מישהי שאלה אותי לא מזמן אם אני מאושר. עניתי לה שאני לא מאמין בכלל במושג הזה ושאין מישהו בעולם הזה שהוא באמת מאושר. האדם העשיר ביותר בעולם לא מאושר, הבחורה היפה ביותר בעולם אינה מאושרת, האיש בעל המשפחה הטובה ביותר בעולם איננו מאושר, בן האנוש שמועסק בחברה הכי טובה ומפנקת אינו מאושר וכך גם לא האדם המשכיל ביותר בעולם, החזק ביותר בתבל או המשפיע ביותר ביקום.

בעיניי אין דבר כזה אדם מאושר ואני חושב שאין טעם לשאול אדם האם הוא מאושר. החיים שלנו הם לא רציפים, החיים שלנו מורכבים מרגעים, מפיסות קטנות שיחדיו יוצרות את מי ומה שאנחנו. התשובה שאדם עונה לשאלה האם הוא מאושר תלויה ברגע בו הוא נמצא בחיים, בנקודת הזמן בה תופסים אותו כששואלים אותו את אותה שאלה.

אני כן מסכים שכולנו חווים רגעים של אושר. גם האדם המוצלח, יפה, עשיר, משכיל ביותר בעולם וגם האנשים הפשוטים, העניים, הדיכאוניים זוכים לרגעים של אושר. לפעמים אלה רגעים גדולים ולעיתים מדובר בדברים קטנים מאוד. החוכמה של האדם היא לדעת לנצל את אותם רגעים מופלאים ולהוציא מהם את המקסימום, ולנסות לגמד את הרגעים הפחות טובים. הגדולה היא לאסוף את אותם רגעים קטנים כגדולים ולנצור אותם כזיכרון מתוק ובלתי נשכח.

בזמן האחרון נזכרתי באהבה הגדולה שלי לטיולים בעולם. אהבה שננטשה לה בעקבות הסיטואציה אליה נקלעתי בשנים האחרונות. נזכרתי בהיזרקויות בסיני וקוס שהתאימו לאותה נקודת זמן בחיים. נזכרתי בטיול עם מיכל לספרד המקסימה, טיול אמיתי ראשון שעשיתי שגילה לי שיש עולם ומלואו מחוץ לנקודה הקטנה על הגלובוס שנקראת ישראל. ועלו לי זיכרונות על הטיולים שעשיתי לבד לאיטליה, שוויץ וסקנדינביה, טיולים שגרמו לי להיחשף למקומות מדהימים ולנופים קסומים, וגרמו לי להבין כמה אפשר ללמוד בעיקר על עצמך כשאתה רחוק מהבית. הבנתי כמה טיולים גורמים לי לרגעי אושר שנותנים לי המון חמצן ואוויר לנשימה.

ועכשיו יש לי חלום גדול, יש לי רצון לשלב בין האהבה שלי אלייך לאהבה שלי לטיולים. יש לי כמיהה עזה לטיול משותף, טיול שיהיה עוד אחד מאותם רגעי האושר שאני חווה איתך, שאנחנו חווים יחד. אין לי ספק שטיול כזה יהיה עוד כיבוש של פסגה ברגעי האושר המשותפים שלנו. עכשיו רק צריך לחסוך…

הפוסט רגעי אושר הופיע ראשון בגולות

לפני משהו כמו 5 שנים הגעתי לשחף הביתה. היו אצלו בבית כמה גורים, אבל לשנייה לא הייתה לי התלבטות במי לבחור. האמת היא שלא אני בחרתי, אתה היית זה שבחר. מכולם אתה היחיד שישר בא אליי והתיישב עליי. באותו הרגע הבנתי שאני ואתה מבינים אחד את השני והחלטתי שאתה חוזר איתי הביתה. היית החתול הכי יפה, הכי שובב, הכי מקסים, הכי מתוק וגם הכי שחור.

5 שנים היינו יחד, לא נפרדנו לרגע. בכל לילה הלכת לישון מכורבל עליי ובכל בוקר קמת איתי, עזרת לי להתארגן לעבודה ואז כמובן חזרת לישון. עברנו המון ביחד, אני יודע שגרמתי לך ללא מעט אושר, כמו שאתה גרמת לי. ברגעים הכי קשים שלי אתה היית הכי קרוב אליי, אתה באת אליי כשבכיתי, התחככת בי, התלטפת וידעת להרגיע אותי ולתת לי את התחושה שהכל יהיה בסדר ואנחנו נעבור את כל הקשיים יחדיו.

