בשביל מרבית בני האדם החורף מהווה מטרד. יש אמנם לא מעט אנשים שמגדירים עצמם כחובבי חורף, אבל חלק לא מבוטל מהם סובל בחורף מהקור, הגשם, הרוחות ושאר תופעות מזג האוויר הנלוות. חלקם אפילו מתלונן בחורף ותוהה מתי יגיע כבר הקיץ.

חורף נתפס אצל לא מעט אנשים גם כמשהו דכאוני. ישנם לא מעט אנשים שאומרים שבחורף הדיכאון משתלט עליהם, שהאפור בחוץ עושה להם רע, שהקור מעיק עליהם ברמות שלא ניתן לתאר, ושכל מה שהם רוצים זה להיכנס למיטה, לישון (את שנת החורף) ולהתעורר כאשר בחוץ השמש זורחת, הקרניים מלטפות את העור והחום עוטף את הגוף.

אצלי זה הפוך ב-180 מעלות (או כמו שלא מעט ערסים אומרים, ב-360 מעלות). החורף נותן לי חיים, החורף מרגש אותי, הגשם מרענן אותי, הברקים והרעמים מטריפים לי את כל החושים, ואם היה שלג בכלל הייתי זוכה לטיהור מוחלט.

גם בתקופות הפחות טובות שלי אני זוכר את הסלידה והסבל הגדול שלי מהקיץ והחום, ואת האהבה והציפייה הגדולה שלי לחורף. זכור לי במיוחד יום אחד לפני כמה שנים בקיץ הלוהט של חיפה. באותו קיץ עדיין לא חייתי עם יעל, ומצב הרוח שלי לא היה בשמיים, אם ניתן להגדיר זאת כך בעדינות.

בתקופה ההיא מיעטתי לצאת מהבית, ויציאה למכולת השכונתית (ששכנה בדיוק במרחק של דקת הליכה מביתי) נחשבה ליציאת הארד קור מטורפת. באחד מימי הקיץ הלוהטים של אותו קיץ נאלצתי בעל כורחי לקפוץ למכולת, על מנת לקנות כמה מוצרים. אינני זוכר את השעה המדויקת, אבל זו הייתה שעת בוקר – צהריים, אחת השעות החמות של היום, ושעה כזאת שבאותה שכונה לא היו ברחוב אנשים, מכוניות בקושי עברו, ואפילו הכלבים והחתולים לא בזבזו את האנרגיות שלהם.

למרות שמדובר על שכונה במעלה הכרמל, שממנה נשקפים ההרים הירוקים לכל כיוון, וגם בה יש לא מעט עצים ירוקים ופרחים, אותו יום זכור לי כצהוב במיוחד. אל החום המעיק והכבד התווסף לו אובך נוראי, ויחד עם השמש הקופחת אני לא זוכר שבכלל שמתי לב לצבע אחר, פרט לצהוב המדכא.

הדבר האחרון שזכור לי מאותו יום – אני עומד לחצות את הכביש עם שקיות הקניות. מסתכל ימינה ושמאלה, לראות אולי בטעות תגיח איזו מכונית, יעבור במקרה בנאדם, או יפציע משום מקום איזה חתול טועה. אבל כמובן שכל זה לא קרה. והתחושה שעוברת בתוכי היא שסוף העולם קרב, שאין יותר אף אחד על כדור הארץ, שנשארתי לבד, אני – ולמזלי מעט הקניות שערכתי שיעזרו לי לשרוד עוד כמה ימים בעולם שנכחד.

הבעיה הקטנה – גדולה שלי היא, שאין כמעט חורף בישראל. וגם בימים שמוגדרים כחורף, אין כמעט ימי גשם, שלא נדבר על ברקים, רעמים ותופעות מזג אוויר יותר חריפות. ויותר מזה, יעל, לא סובלת חורף וסובלת מהקור, שונאת את הגשם ומפחדת מהרעמים.

אבל אני חושב שהאהבה שלי אליה עוזרת לה לקבל את החורף, ומי יודע, אולי יום יבוא והיא אפילו תחבב אותו. חימום כמעט ולא דולק אצלנו בבית, בטח שלא מזגן, מקסימום מפזר חום שמכוון רק עליה. ובלילה, למרות התלונות שלה (שממש קר) שחוזרות ונשנות בכל כניסה למיטה, אחרי לא יותר משתי דקות של חיבוק, היא קוראת לי תנור אנושי. ולמען האמת, בלא מעט לילות אני תופס אותה לא מכוסה…

הפוסט חורף, וגשם מטפטף על העורף – וחם הופיע ראשון בגולות

את קיסריה בנה הורדוס ומאז היא נכבשה פעמים רבות בידי מנהיגים רבים. אם מישהו היה מספר להורדוס לפני קצת יותר מ-2,000 שנים שבסופו של דבר קיסריה תיכבש על ידי להקת היהודים אני בספק אם הוא בכלל היה מקים את קיסריה. אבל אתמול זה קרה, אתמול להקת היהודים כבשה את קיסריה, שוב.

