חודשים עברו מאז הפעם האחרונה שכתבתי, חודשים ארוכים. זה לא שאיבדתי את הדחף או הצורך לכתוב, זה לא שאני כותב רק כשרע, זה לא קשור לזמן הפנוי שהפך למצומצם יותר ולא קשור לשום דבר אחר כי אלה רק תירוצים, זה הכל עניין של השראה. פשוט מאוד במשך חודשים הייתי עסוק וטרוד בכל מיני דברים, חלקם מעולים וחלקם פחות, ולא היה רגע של פנאי להשראה לשכון בתוכי, לשכון בקרבי.

היום ההשראה הגיעה, היום ההשראה חזרה, היום הצורך והרצון לכתוב וקצת לפרוק שבו אליי כמו בימים ההם, בימים הטובים ההם. וכשרוח הכתיבה נחה עליי אני מיד מוצא את הדרך להניח אותה על הנייר, המחשב או כל אופציה זמינה אחרת.

אז כמו תמיד בחיים גם החודשים הללו התחלקו לשניים, לבן ושחור.
את הטוב אשאיר לסוף ואתחיל עם השחור בקצרה. עברו חודשים לא פשוטים, מצד אחד הרבה התחדש אבל בשורה התחתונה הכל נשאר פחות או יותר אותו הדבר. יש דברים בחיים שגם הזמן כנראה לא יכול להשכיח ולרפא ואנחנו כבני אדם פשוט לומדים לחיות איתם או נאלצים לחיות לצידם.

המזל הטוב שלי שיש גם הרבה לבן בחיים, לבן צבעוני, לבן שמהול בהרבה ורוד, כחול, ירוק ושאר הצבעים והגוונים. והלבן שלי מורכב מהרבה דברים ופרטים קטנים וגדולים כאחד, אבל החלק הצבעוני ביותר שלו הוא את. עוד מעט שנה וזה לא הולך ברגל, שנה של צבעים וריחות, שנה של בישולים, אפייה וארוחות, שנה של טיולים, הופעות, אירועים ובילויים, שנה של הכרויות עם חברים, חברות ומשפחות. שנה של רגעים שמחים יותר וגם קצת פחות, שנה של תמיכה אחד בשני ברגעים הפחות נעימים, שנה של להיות שם אחד בשביל השני בכל רגע, בכל תנאי ובכל מצב. שנה של התרגשות, ריגושים ורגשות, ובעיקר שנה של אהבה ענקית ואינסופית.

אני אוהב אותך בכל ליבי ומאחל לנו שמעתה רק נגדל ונפרח. שנדע לקבל את מה שלא בשליטתנו ונדע לחיות לצד המכשולים שמונחים בדרכינו. אין לי ספק ששנינו נהיה במקומות אחרים וטובים יותר בעוד שנה, אין לי ספק שיחד נוכל לגבור על כל מכשול ונוכל להגשים כל מטרה וחלום.

אוהב אותך מלאכית שלי…

הפוסט שחור, לבן ומה שביניהם הופיע ראשון בגולות

כבר שנים שאני לא גר בבית של ההורים. גרתי שנה עם שני שותפים, תקופה עם שותפה וכבר למעלה משלוש שנים אני מתגורר לבדי. בכל השנים הללו לא הייתה לי הרגשה של בית, הייתה לי תחושה של מקום לגור בו.

את הבית הנוכחי אהבתי יותר מכולם ובחודשים האחרונים ההרגשה התחזקה והשתנתה, בתקופה האחרונה התחושה אחרת והרבה יותר טובה. פתאום יש לי תחושה של שייכות למקום, אני מרגיש בבית, מרגיש טוב.

זה מתחיל מהמרפסת שעוצבה בעזרתך בצורה שונה וממשיך עם התמונות שעשית בשבילי שתלויות על הקיר ואותן אני רואה תמיד כשאני נכנס הביתה. אפילו במקרר אני מוצא את אותה הרגשה, ירקות מעולם לא היו בו עד שהכרתי אותך. הבגדים שלך שנמצאים בסל הכביסה, הנעליים, מברשת השיניים, מברשת השיער ואפילו עדשות המגע גורמים לאווירה ביתית, אינטימית, חמימה ונעימה.

ריחות הבישול של ימי שישי מביאים עימם ריח של בית. לבשל יחדיו זה כיף וזה נותן תחושה של שייכות ועושה טוב על הלב. מסורת האפייה שפיתחנו לעצמנו גורמת להרגשה הביתית להתעצם, אין דבר טוב יותר מעוגיות ביתיות שנעשות במו ידינו שיכול להעצים ולחדד את התחושה המתוקה של בית.

עדיין מדי פעם כשאני נכנס הביתה יש הרגשה שמשהו חסר. עדיין מדי פעם כשאני פותח את הדלת אני לא מרגיש שהבית מלא ושלם. עדיין בתחושה יש הרבה דברים שמזכירים, מנעימים ומחייכים, אבל כשאת לא כאן איתי הגעגוע גדול. ולמרות שאת לא כל הזמן נמצאת הדברים שלך, העיצוב שלך, הזיכרונות ממך, שאריות הבישול מסופי השבוע, העוגיות והריח הטוב שלך שמופץ מבגדיך, מהמגבת שלך ומהמצעים, גורמים לי להרגיש בבית ולא סתם במקום שבו אני גר…

הפוסט להרגיש בבית הופיע ראשון בגולות