יום רביעי בלילה, מועדון הבארבי בתל אביב, 19 שנים אחרי אלבום הבכורה המופלא של להקת 'איפה הילד?', שהתנגן אצלי מאז מאות פעמים, שינה לא מעט את חיי, וסביר להניח שגם את חייהם של לא מעט אחרים, אני ויעל, אהובתי, בהופעה שלהם. עד לרגע זה, בו אני כותב את השורות האלה, זה עדיין נשמע לי הזוי ולא מציאותי. אבל תתפלאו, זה באמת קרה וזה היה הרבה יותר ממשובח.

האמת, לא היו לי יותר מדי ציפיות. בכל זאת, עברו 14 שנים מאז פירוקה של הלהקה, חמי רודנר הלך לכיוונים אחרים, וכך גם שאר חברי ההרכב. ובכלל, העולם השתנה, המוזיקה השתנתה, הרוק הישראלי (ובכלל) די גוסס, אם לא מת. ואם כל זה לא מספיק, ציפיות יש רק לכריות.

ולמרות שלא היו לי ציפיות, המציאות הייתה נפלאה. שעתיים שלמות בהן חמי רודנר ממלא את הבמה בכריזמה שלו, וגם אם היא הייתה גדולה פי 10 – עדיין היה נשאר עודף מהכריזמה. גם שאר חברי ההרכב משתלבים מצוין – אסף שריג, אסף מרוז ואופיר בר עמי היו פשוט נהדרים.

המוזיקה השתנתה מאז 'איפה הילד?' הוציאו את אלבום הבכורה שלהם 'זמן סוכר', אם לטובה או לא, כל אחד מכם יחליט בעצמו (אני חושב שלא). אבל אולי בזכות השינויים האלה, יותר ויותר אנשים מעריכים את המוזיקה הטובה שעשו פה פעם. לי באופן אישי המוזיקה של להקת 'איפה הילד?' הייתה מאוד חסרה בנוף המוזיקה הישראלית, וכשהם חוזרים אני גם מצליח להבין בדיוק למה.

כל רגע של ההופעה היה זמן סוכר

בשביל להחזיק אנשים בגילנו (היינו לקראת גיוס כאשר 'זמן סוכר' יצא לחנויות התקליטים) שעתיים על הרגליים בהופעה, צריך הרבה יותר מסתם הופעה. צריך המון אנרגיות, שירים טובים, תופים לא מתפשרים, וכמובן גיטרות שיודעות לעשות את העבודה. ואת כל זה קיבלנו מאיפה הילד והרבה יותר.

אז מה היה לנו שם? חמי רודנר צווח כמו שרק הוא יודע את מרבית השירים מאלבום הבכורה 'זמן סוכר', לא מעט שירים מ'שדים', וגם כמה שירים חדשים מהאלבום שעומד לצאת 'בני המאה העשרים'. גם אסף שריג הפליא בשירתו הענוגה, ואפילו זכינו לשמוע את אופיר בר עמי שר את 'אהובה הקטנה'. ומה היה חסר? יותר שירים מהאלבומים 'מסעותיי עם עצמי' ו'איפה הילד?', מהם חברי 'איפה הילד?' שרו רק שלושה שירים יחד (אם זכרוני אינו מטעה אותי).

חמי רודנר הצליח גם להעביר יופי של ביקורת, והכל בנחמדות. "עוד מעט יוצא האלבום החדש שלנו, אתם מוזמנים לגנוב אותו מהאינטרנט", בביקורת על עולם המוזיקה העכשווי, או: "זה שיר שלנו שיצא לפני שנה וחצי ולא השמיעו אותו הרבה ברדיו", בביקורת על גלגל"צ ותחנות הרדיו המקבילות. אך מיד הוא הוסיף שאולי זו מחמאה שלא השמיעו את השיר.

איפה הילד? אי שם במאה העשרים

חברי להקת 'איפה הילד?' הוכיחו לי ולרבים בקהל, שהם וגם אנחנו תקועים אי שם במאה העשרים. העולם אולי השתנה והתקדם, וגם אנחנו איתו במרבית הדברים. אבל במוזיקה, אנחנו נשארנו נאמנים לאהבה המקורית שלנו, מסתבר שגם הם.

אפשר לסכם את תולדותיהם של 'איפה הילד?' וגם את תולדותיי ואת תולדות ההופעה הזאת, באמצעות שמות האלבומים שלהם. בני המאה העשרים, נתנו לנו שעתיים של זמן סוכר, דאגו להוציא לא מעט שדים (מרביתם טובים) מהארון, לקחו אותי ואת שאר הקהל למסע בזמן בו אף אחד לא שאל איפה הילד? ואם חמי רודנר היה שואל אם מישהו שומע אותו, התשובה על כך הייתה ברורה לכולם.

