אני יושב וחושב, איך בכלל ניתן לסכם הופעה כל כך מושלמת, איך אפשר להעביר תחושות של יום הולדת כל כך משובח. והאמת, אני לא ממש יודע, אני די חסר מילים, את האנרגיות שהיו אתמול אי אפשר לתאר, קשה מאוד למצוא את המילים המדויקות והנכונות כדי להסביר אותן למי שלא היה שם. ובכל זאת, לא אני אהיה זה שירים ידיים, אז אם אתחיל מהשורה התחתונה, יום הולדת משובח במיוחד, יום שישי ה-13 שזו אחלה אנקדוטה, ומופע העשור של האלבום המופתי – פחד מוות. האמת, לא צריך יותר מזה.

"מחכים לעתיד ההווה מזמן מת"

מסתבר שאחרי שכתבתי את פסקת הפתיחה נתקלתי במחסום כתיבה. אני לא יודע איך להסביר זאת, אולי פשוט הייתי מרוגש מדי מההופעה, ובכלל מכל מה שעובר עליי בתקופה האחרונה, ואולי זאת סיבה אחרת. אבל אתמול, אחרי שנהגתי וברקע התנגן לו האלבום "פחד מוות", הכל חזר אליי. אולי אחרי ההופעה הייתי צריך לשמוע שוב את השירים, להקשיב שוב למילים, כדי לקבל את המוזה הנכונה לכתיבה.

"אני רוצה להאמין שיש גן אי שם בעדן"

בראש ובראשונה ההופעה הזאת הייתה מושלמת כמובן בזכות יעל. זאת כבר לא ההופעה הראשונה שלנו יחד, גם לא השנייה ואפילו לא השלישית. למען האמת כבר הפסקנו לספור איזה מספר הופעה זאת עבורנו יחד. ואם נדקדק עוד יותר, סביר להניח כי היינו בהרבה הופעות יחד, עוד לפני שבאמת היינו יחד, רק לא ידענו על כך.

בכל מקרה, להקת היהודים היא בעצם פסקול החיים של שנינו. היא מלווה את שנינו מאז סוף נערותינו ועד היום. בתחילה הלהקה ליוותה כל אחד מאיתנו בנפרד, אך היום אנחנו חוגגים ארבע שנים שלמות שהיהודים מלווים אותנו כאשר אנחנו יחד. אם נדקדק, זה קצת יותר מארבע שנים, כי ההופעה האקוסטית שלהם בה הכרנו, התקיימה קצת לפני שחיינו הפכו להיות שזורים זו בזה וזה בזאת.

אז כמו בכל הופעה של היהודים, כאשר אנחנו יחד, זה תמיד מופלא. המוזיקה, המילים, האווירה, הרגשות, השירה של אורית ותום, הנגינה המושלמת של כל חבר וחבר מחברי הלהקה, ובעיקר האהבה הגדולה של שנינו, עושה את זה תמיד מדויק, תמיד הכי נכון והכי מושלם.

למופע העשור לאלבום "פחד מוות" התלוו אלינו באופן ספונטני לחלוטין עוד שני זוגות, משתי תקופות נפרדות בחיים, וגם זה היה כל כך במקום וכל כך מדויק. מצד אחד, מיכל ואלון. את מיכל הכרתי אי שם בצבא, בדיוק באותה התקופה בה הכרתי לראשונה את היהודים. אני זה שהכיר לה את הלהקה, אמנם כמה שנים אחרי שהשתחררנו. הבאתי לה את שני האלבומים הראשונים של היהודים (מציאות נפרדת והיהודים), רק כדי שתשמע, שתכיר, שתתוודע, אך עד היום לא זכיתי לקבל אותם בחזרה. מאז עשיתי את הטעות הזאת פעם נוספת, ורק לאחר הקנייה השלישית של האלבומים, החלטתי שמי שרוצה לשמוע אותם, ישמע אותם בנוכחותי בלבד.