ההתרגשות עבורנו החלה כבר בדרך להופעה. שום דבר לא הצליח לפגום בהתלהבות שלנו מהחזרה לקיסריה פחות משנה אחרי הפעם הראשונה. שעתיים של נסיעה בפקקים והרדיו בשלו ממשיך לנגן שלמה ארצי, ריטה, קובי פרץ וחבריהם. גם אחרי כמעט 20 שנים, כיבוש לבבות של עשרות אלפי מעריצים, מאות הופעות מפוצצות ומכירת עשרות אלפי עותקים מהאלבומים, עדיין לא משדרים כמעט שירים של היהודים ברדיו, אפילו שהם ממלאים בפעם השנייה את קיסריה. רק תחשבו מה קרה יום קודם לכן ברדיו כאשר עומר אדם (מי?) הופיע בקיסריה…

הגענו לקיסריה וכלום לא השתנה, זה ממש הרגיש כאילו חזרנו הביתה. מה שאותי בעיקר הפתיע זו ההתרגשות והציפייה שלי, שלא נפלה מזו שהייתה לפני הפעם הראשונה בקיסריה. לפני ההופעה פגשנו עורך דין מאוד בכיר שמטפל בעניינים שונים של המשפחה, באותו רגע הבנתי שאכן כיבוש קיסריה על ידי היהודים הושלם.

ההופעה התחילה בטירוף, אורית, תום ושאר החברים לא נתנו לקהל רגע אחד של מנוחה ואפילו לא שנייה להתחמם, ישר פעמון מלחמה לתוך הוריד. לקהל לא היה נעים להתחיל להשתולל כבר בשיר הראשון, אז כולם חיכו, אבל לא יותר מדי. השיר השני הגיע וקיסריה הייתה באוויר, אנשי האבטחה נראו חסרי אונים וגם תגבורת של המשטרה לא הצליחה לעצור את השיגעון שהלך שם.

בחברת האבטחה כנראה לא הבינו שהקהל של להקת היהודים הוא קהל אחר, זה לא הערסיאדה של קובי פרץ או עומר אדם. ולכן המאבטחים השתוללו כאילו הם אחרוני השוטרים של מג"ב בפעילות נגד מפגינים פלסטינים. זה היה די מבזה, הם דחפו, צעקו והתנהגו בברבריות לא מוסברת. הם לא ידעו שהקהל של היהודים זה לא קהל שיכול לשבת בהופעות, זה קהל שבא ליהנות, להתפרק ולרקוד והכל מאהבה. מזל שלא היו להם אלות…

ההופעה הייתה מדהימה, לא היה רגע מת אחד במשך שעתיים וחצי. כמו בכל הופעה תום פטרובר ואורית שחף סחפו את הקהל בקולותיהם המופלאים, התופים של יהב ליפינסקי הלמו וכל אחד הרגיש את הדפיקות בליבו, הגיטרות של עמרי אגמון וגיא באר ניסרו כמו שצריך, הבס של ניר מימון השתלב כמו תמיד בצורה המדויקת והקלידים של רועי זוארץ נשמעו בדיוק כמו הקלידים של קודמיו.

לא נעים לי להודות, אבל אם ההופעה הראשונה של היהודים בקיסריה הייתה מושלמת, ההופעה הזאת עלתה עליה בכמה דרגות. מסתבר שלא צריך הפתעות, לא צריך אירוחים דוגמת שלום חנוך, לא צריך נזירים ולא שירים אקוסטיים. ההפתעה הכי גדולה וטובה שיכולה להיות בהופעה של היהודים היא ההופעה עצמה ועדיף שתהיה חשמלית, וזאת בעצם לא הפתעה, תמיד אתה יודע שהם יתנו מעצמם מאתיים אחוז על הבמה.

ובכל זאת גם הפתעה קטנה/גדולה הייתה, שני שירים אקוסטיים על במה נוספת שמוקמה בתוך הקהל. ואם כן צריך הפתעה, אז זאת בדיוק ההפתעה המושלמת. בכל הופעה מרגישים שהיהודים קרובים לקהל ומחוברים אליו כמו תינוק לאימו. גם במועדונים קטנים, גם בהופעות גדולות, תמיד הקרבה והחום מרגישים אותו דבר. ובכל זאת הירידה לקהל וההופעה בתוכו השלימה והעצימה עוד יותר את התחושות הללו.

באותם רגעים נדהמתי לראות את אחת הסדרניות (כבת 60 לערך) שבמהלך כל ההופעה נראתה זעופה וניסתה להשליט סדר מתקרבת לבמה, מחייכת כולה מאושר, שרה ורוקדת עם הלהקה. בשלב מסוים היא שלפה מתיקה את הטלפון הנייד ורצתה לצלם את הלהקה בוידיאו ולהנציח את אותם רגעי קסם, אך ברגע שקלטה שברשותה נוקיה 3100 ראיתי לשנייה עצבות על פניה, שחלפה מיד.

בשבילנו ההופעה הזאת הייתה בדיוק במקום והיא הייתה מושלמת לחלוטין. אחרי תקופה לא פשוטה שעוברת עלינו היינו חייבים את ההתפרקות הזאת, ואוי איזו התפרקות מופלאה זאת הייתה. כל שיר היה במקום, כל חיבוק ונגיעה הרגישה כאילו אנחנו אחד, שוב היהודים הצליחו למלא את המצברים שלי ואני בטוח שגם את שלך.

