הרבה אני לא זוכר מהילדות שלי ואף לא מתקופות מאוחרות יותר, אבל את המקום שבו גדלתי לא אוכל לשכוח. 20 שנה פלוס מינוס חייתי באותה דירה, באותו בניין, עם אותם שכנים ואותם חברים פחות או יותר ונוף שהשתנה מעט במרוצת השנים עת האזור הפך מוקף מפלצות אבן שחוסמות כל פתח שמשקיף לעבר הים והמפרץ.

שנים עברו מאז ביקורי האחרון בבית וגם באזור (למרות שעברתי שם לקחת דברים שלי לפני שנה/שנתיים, אבל אני לא מחשיב את זה כביקור כי זה ממש לא הרגיש ככה). בחג אזרתי אומץ והרבה מזה בזכותך והחלטתי לקפוץ לביקור. ביקור שהיה מוזר, מצד אחד היה כיף, מרגש ומעניין ומהצד השני כואב ומעציב. הנוכחות שלך עזרה המון ותרמה להקלה על הכאב והעצב מחד, ומהצד השני עשתה את הביקור למעניין, מרגש ומענג.

בבית כבר מזמן גרים אנשים אחרים, אנשים שאני לא מכיר ואין לי שמץ של מושג מי הם. יצא לי לחשוב, לתהות, להרהר, אבל לא ממש הצלחתי להגיע לאיזו שהיא מסקנה. חלף בראשי הרצון ללכת, לדפוק בדלת, לראות מי חי שם, מי תופס את מקומי בבית, מי נושם את האוויר בחדר בו ביליתי ימים ולילות ארוכים, אבל כמובן שלא עשיתי זאת.

בביקור השקפתי על הבית, על המרפסת, על הגינה שנראית מוזנחת ביותר, על המגלשה האדומה שעומדת לה מלאת חלודה כאבן שאין לה הופכין. נזכרתי בבריכה הקטנה (בריכת ילדים בגודל מטר על מטר או משהו כזה) שהייתה לנו בגינה. נזכרתי במשחקי הכדורגל הרבים ששיחקנו, בשערים שבניתי במו ידיי שלא היו מביישים חלק נכבד ממגרשי הכדורגל בארץ. נזכרתי בתמימות שהייתה מנת חלקי בתור ילד ובדאגות שכביכול לא היו חלק מחיי.

צצו לי גם זיכרונות על המשחקים שהמצאנו בתור ילדים, למשל אותו משחק שמתבסס על הבייסבול האמריקאי אבל קצת שונה. הכדור היה כדור טניס והמשחק התקיים בגן המשחקים כאשר החובט/בועט מתנדנד על הנדנדה. פעמים רבות הכדור טס לו לרחוב או לגינה של הבית הסמוך, דבר שגרם לעצבים לא מעטים אצל דיירי אותו בניין.

נזכרתי בחיוך בחצרות הבתים שנהגנו להתפלח אליהן. נזכרתי בעצי השסק, האפרסק, המשמש (שהיה אהוב עליי במיוחד, נהגתי לקטוף אותם כשהיו עוד ירוקים, קשים וחמוצים ברמות מטורפות) ועצים אחרים שהיו פזורים בסביבה, עצים שתמיד אהבו את מבצעי הקטיף שערכנו, למרות שבעליהם אהבו את המבצעים פחות…

עברנו גם ליד גן הילדים ובית הספר היסודי שלי שנראים לפחות מבחוץ די דומים למה שאני זוכר מהתקופה ששהיתי בהם. כל הזיכרונות האלה הפכו לנעימים במיוחד בגלל הנוכחות שלך. התחושה המרגיעה, הנעימה והמגוננת שאת משרה עליי, העניין והאכפתיות שאת מגלה כלפיי והאהבה הרבה שאת מרעיפה עליי הם דברים חשובים מעין כמותם, דברים שכנראה היו מאוד חסרים במחוזות ילדותי.

כשישבנו על הספסל בגן הזיכרון, שנבנה בלב החורשה לזכרה של דניאל מנצ'ל שנרצחה בפיגוע המזעזע במסעדת מצה בשנת 2002, איפה שפעם היה רק גן משחקים קטן, ראיתי בחור משחק עם שני ילדים. הייתה לי תחושה שאני מכיר אותו, הייתה לי הרגשה שאני יודע מי הוא, אבל רק כאשר שמעתי את קולו נזכרתי במי מדובר. אומץ לדבר איתו לא היה לי…

לסיום השארתי את אחד הזיכרונות החזקים שלי מאז, את החורשה שבה ביליתי את מרבית ימיי כילד. החורשה הזאת היא פנינה קיבוצית או מושבית בלב ישוב עירוני סואן והומה. היא ריאה ירוקה, מוצלת, יפה ומהממת מוקפת מבנים ארכיטקטוניים יפים יותר ויפים פחות. היא המקום אליו היה אפשר תמיד לברוח, בו תמיד היה אפשר לטייל, ליהנות ואף פעם לא להשתעמם. החורשה מלאה בעצים רבים, בעיקר עצי אורן, אלון וברוש, עצים שתמיד נעים לשבת בחיקם. שם פיתחתי את חיבתי הרבה לצנוברים ושם למדתי איך למצוא את גרגרי הצנובר ואיך לפצחם. כילד הייתי אלוף במציאת צנוברים, הייתי מפצח עשרות אם לא יותר בכל פעם שאספנו. ואת בצחוק זלזלת בכישורים שלי, אבל מהר מאוד הבנת שלידך עומד אלוף הארץ במציאת ופיצוח צנוברים לגילאי 6 עד 9.

ואיתך, כשטיילנו יחד, הבנתי לרגע שיש דברים שאנחנו לומדים, יש דברים שאנחנו מפתחים, יש דברים שאפילו שאנחנו לא משתמשים בהם כל החיים, אותם אנחנו לא שוכחים ולא מאבדים. הפנמתי שיש דברים שאנחנו רוצים לנצור ולזכור כל החיים ויש דברים שאנחנו רוצים להדחיק ולהשאיר מאחור. בתוך דקות מעטות פיזזתי לי בחורשה כמו אז כשהייתי ילד קטן ומצאתי עוד גרגר צנובר ועוד אחד. וישר לקחתי אבן לידיי וחיפשתי סלע שעליו אוכל לפצח את אותם גרגרים, בדיוק כמו לפני 20 שנה…

הפוסט מחוזות ילדותי הופיע ראשון בגולות