הזוג השני הוא שילוב מנצח, ברזילאי – אמריקאי. אותם הכרנו רק בליל הסדר (למרות שאת ג'יזל כבר פגשנו בחגים קודמים). דייוויד רק עלה לארץ לפני כחודש. תגידו אתם, נכון שצריך להכניס הופעות של היהודים כחלק מסל הקליטה של עולים חדשים? זו כמובן שאלה רטורית, אבל אם התשובה לא ברורה לכם, אז היא חיובית לחלוטין.

אז השילוב של יעל ושלי, יחד עם זוג שאת חציו אני מכיר כבר למעלה מ-15 שנה, ויחד עם זוג שחציו רק עלה לארץ לפני פחות מחודש, ואנחנו מכירים רק שבועות בודדים, היה נהדר. ואת הכל השלימה וחיברה המוזיקה וההופעה שהייתה באמת אחת הטובות של היהודים. אבל בוודאי תגידו שאני אומר את זה על כל הופעה (וזה כמעט נכון לחלוטין), אך כמו שאמרתי כבר בעבר, כל הופעה של היהודים היא כיבוש של פסגה, בדרך לפסגה הבאה שהם עומדים לכבוש.

"אנ'לא בורח, פשוט כואב לי לסלוח
מסתבר, שאני לא בוחר מה לשכוח"

אין הרבה מה להכביר במילים על ההופעה. פחד מוות הוא אלבום שאולי זכה לפחות אהבה מצד הקהל, אבל מי שבאמת אוהב את היהודים ומי שבאמת אוהב את האלבום, יודע שמדובר על אלבום מופת. זה אלבום שלרבים קשה להתחבר אליו, מסיבות שונות ומגוונות. אם בגלל שארבעה וחצי שירים מתוכו הם שירים באנגלית, או בגלל אורכם של מרבית השירים (אני לא מאמין שיש אמן בארץ שיש לו את האומץ ליצור כזה אלבום, אפילו לא שלמה ארצי), או בגלל סיבות אחרות.

אבל הופעה שמתחילה עם כל האלבום הזה מתחילתו ועד סופו, כולל ביצועים לשירים אדירים כמו: תענה לי, פעמון מלחמה, אמן והמאה העשרים, ונמשכת עם עוד שירים גדולים משאר האלבומים, פשוט לא יכולה להיות לא טובה.

השורה התחתונה הייתה שעתיים שלמות של עונג צרוף עם האהבה הכי גדולה שלי, יעל. עם חברים טובים ואהובים ועם הלהקה האהובה עליי ביותר, שמלווה אותי ואת יעל קרוב ל-20 שנה, ותמשיך ללוות אותנו עד סוף ימי חיינו. אז אם מישהו יספר לכם אי פעם שיום הולדת ביום שישי ה-13, זה פחד מוות, תשלחו אותו איתנו באותו יום להופעה של היהודים…

"אני רוצה להאמין שיש אור ויש צדק
אני רוצה להאמין שאת הכל אוכל לפתור…"

*התמונות באדיבות: דייוויד רובינשטיין

הפוסט יום הולדת, יום שישי ה-13: פחד מוות הופיע ראשון בגולות

את קיסריה בנה הורדוס ומאז היא נכבשה פעמים רבות בידי מנהיגים רבים. אם מישהו היה מספר להורדוס לפני קצת יותר מ-2,000 שנים שבסופו של דבר קיסריה תיכבש על ידי להקת היהודים אני בספק אם הוא בכלל היה מקים את קיסריה. אבל אתמול זה קרה, אתמול להקת היהודים כבשה את קיסריה, שוב.