היית שובב, עשית הרבה שטויות, אבל תמיד ידעתי לסלוח לך, כי היית הכי חמוד בעולם וידעתי שאתה לא עושה את זה מתוך רוע. את החיוך על הפנים שלך תמיד ראיתי, תמיד הרגשתי את האהבה שלך אליי, תמיד ידעתי שלא משנה מה יהיה אתה תחכה לי ליד הדלת כשאחזור הביתה ותתגעגע אליי כשאצא מהבית.

אני מקווה מאוד שאתה מבין את הצעד שעשינו, אני מקווה שאתה יודע שלא הייתה לנו ברירה. כל לילה אני הולך לישון בתקווה שאיפה שאתה נמצא עכשיו טוב לך ואתה מאושר. אני מאוד מקווה שאתה לא כועס עליי או מאוכזב ממני ושאתה עדיין זוכר אותי ואוהב אותי כמו שאני אוהב אותך. אני מודה לך על השנים הארוכות שהיינו יחד, שנים בהם נתת לי ליהנות ממך ונתת לי אהבה שלא הייתה תלויה בדבר. אני יודע שגם לך היה טוב ואם רק הייתי יכול זה היה נמשך לעד.

לעולם לא אשכח את הנסיעה האחרונה שלנו יחד, את היללות החרישיות שלך בדרך, יללות מעטות, כאילו כבר הבנת מה הולך לקרות. כשעצרנו בתחנת הדלק זה היה ממש קשה, בפעם האחרונה הצלחנו להביט אחד לשני בעיניים, בחיי שלא פספסתי את הדמעות שלך והן קרעו לי את הלב. כשהגענו לירון הרגשתי את הפחד שלך, את החשש. למזלי כשחזרתי לבד לחדר הסכמת לבוא אליי, הרמתי אותך על הידיים ונתתי לך חיבוק אחד אחרון.

כולי תקווה שבימים שעברו מאז הצלחת להתאושש ולהתרגל וכבר טוב לך. אני דואג לך מאוד ורוצה שתהיה מאושר כמו שהיית איתי ואפילו יותר. עד שאני ואתה הכרנו לא האמנתי שאוכל אי פעם להרגיש ככה, לפני למעלה מ-5 שנים לא חשבתי שאצליח להתחבר לחתול כמו שהצלחתי איתך, היום אני יכול להגיד בלי להתבייש שאני אוהב אותך הוגו, מתגעגע אליך ולנצח אזכור אותך.

הפוסט הוגו, אני אוהב אותך! הופיע ראשון בגולות

35 שנים זה פרק זמן ארוך מאוד, זה בערך חצי מהחיים. 35 שנים של אהבה שאינה תלויה בדבר, אהבה למקום בו נולדתי ואותו אני מכיר מגיל אפס, האהבה האמיתית הראשונה שלי. אהבה לעיר המגורים שלי, לנופים, לירוק, להרים, לים, לפינות החמד האישיות שלי שאולי לא רק אני מכיר, אבל רק אני יודע שהן שלי. אהבה למקומות הבילוי, אהבה לאחיותיי שחלקו איתי שנים ארוכות בעיר, אהבה לחברים הרבים והטובים שגרו ומרביתם עדיין בה גרים. אהבה לקבוצת הכדורגל של העיר ולבילוי השבת באצטדיון שלה. אהבה לאוויר הקריר בחורף, למרות הזיהום שיש בה. אהבה לחיפה, אהבה שנולדתי איתה ואיתה גם אמות.

אחרי 35 שנים החלטתי שהגיע הזמן לשנות, להתאוורר, להתחדש ובעיקר להיות עם האהבה הגדולה והאמיתית שלי יחד. אהבה למקום, לאדמה, לעיר זאת אהבה חשובה, אבל עליה תמיד תגבר אהבת האדם, אהבת החיים ובראש ובראשונה האהבה לאישה שאיתי. החלטתי לשנות אווירה, לשנות סגנון חיים, לעשות את המעבר מהצפון עם היופי הירוק וההררי, מהצפון הקריר (לפחות בחורף) לדרום עם היופי הצהוב והמדברי, לדרום החמים (בעיקר בקיץ).