הדמעות הציפו אותי במהלך כל ההופעה, מהפתיחה האדירה עם פעמון מלחמה, דרך הריגוש האינסופי של אצלך בעולם וכלה בעוד ארון אחד שמפיל אותי כל פעם מחדש. יש אנשים שלא חווים עוצמות רגש במהלך כל חייהם כמו שאני ובוודאי גם אחרים חווים בהופעה אחת של היהודים.

במרבית ההופעה רקדתי, קפצתי והשתוללתי כשגבי אל הבמה ופניי אל עבר הקהל. פשוט לא האמנתי שאני שוב בקיסריה מפוצצת והקהל נמצא בכזאת אקסטזה ועל הבמה לא מופיע שלמה, מי? ולא קובי, מי? וגם לא ריטה, מי? אלא תום פטרובר ואורית שחף המנהיגים הבלתי מעורערים של הרוק הישראלי וגם המוזיקה הישראלית.

בשורה התחתונה שום דבר לא הצליח להרוס לנו את ההופעה, כי היא הייתה הרבה יותר ממושלמת. לא הפקקים בדרך, לא הרדיו שממשיך להתעלם, לא המאבטחים שאיבדו כל שליטה ורסן, שום דבר. כשאני בהופעה של היהודים, איתך, שום דבר לא יכול לקלקל. את האהבה הבלתי מעורערת שלי והיהודים הם אלה שגרמו לאהבה שלנו לקרום עור וגידים, והם ימשיכו ללוות אותנו ואת האהבה שלנו לעד.

אני חולם המון, אבל בדרך כלל לא זוכר את החלומות שלי. הבוקר כשקמתי זכרתי גם זכרתי את מה שחלמתי בלילה. חבל שהצלחתי לישון רק חמש שעות, כי הצלחתי לחוות רק שתי הופעות של היהודים במהלך הלילה. עבור כולם ההופעה נמשכה שעתיים וחצי, אני זכיתי לשלוש הופעות של היהודים הלילה שנמשכו שבע וחצי שעות של שכרון חושים. אני בטוח שעוד אזכה בעתיד להרבה ריגושים מהסוג הזה.

עבורי ההופעה הזאת תיזכר כהופעה הגדולה והטובה ביותר שהייתי בה מאז ומעולם, גם של היהודים וגם בכלל. אבל כמו שכבר כתבתי בעבר זאת רק עוד פסגה בדרך של הלהקה האדירה הזאת, ומעבר לפסגה הזאת נמצאת אחת עוד יותר גבוהה. אני עדיין בטוח, כמו אחרי הפעם הראשונה בקיסריה, שעוד ניפגש בפארק הירקון…

*קרדיט ענק לספיר בן עמי, על צילום ועריכת התמונות ועל שהסכימה לשתפן כאן.

הפוסט היהודים כבשו את קיסריה, שוב הופיע ראשון בגולות

לכל אדם בעולם יש את היום המיוחד הזה, היום שהוא רק שלו. למרות שאותו יום ספציפי יכול להיות מיוחד לאנשים רבים, עבור כל אחד הייחוד הוא שונה והכי אישי. ולמי שעדיין לא הבין על מה אני מדבר, אז כמובן שעל יום ההולדת.

ובסתירה למה שכתבתי בפסקה הראשונה, למרות שלכל אדם יש יום הולדת אחד בשנה, לי יש שניים. ובכל אחד מימי ההולדת הללו אני נוהג לעשות מן סיכום ביניים, חשבון נפש עצמי של איפה הייתי לפני שנה, מה קרה מאז ולאן אני הולך.

ביום ההולדת הנוכחי אני יכול להכריז על הצלחות לא מבוטלות. על מציאת הנישה שלי בתחום התעסוקתי, על יציאה לדרך עצמאית. חלק מהדברים שקורים לנו בחיים קורים לנו באופן מקרי לחלוטין, אך הם מביאים איתם תובנות ומסקנות חשובות ביותר. בשנה האחרונה הבנתי כמה חשובה וטובה לי העצמאות.

אבל הדבר הכי חשוב שקרה לי בשנה האחרונה זה שהאהבה המשיכה לפרוח ולהתעצם כמו שאיחלתי לעצמי ולנו לפני שנה. שמצאתי את המקום שלי, את הפינה שלי, את הבית שלי שבו אני מרגיש הכי אהוב ורצוי, והכי נעים וחמים. האהבה שלנו תמיד תהיה קשורה ליום ההולדת שלי כי גם בעקבותיו היא פרצה לה. החום והאהבה שקיבלתי מהמשפחה שלי עטפו אותי וגרמו לי לשנה נפלאה גם כן, וכך גם החברים המופלאים שלי.

לשנה הקרובה אאחל לעצמי שהדרך שבחרתי בה תוביל אותי בדיוק למקום שאני מייחל. שהאהבה שלנו תמשיך לפרוח באותה מידה ושנמשיך להיות מאושרים יחד. וכמובן, איך אוכל לא לאחל לעצמי שהשנה האליפות תהיה בצבע הירוק הנכון.