ההתרגשות עבורנו החלה כבר בדרך להופעה. שום דבר לא הצליח לפגום בהתלהבות שלנו מהחזרה לקיסריה פחות משנה אחרי הפעם הראשונה. שעתיים של נסיעה בפקקים והרדיו בשלו ממשיך לנגן שלמה ארצי, ריטה, קובי פרץ וחבריהם. גם אחרי כמעט 20 שנים, כיבוש לבבות של עשרות אלפי מעריצים, מאות הופעות מפוצצות ומכירת עשרות אלפי עותקים מהאלבומים, עדיין לא משדרים כמעט שירים של היהודים ברדיו, אפילו שהם ממלאים בפעם השנייה את קיסריה. רק תחשבו מה קרה יום קודם לכן ברדיו כאשר עומר אדם (מי?) הופיע בקיסריה…

הגענו לקיסריה וכלום לא השתנה, זה ממש הרגיש כאילו חזרנו הביתה. מה שאותי בעיקר הפתיע זו ההתרגשות והציפייה שלי, שלא נפלה מזו שהייתה לפני הפעם הראשונה בקיסריה. לפני ההופעה פגשנו עורך דין מאוד בכיר שמטפל בעניינים שונים של המשפחה, באותו רגע הבנתי שאכן כיבוש קיסריה על ידי היהודים הושלם.

ההופעה התחילה בטירוף, אורית, תום ושאר החברים לא נתנו לקהל רגע אחד של מנוחה ואפילו לא שנייה להתחמם, ישר פעמון מלחמה לתוך הוריד. לקהל לא היה נעים להתחיל להשתולל כבר בשיר הראשון, אז כולם חיכו, אבל לא יותר מדי. השיר השני הגיע וקיסריה הייתה באוויר, אנשי האבטחה נראו חסרי אונים וגם תגבורת של המשטרה לא הצליחה לעצור את השיגעון שהלך שם.

בחברת האבטחה כנראה לא הבינו שהקהל של להקת היהודים הוא קהל אחר, זה לא הערסיאדה של קובי פרץ או עומר אדם. ולכן המאבטחים השתוללו כאילו הם אחרוני השוטרים של מג"ב בפעילות נגד מפגינים פלסטינים. זה היה די מבזה, הם דחפו, צעקו והתנהגו בברבריות לא מוסברת. הם לא ידעו שהקהל של היהודים זה לא קהל שיכול לשבת בהופעות, זה קהל שבא ליהנות, להתפרק ולרקוד והכל מאהבה. מזל שלא היו להם אלות…

ההופעה הייתה מדהימה, לא היה רגע מת אחד במשך שעתיים וחצי. כמו בכל הופעה תום פטרובר ואורית שחף סחפו את הקהל בקולותיהם המופלאים, התופים של יהב ליפינסקי הלמו וכל אחד הרגיש את הדפיקות בליבו, הגיטרות של עמרי אגמון וגיא באר ניסרו כמו שצריך, הבס של ניר מימון השתלב כמו תמיד בצורה המדויקת והקלידים של רועי זוארץ נשמעו בדיוק כמו הקלידים של קודמיו.

לא נעים לי להודות, אבל אם ההופעה הראשונה של היהודים בקיסריה הייתה מושלמת, ההופעה הזאת עלתה עליה בכמה דרגות. מסתבר שלא צריך הפתעות, לא צריך אירוחים דוגמת שלום חנוך, לא צריך נזירים ולא שירים אקוסטיים. ההפתעה הכי גדולה וטובה שיכולה להיות בהופעה של היהודים היא ההופעה עצמה ועדיף שתהיה חשמלית, וזאת בעצם לא הפתעה, תמיד אתה יודע שהם יתנו מעצמם מאתיים אחוז על הבמה.

ובכל זאת גם הפתעה קטנה/גדולה הייתה, שני שירים אקוסטיים על במה נוספת שמוקמה בתוך הקהל. ואם כן צריך הפתעה, אז זאת בדיוק ההפתעה המושלמת. בכל הופעה מרגישים שהיהודים קרובים לקהל ומחוברים אליו כמו תינוק לאימו. גם במועדונים קטנים, גם בהופעות גדולות, תמיד הקרבה והחום מרגישים אותו דבר. ובכל זאת הירידה לקהל וההופעה בתוכו השלימה והעצימה עוד יותר את התחושות הללו.