עכשיו רק נותר לנו לקוות ש'איפה הילד?' כאן כדי להישאר. ושיחד איתם תחזור הפריחה של הרוק הישראלי בדיוק כמו בשנות התשעים הנפלאות. ש'כוכב נולד' ו'גלגל"צ' ימשיכו לעשות את מה שהם יודעים, אבל שלנו תהיה גם אלטרנטיבה טובה ושפויה. מי יודע, אולי באמת יש אור באפלה…

*התמונות באדיבות מיכל גוטמן

הפוסט איפה הילד? תקועים במאה העשרים, וזה בכלל לא רע הופיע ראשון בגולות

אתמול ניתן החותם הסופי על רב הגוניות של הלהקה הזאת. היהודים הם להקת הרוק הטובה ביותר שקמה במדינת ישראל מאז ומעולם, והם מצליחים להוכיח את זה בכל נגיעה וצעד שלהם. אם זה במופע האקוסטי, אם זה במופע המושקע והנדיר בקיסריה, אם במופע האינטימי תחת כיפת השמיים של מצדה, אם בקאברים הבודדים שהם ביצעו, אם בשיתופי הפעולה המגוונים שלהם עם שלום חנוך ומקהלת האופרה הישראלית, וכן גם בהופעות "הרגילות" שלהם.

ההופעה הזאת היא ההוכחה הניצחת שהקהל מעדיף הופעות חשמליות. בית האופרה, קהל מגוון מגיל 12 ועד גיל 70 וכולם על הרגליים, כולם קופצים, כולם בשמיים. כבר בשיר השלישי נגמרה האופרה והתחיל הרוק'נרול. עד אז הקהל ישב בכיסאותיו והיה ניכר שהנוכחים עדיין לא הפנימו שלא מדובר באופרה או קונצרט מהסוג שבדרך כלל מתנגן בבית האופרה בתל אביב. עד השיר השלישי הקהל היה תחת השפעתו של הקריין שהזמין את הצופים לתפוס את מקומותיהם באולם מכיוון "שהמופע יחל בעוד חמש דקות". אבל השיר הזה גרם להתפוצצות ולשחרור אדרנלין באולם. זה היה מדהים לראות אנשים מבוגרים שיודעים את כל המילים מפזזים וקופצים לצד נערים ונערות שעוד לא נולדו כשמציאות נפרדת הונח לראשונה על מדפי חנויות התקליטים. העיבודים היו מהוקצעים כמו תמיד, הביצועים היו מרגשים, והאווירה הייתה אינטימית למרות גודלו של האולם והיציעים הרבים והמרוחקים בחלקם.

מי היה מאמין שכף רגלי תדרוך בבית האופרה. מי היה מאמין שאני איהנה מהופעה שבחלקים נכבדים ממנה מצטרפים 50 זמרי אופרה ללהקה האהובה עליי. מי היה מאמין שאשב באולם המרשים הזה ואשמע מוזיקת רוק בועטת ובלתי מתפשרת. מי היה מאמין שבסיומה של ההופעה 50 זמרי האופרה יפשטו את כובעיהם ויתחילו לרקוד ולהשתולל על רקע התופים ההולמים, הגיטרות המייללות והמנסרות וקולותיהם המדהימים והמיוחדים של תום ואורית. אני סמוך ובטוח שעד לפני כמה שבועות אף אדם בעל היגיון בריא לא האמין שבבית האופרה הדציבלים יאמירו לכאלה גבהים, ולא בגלל צרחות של איזה זמרת אופרה, אלא בזכות גיטרות לא מתפשרות, תופים מפוצצים ולהקה שלמה שלא מפחדת ללכת עם האמת האומנותית שלה עד הסוף.

אני באופן אישי מעדיף את ההופעות החשמליות של הלהקה, אבל תמיד מצליח ליהנות ולהתרגש מההפתעות והשילובים שהיהודים מזמנים לנו. המופע האקוסטי נדיר ולא נראה כדוגמתו בארץ מאף להקה אחרת. הביצועים עם מקהלת הנזירים מרגשים, מעניינים ומביאים פאן אחר של הלהקה. השילוב עם שלום חנוך היה מופלא למרות ששלום חנוך כבר לא מתפקד על הבמה כמו פעם. קיסריה, אמפי שוני, מצדה ובית האופרה ריגשו בצורה שלא תיאמן, כל הופעה נגעה במקום אחר וריגשה בצורה קצת אחרת. עכשיו באמת שיש לי געגועים לאיזה הופעת מועדון צפופה ואפופת עשן.

ההופעה הזאת היא עוד ציון דרך בקריירה המפוארת של הלהקה. אחרי קיסריה, אמפי שוני, מצדה ובית האופרה לא נשארו עוד מקומות רבים לכבוש בישראל. ובכל זאת יש את פארק הירקון, אני בטוח שבשנים הקרובות היהודים יהיו גם שם על הבמה. ואנחנו, כל אותם מעריצים שהולכים אחריהם לכל מקום כבר למעלה מ-15 שנים כמובן לא נפספס את הרגע. ולמרות כל הדברים שכתבתי אני מקווה שעוד יחזרו ההופעות האינטימיות במועדונים דוגמת הבארבי ומועדון התיאטרון. אני מתגעגע להופעות במקומות צפופים ואפופי עשן, כי שם הכל התחיל ומשם הכל צמח והתפתח לממדים האדירים והנפלאים הללו. ניפגש בפארק הירקון…

*קרדיט ענק לספיר בן עמי, על צילום ועריכת התמונות ועל שהסכימה לשתפן כאן.

הפוסט ניפגש בפארק הירקון הופיע ראשון בגולות