אז יכול להיות שדן בן אמוץ נולד באותו תאריך, וסביר מאוד להניח שרודי פלר חוגג את יום הולדתו ה-51 אי שם בגרמניה או במקום אחר ברחבי הגלובוס, ייתכן בהחלט שגארי קספרוב עושה עם עצמו את סיכום 48 שנות חייו עד כה, והגיוני ביותר שגם קרלס פויול שמח ביום ההולדת ה-33 שלו למרות הסופר קלאסיקו שמצפה לו בשבת. אבל יום ההולדת שלי הוא הכי מיוחד, כי הוא שלי ורק שלי.

הפוסט יום טום הופיע ראשון בגולות

דצמבר 2010, יום גשום וקר, רחובות חיפה הרטובים נטושים. הוא מחפש מקום לתפוס כמה שעות שינה, מחפש מקום להתחמם קצת, להפשיר מעט. הרעב תוקף, המחסור באוכל משפיע, הגוף לא מספיק מרופד בשומנים והקור חודר אל תוך העצמות, מחפש אוכל בפחים. בחלומות הכי גרועים הוא לא חשב או האמין שיגיע למצב הזה, אבל לפעמים לחיים יש את המסלול שלהם ולאף אחד אין באמת שליטה עליהם.

הרבה טיפוסים מפוקפקים הוא פוגש בשעות האלה ובמקומות האפלים הללו. הלילה מסוכן מאוד, אבל הוא שורד, אין לו יותר מדי ברירות. הוא מהרהר במסלול החיים שהיה כתוב עבורו, חושב על הסטייה הבלתי צפויה מהמסלול, הירידה מהפסים, התאונה שהיה מעורב בה בעל כורחו.

מי שלא היה במצב הזה לא יכול להבין ולקלוט, מי שלא היה ולא חווה לא יכול לשפוט. אנשי הלילה חיים בעיקר כדי לשרוד, ופחות שורדים כדי לחיות. הוא יודע שאף אחד לא ממש חושב עליו, אף אחד לא תוהה איפה הוא, מה מעשיו והאם הוא מסתדר. ככה זה, החיים ממשיכים, הגלים מתנפצים אל החוף, שוטפים אותו, והוא משתנה בלי שמישהו באמת שם לב לכך.

הגשם שוטף את הרחובות, הברקים מאירים אותם לשניות והרעמים מחרישים את האוזניים. הרוח העזה חודרת כל פיסת בד ועור, ואין לו הרבה שכבות, לא של בד ולא של עור. אבל לא זה מה שיכול להטריד או להפחיד אותו. הוא צריך לשרוד, להיות קשוב וחד, להיזהר מכל אדם וכל סכנה.

האיש הזה יכל להיות אני…

דצמבר 2010, במושב, לילה גשום וסוער. הסופה הגיעה גם לדרום הרחוק. חושב על ימים אחרים, ימים רחוקים, על העבר, על מה יכל להיות, על מה היה קורה אילו…

לפני כמה שעות פגש בשדה התעופה את זוג חבריו הטובים שחזרו מחופשה קצרה באמסטרדם. נזכר בהתרגשות בימים ההם לפני למעלה מארבע שנים, בימים בהם הצילו את חייו, פשוטו כמשמעו. בכל השנים מאז תמכו ועזרו ואין לדעת איפה ואם בכלל היה בלעדיהם.

לפני למעלה משנה וחצי פגש את המלאכית שלו, את המלאכית של חייו. זו הייתה נקודת המפנה בחייו, ללא צל של ספק. החום, האהבה, האכפתיות, הרגש, אלה דברים שהיו חסרים מאוד בחייו. זה מה שהעלה אותו על דרך המלך, החזיר את הקטר לפסים.

באותם ימים התחיל להבין ולהפנים את הכוח של הביחד. קלט שיש בו המון חום ואהבה לתת ולהעניק ושהוא גם ראוי לקבל בחזרה. ההכרה שאפשר להמשיך הלאה, שאפשר להתקדם וגם להצליח לא הגיעה ביום בהיר אחד, היא נבנתה לאט לאט, צעד אחר צעד. האהבה היא כוח עצום, ועם כל הקיטש זה פשוט נכון.

נפלה בחלקו הזכות והאפשרות לחשוב, להיזכר ולהעלות את הדברים על הכתב. היום הוא מוגן, שמור, אוהב, אהוב ונאהב. החיבוק והמיטה החמה זו המנה היום יומית שלו. הליטוף, הרוך, הנשיקה והאהבה זו הארוחה שאיתה הוא הולך לישון ואיתה הוא מתעורר. היום הוא יכול לעמוד ליד החלון, להביט החוצה, לצפות בגשם שיורד, והוא יודע שיש לו לאן לחזור, יש מיטה חמימה עם המון אהבה שמחכה רק לו.

האיש הזה הוא אני…

הפוסט האיש הזה הוא אני הופיע ראשון בגולות

היו לי נקודות תצפית רבות בחיפה שיכולתי להעביר בהן שעות בהתבוננות וצפייה לעבר כל שיפוליו של הר הכרמל. ברגעים הפחות טובים שלי נכנסתי לרכבי ונסעתי בכביש המדהים שמוביל מחיפה לעוספיה ודאלית אל כרמל, כאשר בדרכי אני חולף על פני אוניברסיטת חיפה. לא מעט פעמים טיילתי בעין הוד ובבית אורן. עכשיו מכל זה לא נשאר הרבה.