באותם רגעים נדהמתי לראות את אחת הסדרניות (כבת 60 לערך) שבמהלך כל ההופעה נראתה זעופה וניסתה להשליט סדר מתקרבת לבמה, מחייכת כולה מאושר, שרה ורוקדת עם הלהקה. בשלב מסוים היא שלפה מתיקה את הטלפון הנייד ורצתה לצלם את הלהקה בוידיאו ולהנציח את אותם רגעי קסם, אך ברגע שקלטה שברשותה נוקיה 3100 ראיתי לשנייה עצבות על פניה, שחלפה מיד.

בשבילנו ההופעה הזאת הייתה בדיוק במקום והיא הייתה מושלמת לחלוטין. אחרי תקופה לא פשוטה שעוברת עלינו היינו חייבים את ההתפרקות הזאת, ואוי איזו התפרקות מופלאה זאת הייתה. כל שיר היה במקום, כל חיבוק ונגיעה הרגישה כאילו אנחנו אחד, שוב היהודים הצליחו למלא את המצברים שלי ואני בטוח שגם את שלך.

הדמעות הציפו אותי במהלך כל ההופעה, מהפתיחה האדירה עם פעמון מלחמה, דרך הריגוש האינסופי של אצלך בעולם וכלה בעוד ארון אחד שמפיל אותי כל פעם מחדש. יש אנשים שלא חווים עוצמות רגש במהלך כל חייהם כמו שאני ובוודאי גם אחרים חווים בהופעה אחת של היהודים.

במרבית ההופעה רקדתי, קפצתי והשתוללתי כשגבי אל הבמה ופניי אל עבר הקהל. פשוט לא האמנתי שאני שוב בקיסריה מפוצצת והקהל נמצא בכזאת אקסטזה ועל הבמה לא מופיע שלמה, מי? ולא קובי, מי? וגם לא ריטה, מי? אלא תום פטרובר ואורית שחף המנהיגים הבלתי מעורערים של הרוק הישראלי וגם המוזיקה הישראלית.

בשורה התחתונה שום דבר לא הצליח להרוס לנו את ההופעה, כי היא הייתה הרבה יותר ממושלמת. לא הפקקים בדרך, לא הרדיו שממשיך להתעלם, לא המאבטחים שאיבדו כל שליטה ורסן, שום דבר. כשאני בהופעה של היהודים, איתך, שום דבר לא יכול לקלקל. את האהבה הבלתי מעורערת שלי והיהודים הם אלה שגרמו לאהבה שלנו לקרום עור וגידים, והם ימשיכו ללוות אותנו ואת האהבה שלנו לעד.

אני חולם המון, אבל בדרך כלל לא זוכר את החלומות שלי. הבוקר כשקמתי זכרתי גם זכרתי את מה שחלמתי בלילה. חבל שהצלחתי לישון רק חמש שעות, כי הצלחתי לחוות רק שתי הופעות של היהודים במהלך הלילה. עבור כולם ההופעה נמשכה שעתיים וחצי, אני זכיתי לשלוש הופעות של היהודים הלילה שנמשכו שבע וחצי שעות של שכרון חושים. אני בטוח שעוד אזכה בעתיד להרבה ריגושים מהסוג הזה.

עבורי ההופעה הזאת תיזכר כהופעה הגדולה והטובה ביותר שהייתי בה מאז ומעולם, גם של היהודים וגם בכלל. אבל כמו שכבר כתבתי בעבר זאת רק עוד פסגה בדרך של הלהקה האדירה הזאת, ומעבר לפסגה הזאת נמצאת אחת עוד יותר גבוהה. אני עדיין בטוח, כמו אחרי הפעם הראשונה בקיסריה, שעוד ניפגש בפארק הירקון…

*קרדיט ענק לספיר בן עמי, על צילום ועריכת התמונות ועל שהסכימה לשתפן כאן.

