישראל, אך במחי ידם גם גדעו את המחאה ופגעו בסיכוייה להצליח.

את ההופעה חתם שירם של 'התבלינים' – "בא לי". הסולן, שחר נהרי, זועק משפטים לא פשוטים לחלל המועדון, לדוגמה: "על סף ייאוש, הממלכה שלי מתפרקת". אך הוא ממשיך עם לא מעט תקווה, מהולה בהמון כאב "בא לי שרבין/בגין יתעורר, שהמרד יגמר".

הסיום הזה הבהיר לי את הכל. יש כאן בעם כמיהה למנהיגים אמיתיים, כאלה שעושים ולא רק מדברים. רבין ובגין עשו, לעיתים טעו, אך ידעו להודות בטעות וגם לשלם עליה. שום מחאה לא תעזור, צריך מנהיג שיחשוב על אזרחיו, ולא רק על הרייטינג, הכיסא והבחירות הבאות. צריך מנהיג שידבר פחות ויעשה יותר. היום יש לנו מנהיג שלא עושה, טועה המון, ובעיקר משתמש בסיסמאות נבובות על ברווזים גרעיניים. בינינו, אולי עדיף שכך, אני מפחד מהרגע שבנימין נתניהו יחליט כן לעשות משהו.

*נכתב בתאריך 18/03/2012

לפוסטים נוספים בקטגורית אקטואליה ופוליטיקה – לחצו כאן

הפוסט המחאה מתה הופיע ראשון בגולות