לי ולך היה את המקום שלנו, מקום של אוויר נפלא, נוף ירוק ומדהים ובעיקר המון אהבה. מקום שכבר זמן רב לא היינו בו, ואין לי מושג אם נשאר ומה נשאר ממנו. וגם אם המקום שלנו שרד, אין לי ספק שהנוף שמשתקף ממנו הוא לא אותו נוף שזכור לנו מביקורינו הקודם.

רק לפני מספר חודשים הצלחתי בזכותך לטייל בחורשה שנמצאת בסמוך לבית ילדותי. כשהייתי ילד הייתה בחורשה הזאת שריפה נוראית, שאיימה לכלות את ביתנו. אז הצליחו להשתלט עליה ומלבד חורש רב שעלה בלהבות לא נגרם נזק נוסף. חבל שהפעם התוצאות היו עגומות הרבה יותר.

ועכשיו, הכרמל, המקום הירוק והמדהים ביותר של מדינת ישראל ייזכר אצל רבים כמקום של הרס, אימה, זוועה ומוות. אסון הכרמל ילווה את כולנו עוד שנים רבות והשיקום יהיה ארוך ואיטי וכנראה שלא נוכל לזכות ולחזות בכולו במהלך חיינו.

בליבי יש המון עצב וכעס. על אובדן החיים המיותר של 41 גיבורים שרק רצו להציל חיים, וביניהם אחת שגם אני הכרתי מעט, איילה יפרח. פעמים מעטות יצא לנו להיפגש בכל מיני אירועים חברתיים, אך את החיוך, שמחת החיים והטירוף החיובי שלה, לעולם לא אשכח. יהי זכרה ברוך.

העצב והכעס הם גם על הנוף המדהים שהלך לאיבוד, על הפגיעה באיכות הסביבה והנזק האדיר שנגרם למקום שאני כל כך אוהב. והכי נורא שכולם יודעים מי האחראים למחדל הזה, אבל הם ימשיכו ללוות אותנו גם לאסון הבא.

מי ייתן ואסון הכרמל באמת יהיה האסון האחרון, והלקחים שיופקו ממנו יהיו האחרונים שמופקים לאחר מעשה. במועד הקרוב שיתאפשר לנו, אנחנו נבוא לבקר את הר הכרמל. נגיע למקום האהוב שלנו ונראה מה נותר ממנו ומסביבו ונטייל בשאר המקומות המדהימים ששוכנים בכרמל ולמרגלותיו. הלוואי והשיקום יהיה מהיר מהצפוי ועוד נזכה בחיינו לראות שוב את הכרמל פורח במלוא הדרו.

הפוסט אסון הכרמל הופיע ראשון בגולות

לצערי או לשמחתי הרבה, תלוי איך מסתכלים על זה, אני לא זוכר כמעט כלום משנותיי כילד ואפילו כנער צעיר. זיכרונותיי מהילדות מאוד מעורפלים ומעומעמים. אני בקושי זוכר מקומות, אנשים, פרצופים, רגעים, מצבים, בקיצור זיכרון חלול. מעטים הם הזיכרונות הטובים וגם הרעים. אני לא יכול להסביר את זה, אפילו לעצמי אין לי תשובות.

ובכל זאת יש דברים מעטים שאני כן מצליח לזכור. אחד מהם ואולי אחד החזקים זו אהבתי הבלתי מעורערת לחורף, לגשם ולכל התופעות הנלוות. מאז שאני זוכר את עצמי אהבתי אהבה אמיתית את החורף. הגשם בשבילי היה ברכה אמיתית, הברקים היו הבזק מדהים והרעמים היו קול חזק ומדהים שאהבתי תמיד לשמוע. תמיד אהבתי את החורף, אבל באמת. לא הייתי מסוג האנשים שבקיץ בכו שחם והתגעגעו לחורף, ובחורף התלוננו על הקור שחודר את עצמותיהם וייחלו לקיץ המהביל.

בכל קיץ ספרתי את הימים, הדקות והשניות עד לבואו של החורף. ככל שהחורף התקרב כך גם מצב רוחי השתפר. מאז ומעולם עקבתי אחרי התחזית וחיכיתי לשמוע על ימים גשומים שעומדים להגיע. בימים גשומים הייתי יכול לעמוד שעות ליד החלון או במרפסת ולצפות בגשם שיורד. שעות ארוכות הייתי שוכב במיטה עם תריס מורם, צופה בשמיים הבוהקים ומחכה לקולם של שני העננים שנפגשים אחד עם השני ורוצים לספר על כך ליקום. אף פעם לא חששתי לצאת לרחוב בזמן שגשם זלעפות שטף אותו, בשום פנים ואופן לא הייתי מסתובב עם מטריה.

החורף מסמן בשבילי את התחושה הכי זכה ונקייה. הגשם ששוטף את הכל ומשאיר אחריו את הריח הכי נעים ומושלם, משאיר אוויר שנעים להסניף עמוק לתוך הריאות. השמיים האפורים שמהווים גורם לא מבוטל בשקיעתם של אנשים רבים בדיכאון, תמיד הוציאו אותי ממנו. העננים המרהיבים, השמיים היפיפיים תמיד גרמו לי להתבונן בהם שעות ולחייך מרוב אושר. הרוח העוצמתית שמסוגלת להזיז דברים בשניות תמיד ריגשה אותי. הברקים והרעמים תמיד הקסימו וריתקו אותי. וכמובן הברד והשלג, פסגת מזג האוויר החורפי, הלבן הבוהק והטהור שיכול תמיד להפנט אותי. חבל רק שזה כמעט לא קורה בארצנו הקטנטונת.