הפוסט היהודים כבשו את קיסריה, שוב הופיע ראשון בגולות

אתמול ניתן החותם הסופי על רב הגוניות של הלהקה הזאת. היהודים הם להקת הרוק הטובה ביותר שקמה במדינת ישראל מאז ומעולם, והם מצליחים להוכיח את זה בכל נגיעה וצעד שלהם. אם זה במופע האקוסטי, אם זה במופע המושקע והנדיר בקיסריה, אם במופע האינטימי תחת כיפת השמיים של מצדה, אם בקאברים הבודדים שהם ביצעו, אם בשיתופי הפעולה המגוונים שלהם עם שלום חנוך ומקהלת האופרה הישראלית, וכן גם בהופעות "הרגילות" שלהם.

ההופעה הזאת היא ההוכחה הניצחת שהקהל מעדיף הופעות חשמליות. בית האופרה, קהל מגוון מגיל 12 ועד גיל 70 וכולם על הרגליים, כולם קופצים, כולם בשמיים. כבר בשיר השלישי נגמרה האופרה והתחיל הרוק'נרול. עד אז הקהל ישב בכיסאותיו והיה ניכר שהנוכחים עדיין לא הפנימו שלא מדובר באופרה או קונצרט מהסוג שבדרך כלל מתנגן בבית האופרה בתל אביב. עד השיר השלישי הקהל היה תחת השפעתו של הקריין שהזמין את הצופים לתפוס את מקומותיהם באולם מכיוון "שהמופע יחל בעוד חמש דקות". אבל השיר הזה גרם להתפוצצות ולשחרור אדרנלין באולם. זה היה מדהים לראות אנשים מבוגרים שיודעים את כל המילים מפזזים וקופצים לצד נערים ונערות שעוד לא נולדו כשמציאות נפרדת הונח לראשונה על מדפי חנויות התקליטים. העיבודים היו מהוקצעים כמו תמיד, הביצועים היו מרגשים, והאווירה הייתה אינטימית למרות גודלו של האולם והיציעים הרבים והמרוחקים בחלקם.

מי היה מאמין שכף רגלי תדרוך בבית האופרה. מי היה מאמין שאני איהנה מהופעה שבחלקים נכבדים ממנה מצטרפים 50 זמרי אופרה ללהקה האהובה עליי. מי היה מאמין שאשב באולם המרשים הזה ואשמע מוזיקת רוק בועטת ובלתי מתפשרת. מי היה מאמין שבסיומה של ההופעה 50 זמרי האופרה יפשטו את כובעיהם ויתחילו לרקוד ולהשתולל על רקע התופים ההולמים, הגיטרות המייללות והמנסרות וקולותיהם המדהימים והמיוחדים של תום ואורית. אני סמוך ובטוח שעד לפני כמה שבועות אף אדם בעל היגיון בריא לא האמין שבבית האופרה הדציבלים יאמירו לכאלה גבהים, ולא בגלל צרחות של איזה זמרת אופרה, אלא בזכות גיטרות לא מתפשרות, תופים מפוצצים ולהקה שלמה שלא מפחדת ללכת עם האמת האומנותית שלה עד הסוף.

אני באופן אישי מעדיף את ההופעות החשמליות של הלהקה, אבל תמיד מצליח ליהנות ולהתרגש מההפתעות והשילובים שהיהודים מזמנים לנו. המופע האקוסטי נדיר ולא נראה כדוגמתו בארץ מאף להקה אחרת. הביצועים עם מקהלת הנזירים מרגשים, מעניינים ומביאים פאן אחר של הלהקה. השילוב עם שלום חנוך היה מופלא למרות ששלום חנוך כבר לא מתפקד על הבמה כמו פעם. קיסריה, אמפי שוני, מצדה ובית האופרה ריגשו בצורה שלא תיאמן, כל הופעה נגעה במקום אחר וריגשה בצורה קצת אחרת. עכשיו באמת שיש לי געגועים לאיזה הופעת מועדון צפופה ואפופת עשן.