אחד החלומות הגדולים שלי בילדות היה להעביר חורף שלם עם מישהי שאני אוהב. שתהיה מישהי שאוכל להעניק לה אהבה כמו שאני מעניק לחורף. שאוכל להסתכל עליה שעות בלילה כמו שאני מסתכל על הגשם בהערצה. שאוכל להקשיב לה כמו שאני מקשיב לצלילי הרעמים. שאוכל להסניף אותה כמו שאני מסניף את ריחו של האוויר הנקי לאחר שהגשם שטף אותו. מישהי שתעביר איתי את החורף מתחילתו ועד סופו בהתכרבלות במיטה בלילה סוער במיוחד, בחיבוק מול סרט טוב כשהגשם דופק על החלון או בנסיעה ארוכה ברכב בזמן שהגשם בחוץ לא פוסק והאדים מקשים על הראות.

הנה החורף בפתח וזאת הפעם הראשונה שאת כל העונה האהובה עליי בשנה אעביר עם האישה שאני אוהב באותו בית ובאותה מיטה. נכון שזה לא יהיה פשוט, כי היא אוהבת פוך ואני לא יכול לסבול אותו. אבל אנחנו נסתדר, כי כמה שזה קלישאתי האהבה באמת מנצחת את הכל. ויותר מזה, טום מנצח את הקור וחיבוק קטן שלי יכול להפשיר את יעל בקלות. אני אוהב את החורף, אני אוהב אותך ויחד נעבור את החורף בשלום ונהנה ממנו.

הפוסט גשם, רד כבר גשם הופיע ראשון בגולות

השעה 2:00 לפנות בוקר, שוב לא מצליח להירדם. זה קורה לי המון לאחרונה, כמעט בכל לילה. הקטע המוזר הוא שבמרבית המקרים אני פשוט לא עייף, או לפחות לא מרגיש עייף. בעיקר מדובר על השעות המאוחרות האלה בלילה, או המוקדמות בבוקר, תלוי איך מסתכלים על זה. הבעיה היא שלעיתים במהלך היום אני חש בעייפות הזאת שהלכה והצטברה לה בלי שנתבקשה לכך.

אני לידך במיטה, מביט עלייך ואת כל כך יפה ככה שאת ישנה את שנת היופי שלך. ברגעים מסוימים אני מקנא בך, מקנא ביכולת שלך לתרגם את העייפות לכדי הירדמות, שינה עמוקה. אני כל כך מקנא שממש בא לי להזדחל עמוק לתוך החלומות שלך, לצלול יחד איתך אל השקט של הלילה. אבל זה לא ממש הולך וכל שנותר לי זה להסתכל עלייך, לכתוב, ולקוות שהעייפות תחלחל גם אליי. שהעייפות תכריע אותי ואוכל להצטרף אלייך למסע הלילי הקסום שבטח עובר עכשיו על מוחך היפה.

הבעיה היא שבזמן האחרון כשאני כבר נרדם אני חולם. יותר נכון לומר שאני סובל מסיוטים. החלומות האלה רעים, החלומות האלה גורמים לי להתעורר שטוף זיעה. לילה אחד התעוררתי בחרדה איומה, בקושי הצלחתי להתנדנד בלי ליפול עד לשירותים, ומדובר על מרחק של שני מטר לכל היותר. ושם, שם בעודי עומד מול האסלה, הכל התפרץ, הכל התחיל לזרום, ההתרוקנות הזאת הייתה חייבת לבוא ובזכותה יכולתי לחזור לישון לידך, יכולתי לחזור אל תוך חלומך.

ועכשיו הכל כאן כל כך רגוע, שקט ושליו. הכלבים שלא מפסיקים לנבוח התעייפו ונרדמו. המטוסים שנוהגים להרעיד את החלונות שבו לבסיסם בשלום. הטנדרים, הג'יפים והטרקטורונים דוממו את מנועיהם. טאקי ופאברוטי נזרקו ונרדמו כל אחד בפינה שלו. ואפילו הציפורים לא מצייצות. כל כך שקט שמשב רוח הכי קליל שמעיף איזה עלה קטנטן או גרגיר אבק נשמע כל כך טוב וצלול ומפלח את האוויר. וזה כביכול הזמן הכי טוב למחשבות, הזמן המושלם כדי לצלול ולשקוע, המועד המתאים להתמודד עם כל מה שעולה, אבל שום דבר לא עולה, ממש ריק, ואקום.

מזל שיש לי את המקום הזה, מזל שאני איכשהו מצליח לבטא את עצמי בכתיבה. טוב שאני יכול לשפוך את כל מה שלא עולה וגם את המעט שבכל זאת מצליח לצוף דרך המקלדת. וכששוב אין מחשבות מסודרות וברורות במוחי אני מגניב את המבט לעברך. את נראית כל כך שלווה, כל כך רגועה. אני מקווה לפחות שהחלום שאת חולמת עכשיו עוזר לשנתך להיות ערבה ונעימה יותר. ולי נותרו שתי אופציות: להמשיך לתת דרור לפרץ המילים הלא ברור הזה ולהעלות אותן על המסך שניצב מולי. או להפנים שהשעה כבר 2:36 ולעשות את הדבר היחיד שיכול להרגיע אותי ולעזור לי להיכנס למוד של שינה.

אני אבחר באפשרות השנייה. אתנתק מהכתיבה, אקטע את חוט המחשבה שגם ככה הוא די קטוע ולא ברור. אחבק אותך, אתכרבל לתוכך, אלחש לתוך אוזנך שאני אוהב אותך, אנשק אותך בעדינות כדי לא לקטוע את החלום המתקתק שאת בטח חולמת עכשיו. אמשיך להסתכל עלייך, עד שאתעייף מספיק ואוכל לצלול לתוך המחשבות שלך, אל תוך החלום שלך, שם אני יודע שארגיש בטוח ונעים. מחר בבוקר תעזרי לי לבחור שם לקטע הלא ברור הזה…

השעה 07:15 והלילה הסתיים מוקדם מהצפוי, בקושי ארבע שעות שינה. את עדיין ישנה והיתרון שעכשיו יש כבר אור יום. את יפה כמו תמיד, עכשיו אני יכול להעביר את הזמן בהסתכלות על יופייך. המחשבות הן אותן מחשבות לא ברורות או לא מחשבתיות. לכן אעצור כאן, אמשיך להסתכל עלייך ואמתין שתתעוררי כדי שאוכל להגיד לך שוב שאני אוהב אותך.

הפוסט לילה לא שקט הופיע ראשון בגולות

אתמול ניתן החותם הסופי על רב הגוניות של הלהקה הזאת. היהודים הם להקת הרוק הטובה ביותר שקמה במדינת ישראל מאז ומעולם, והם מצליחים להוכיח את זה בכל נגיעה וצעד שלהם. אם זה במופע האקוסטי, אם זה במופע המושקע והנדיר בקיסריה, אם במופע האינטימי תחת כיפת השמיים של מצדה, אם בקאברים הבודדים שהם ביצעו, אם בשיתופי הפעולה המגוונים שלהם עם שלום חנוך ומקהלת האופרה הישראלית, וכן גם בהופעות "הרגילות" שלהם.

ההופעה הזאת היא ההוכחה הניצחת שהקהל מעדיף הופעות חשמליות. בית האופרה, קהל מגוון מגיל 12 ועד גיל 70 וכולם על הרגליים, כולם קופצים, כולם בשמיים. כבר בשיר השלישי נגמרה האופרה והתחיל הרוק'נרול. עד אז הקהל ישב בכיסאותיו והיה ניכר שהנוכחים עדיין לא הפנימו שלא מדובר באופרה או קונצרט מהסוג שבדרך כלל מתנגן בבית האופרה בתל אביב. עד השיר השלישי הקהל היה תחת השפעתו של הקריין שהזמין את הצופים לתפוס את מקומותיהם באולם מכיוון "שהמופע יחל בעוד חמש דקות". אבל השיר הזה גרם להתפוצצות ולשחרור אדרנלין באולם. זה היה מדהים לראות אנשים מבוגרים שיודעים את כל המילים מפזזים וקופצים לצד נערים ונערות שעוד לא נולדו כשמציאות נפרדת הונח לראשונה על מדפי חנויות התקליטים. העיבודים היו מהוקצעים כמו תמיד, הביצועים היו מרגשים, והאווירה הייתה אינטימית למרות גודלו של האולם והיציעים הרבים והמרוחקים בחלקם.

מי היה מאמין שכף רגלי תדרוך בבית האופרה. מי היה מאמין שאני איהנה מהופעה שבחלקים נכבדים ממנה מצטרפים 50 זמרי אופרה ללהקה האהובה עליי. מי היה מאמין שאשב באולם המרשים הזה ואשמע מוזיקת רוק בועטת ובלתי מתפשרת. מי היה מאמין שבסיומה של ההופעה 50 זמרי האופרה יפשטו את כובעיהם ויתחילו לרקוד ולהשתולל על רקע התופים ההולמים, הגיטרות המייללות והמנסרות וקולותיהם המדהימים והמיוחדים של תום ואורית. אני סמוך ובטוח שעד לפני כמה שבועות אף אדם בעל היגיון בריא לא האמין שבבית האופרה הדציבלים יאמירו לכאלה גבהים, ולא בגלל צרחות של איזה זמרת אופרה, אלא בזכות גיטרות לא מתפשרות, תופים מפוצצים ולהקה שלמה שלא מפחדת ללכת עם האמת האומנותית שלה עד הסוף.

אני באופן אישי מעדיף את ההופעות החשמליות של הלהקה, אבל תמיד מצליח ליהנות ולהתרגש מההפתעות והשילובים שהיהודים מזמנים לנו. המופע האקוסטי נדיר ולא נראה כדוגמתו בארץ מאף להקה אחרת. הביצועים עם מקהלת הנזירים מרגשים, מעניינים ומביאים פאן אחר של הלהקה. השילוב עם שלום חנוך היה מופלא למרות ששלום חנוך כבר לא מתפקד על הבמה כמו פעם. קיסריה, אמפי שוני, מצדה ובית האופרה ריגשו בצורה שלא תיאמן, כל הופעה נגעה במקום אחר וריגשה בצורה קצת אחרת. עכשיו באמת שיש לי געגועים לאיזה הופעת מועדון צפופה ואפופת עשן.