ההופעה הזאת היא עוד ציון דרך בקריירה המפוארת של הלהקה. אחרי קיסריה, אמפי שוני, מצדה ובית האופרה לא נשארו עוד מקומות רבים לכבוש בישראל. ובכל זאת יש את פארק הירקון, אני בטוח שבשנים הקרובות היהודים יהיו גם שם על הבמה. ואנחנו, כל אותם מעריצים שהולכים אחריהם לכל מקום כבר למעלה מ-15 שנים כמובן לא נפספס את הרגע. ולמרות כל הדברים שכתבתי אני מקווה שעוד יחזרו ההופעות האינטימיות במועדונים דוגמת הבארבי ומועדון התיאטרון. אני מתגעגע להופעות במקומות צפופים ואפופי עשן, כי שם הכל התחיל ומשם הכל צמח והתפתח לממדים האדירים והנפלאים הללו. ניפגש בפארק הירקון…

*קרדיט ענק לספיר בן עמי, על צילום ועריכת התמונות ועל שהסכימה לשתפן כאן.

הפוסט ניפגש בפארק הירקון הופיע ראשון בגולות

לפני 16 שנים שמעתי אותם לראשונה וזאת הייתה אהבה ממבט או יותר נכון משמיעה ראשונה. מאז ועד היום לא הפסקתי לרגע לשמוע אותם ולעקוב אחרי כל צעד ושעל שלהם. לכל אלבום שעמד לצאת חיכיתי בציפייה מטורפת ולכל הופעה חשובה או פסגה בקריירה שלהם השתדלתי להגיע. הם אחראים על הרבה דברים טובים בחיים שלי, המוזיקה שלהם ליוותה אותי לאורך כל חיי הבוגרים והרימה אותי לא מעט פעמים מהקרשים. ברגעים הקשים היא עשתה לי מעט טוב על הלב וברגעים היותר טובים היא הייתה הפסקול שהעצים אותם. בזכותם גם הכרתי את אהבת חיי, שאיתה המוזיקה וההופעות נעשו עוד יותר משובחות ומהנות.

לפני 16 שנים לא העליתי בדעתי שיום יבוא ואראה אותם על הבמה בקיסריה, הבמה שהפכה להיות הבית של אמנים כמו שלמה ארצי ויהודה פוליקר מצד אחד וה"פרצים" למיניהם מהצד השני. קשה לי להעלות בזיכרוני להקה כמותם שאי פעם דרכה על הבמה בקיסריה וקשה לי להאמין שדבר כזה יקרה מתישהו בעתיד הנראה לעין, למען האמת פשוט אין להקה בישראל שמשתווה להם, ברמתם ובסגנונם המוזיקלי.

אני בהחלט יכול להכריז על ההופעה של אתמול כהופעה הטובה ביותר שהייתי בה אי פעם והייתי בלא מעט הופעות בחיי, גם של היהודים וגם של אמנים אחרים מהארץ ומחו"ל. כמובן שעם היהודים אני חייב לסייג את זה, היהודים לימדו אותי דבר אחד מאוד בסיסי, כל כיבוש פסגה הוא רק כיבוש זמני בדרך לפסגה עוד יותר גבוהה.

אז מה בעצם היה לנו שם? קודם כל קשה מאוד לתאר את החוויה הזאת במילים, מי שלא היה שם פשוט הפסיד ובענק. קיסריה זה מקום מיוחד, מקום שהאווירה בו שונה, אחרת (ולא, אני לא מתכוון ללחות המטורפת באוויר). מרגע שנכנסים לקיסריה מרגישים עוצמה בלתי מוסברת וזה עוד לפני שהדיסטורשן של הגיטרה התחיל לנסר ולפני שהתופים החלו להלום בקצב. המקום התמלא תוך דקות קצרות, היהודים סולד אאוט בקיסריה למרות כל המבקרים והמקטרגים!

כבר מהשנייה ששבעת המופלאים האלה עלו על הבמה הבנתי שמשהו טוב מאוד עומד להתרחש בערב הזה, רק לא הצלחתי לשער בנפשי כמה טוב זה באמת יהיה. הפתיחה הייתה חזקה וסוערת כמו שהיהודים יודעים לתת, שירים חזקים, עוצמת ועומק הקול של תום והקול המתקתק והחודר של טיטי, הנגינה המוקפדת והמקצועית על הגיטרות והבס, אדם על הקלידים שמצליח להשכיח ולו לרגע אחד אפילו את מיטלמן האגדי ויהב הבלתי נגמר ממשיך להכות על התופים כמו שרק הוא יודע. וקיסריה פשוט באוויר, לרגע חששתי שהאבן ההיסטורית של האמפיתיאטרון לא תצליח לעמוד בעוצמות הללו.