ההופעה הזאת היא עוד ציון דרך בקריירה המפוארת של הלהקה. אחרי קיסריה, אמפי שוני, מצדה ובית האופרה לא נשארו עוד מקומות רבים לכבוש בישראל. ובכל זאת יש את פארק הירקון, אני בטוח שבשנים הקרובות היהודים יהיו גם שם על הבמה. ואנחנו, כל אותם מעריצים שהולכים אחריהם לכל מקום כבר למעלה מ-15 שנים כמובן לא נפספס את הרגע. ולמרות כל הדברים שכתבתי אני מקווה שעוד יחזרו ההופעות האינטימיות במועדונים דוגמת הבארבי ומועדון התיאטרון. אני מתגעגע להופעות במקומות צפופים ואפופי עשן, כי שם הכל התחיל ומשם הכל צמח והתפתח לממדים האדירים והנפלאים הללו. ניפגש בפארק הירקון…

*קרדיט ענק לספיר בן עמי, על צילום ועריכת התמונות ועל שהסכימה לשתפן כאן.

הפוסט ניפגש בפארק הירקון הופיע ראשון בגולות

מאז ומעולם חלמתי על עצמאות כלכלית, פנטזתי על השתחררות מכבלים של מנהלים ובוסים. רציתי להיות אדון לעצמי, אחראי על כמה, מתי, מה ואיך אני עושה. תמיד היה חשוב לי האתגר והייתה חשובה לי ההנאה ממה שאני עושה. הייתה בי הכמיהה להרוויח לביתי ולעצמי ולא למען איזה בעל מאה שחושב את עצמו לבעל דעה.

אז אמנם כרגע אני רק בתחילת הדרך, אבל הכל תלוי בי ולא באף אחד אחר. כרגע מדובר עדיין רק על עוסק פטור מכיוון שבחודשים הקרובים אני עדיין לא צופה הכנסות עתק ולא מפנטז על המיליון הראשון. אבל אם יש רואה חשבון בין קהל קוראיי הוא יכול להתחיל לפנטז על לקוח חדש בטווח הבינוני.

כמובן שללא עזרה ותמיכה לא הייתי מסוגל לעשות את הצעד הזה. תמיד אמרתי לעצמי בדיוק את מה שאת אמרת לי לפני מספר ימים ״אני לא מסכימה שתהיה במקום בו רע לך״. אנחנו צוות לעניין, לי פשוט לא היה מספיק אומץ לקום ולעזוב, בזכותך עשיתי את הצעד הזה ואני חש הקלה אדירה. התמיכה שלך עזרה לי לגייס את הכוחות ועכשיו אני מרגיש שאני יכול לצאת לדרך חדשה והשמיים הם הגבול.

זה לא שלא יהיו קשיים ומהמורות בדרך, זה לא שהכל הולך להיות ורוד. ברור שניתקל בקשיים, ברור שיהיו עליות וירידות. ללא ספק צריך להשקיע המון עבודה ומאמצים כדי שנצליח. אבל כשיש רצון, מוטיבציה והמון נחישות, אין כל סיבה שבסופו של תהליך לא נרשום הצלחה ונגיע בדיוק למקום אליו רצינו להגיע ואף יותר מכך.

הערב של אתמול היה משובח ביותר ונסך בי ביטחון רב. דקלה ונעם תרמו לנו רבות. מאוד נהניתי מהתהליך, מהדרך וכמובן גם מהתוצאה. עכשיו יש כבר שם לעסק (שייחשף בעתיד) ויצאנו לדרך. יש עוד המון עבודה על הלוגו, העיצוב, האתר, המשך בדיקת השוק והמתחרים, גיוס לקוחות ועוד דברים רבים. אבל זאת עבודה מספקת, זה תהליך של התעצמות, למידה וגדילה. תהליך שאין לי ספק שתוך זמן לא רב ישים אותנו במקום אחר וטוב בהרבה מהמקום בו אנו נמצאים כעת. עם התמיכה שלך ושל שאר המשפחה הנהדרת הזאת ועם האנרגיות והרצון העז שלי, אין שום סיכוי שלא נגיע בדיוק לאן שאנחנו מכוונים ורוצים.

הפוסט היה עוסק, עוסק מורשה הופיע ראשון בגולות

כגוף אחד אנחנו מתאחדים
כמו נפש תאומה אנחנו לא זרים
כגוף אחד אנחנו מתערטלים
כמו נפש תאומה אנחנו אחד עם השני
כגוף אחד אנחנו מחובקים
כמו נפש תאומה אנחנו יחד מתקדמים
כגוף אחד אנחנו ישנים
כמו נפש תאומה חלומות משותפים רוקמים
כגוף אחד אנחנו מבלים
כמו נפש תאומה יודעים על מה חושבים
כגוף אחד פורטים על מיתרים
כמו נפש תאומה בתזמורת מנגנים
כגוף אחד אנחנו אוהבים
כמו נפש תאומה אנחנו מאוהבים.

הפוסט כגוף אחד הופיע ראשון בגולות