אחרי כשעה של הופעה מטורפת מגיע השיא הראשון, שלום חנוך עולה לבמה והקהל לא יודע את נפשו מרוב אושר. אני חייב להיות כנה ולומר כמה מילים פחות מפרגנות, למרות אהבתי והערכתי הרבה לשלום חנוך שהוא ללא ספק אחד מהגדולים שידענו, הוא כבר לא בקצב. שלום חנוך כבר לא שר, הוא בעיקר מדבר/מדקלם את השירים. את השירים שלו הוא עוד איכשהו מצליח להעביר בצורה סבירה, אבל עם השירים של היהודים היה לו מאוד קשה להתמודד. ולמרות כל זאת החלק שלו איתם היה מרגש בצורה שלא תיאמן, מעטים הם השילובים הנדירים האלה בביצת הרוק והמוזיקה המקומית שלנו, שילובים שנראים כל כך טבעיים ומתאימים, רק חבל שזה כבר הרבה אחרי השיא של שלום חנוך. ובכל זאת היה חשוב שהיהודים נתנו לו את הכבוד לו הוא ראוי, והוא החזיר להם באותה מידה.

ואז מגיע השיא של הערב, מקהלה מרשימה ביותר מתמקמת לה מאחורי הלהקה ולמרות חוסר אהבתי למקהלות, אלה היו פשוט רגעים קסומים. השילוב הזה היה מושלם ובדיוק במידה ובמינון הנכון לטעמי. חברי המקהלה היו לבושים כנזירים ובעיניי זה היה נראה כאילו היהודים שרים עם הנוצרים, זה היה פשוט במקום. שוב תום, טיטי והיהודים מצליחים להמציא את עצמם מחדש ולהראות שתמיד אפשר לרגש בעוד צורה ודרך.

אחרי למעלה משעתיים הלהקה יורדת מהבמה והאמפי לרגע נראה כמו בית קברות, הקהל פשוט לא מאמין שזה עבר כל כך מהר וכבר הקסם נגמר לו. מהר מאוד הקהל מתעשת ומתחיל לקרוא ללהקה בקריאות קצובות והלהקה כמובן נענית לקריאות וחוזרת לבמה לשיא נוסף. הלהקה נותנת 3 שירים אקוסטיים ולמרות חיבתי הפחותה למוזיקה חסרת דיסטורשנים זה היה בדיוק במקום ובמידה הנכונה ביותר שהייתה יכולה להיות.

הלהקה שוב יורדת מהבמה ומרוב שהיה כל כך טוב ומושלם אנשים כבר לא מאמינים שהם מסוגלים לשוב אל הבמה פעם נוספת וחלקם מתחיל לזרום לעבר היציאה, הקהל היה באפיסת כוחות לא פחות מהלהקה. אבל לא היהודים יסיימו הופעה כזאת באנרגיות אקוסטיות, הם חוזרים לבמה לשני שירים בועטים והקהל שהספיק לעזוב חוזר במהרה לתוך האמפי. הסיום הנפלא עם עוד ארון אחד חותם ערב מושלם לחלוטין, 31 שירים, לא פחות, 3 שעות של קסם מתמשך שלצערי ולצערם של רבים אחרים נגמר. ערב של שיאים רבים, שירים מקפיצים וחזקים, לצד בלדות מרגשות, אירוח של כבוד לשלום חנוך, מקהלה שמשתלבת בצורה נפלאה עם השירים וכמובן גם כמה רגעים פרטיים של לחלוחית קטנה בעיניים.

*קרדיט ענק לספיר בן עמי, על צילום ועריכת התמונות ועל שהסכימה לשתפן כאן.

הפוסט עוד פסגה אחת הופיע ראשון בגולות