רציתי להתקרב למשפחה האהובה שלי ושל אהובתי. להיות מרחק נגיעה מאחיותיי האהובות ומשפחתן ובראש ובראשונה מהאחיין המתוק שלי. להימצא בסביבת המשפחה המקסימה והטובה של אהובתי שקיבלה אותי בחום ובאהבה שלא ניתנים לתיאור. והכי חשוב לגור תחת אותה קורת גג, לבשל באותו מטבח, לרבוץ באותו סלון, להתקלח באותה מקלחת ולישון מחובקים באותה מיטה יחד עם האחת והיחידה.

את מסע הפרידה שלי מהאהבה הראשונה שלי התחלתי בימים האחרונים והמסע הזה הוא בעיקר רגשי, טקסי וסמלי, כי האהבה הזאת תישאר איתי לעד, את החברים שנשארים לעולם לא אנטוש, לביקורים עדיין אגיע, לטיולים במקומות ובנופים האהובים אמשיך לצאת, למקומות הבילוי בטוח אשוב ומכבי חיפה כמובן תמיד אצלי בלב ולמשחקים אמשיך להגיע בקביעות.

המסע החל באחת המסעדות האהובות עליי, מסעדה פשוטה וזולה, אבל נעימה עם שירות מעולה ומחיר שווה לכל כיס. כמובן שאני מדבר על מסעדת הבוקרים שנמצאת בכניסה הדרומית לעיר. שנים ארוכות שלא הייתי שם, אבל עדיין זאת הייתה הרגשה נפלאה להיות שם ובשבילי זאת מסעדה שתמיד תזכיר לי את חיפה ואין לי ספק שגם בעתיד אבקר שם.

המסע ימשיך במפגש חברים בפאב הבית שלי, בבראון. הפאב הזה היה המקום שלי במשך שנים ארוכות, מקום שבו חוויתי רגעים משמחים רבים וביליתי בנעימים עם חברים טובים. זה היה גם מקום אליו הייתי בורח ברגעים הפחות טובים שלי והרבה פעמים המקום, האנשים, האווירה וכל המסביב (עם כמה טיפות אלכוהול) הצליחו להרים אותי מהקרשים.

בשישי נחדש את המסורת עתיקת היומין שלנו שכבר זמן רק לא מומשה. בשישי נפקוד את מסעדת אל גאוצ'ו שממנה נשקפים נופים קסומים של חיפה ומתמזגים נפלא יחד עם טעמו הנהדר של הבשר המשובח. הייתה תקופה ארוכה שבכל צהרי שישי הגענו לשם ונכנסנו לאט לאט לאווירה של סוף השבוע. תמיד ידעו לפנק אותנו שם ולגרום לנו לצאת שבעים מהאוכל, מרוצים מהאווירה ומוכנים לקראת מנוחת השבת.

המסע יסתיים בביקור בכמה פינות אהובות עליי בעיר, בעיקר מדובר על מקומות מהם אפשר לצפות על כל העיר ולראות את כל יופייה משתקף ונשפך עד לים. פינות חמד מהן רואים את כל ההר עליו בנויה העיר, את הירוק של העצים והצמחייה מתמזג עם הכחול של הים ואפילו המבנים והמפעלים מצליחים להשתלב ביופי הזה ולא לקלקל אותו.

מהשבוע הבא מתחיל פרק חדש בחיי, מעכשיו תוכלו לקרוא לי טום המושבניק. אז אולי לא אהיה המושבניק הטיפוסי, לא אחבוש כובע טמבל לראשי, לא אנעל סנדלים לרגליי ולא אלבש מכנסי זלמן, אבל ברוח ובנפש אני בטוח שאשתלב. תמיד נשבעתי לעצמי שאת חיפה לא אעזוב ואם כן, אז רק לקיבוץ או מושב. את השבועה הזאת לעצמי קיימתי, אני עובר למושב מקסים עם בת זוג מקסימה עוד יותר ואין לי ספק שהולכים להיות לנו שם יחד חיים מופלאים.

את חיפה אהובתי אני לא נוטש, אני רק קצת מתרחק, אבל איתי היא תמיד תישאר בלב ובנפש, תמיד תישאר לי אליה פינה חמה בלב ואין לי ספק שבעתיד דרכינו עוד יצטלבו.

הפוסט חיפה אהובתי הופיע ראשון בגולות

הנה חלפה לה עוד שנה. שנה של הרבה הצלחות לצד מעט כישלונות, רגעים משמחים רבים לעומת רגעים משמחים פחות, התקדמות והתפתחות בעבודה אך עם לא מעט קשיים והכי חשוב, שנה של אהבה גדולה גדולה.

לפני שנה ויום זכיתי לקבל את אחת הברכות המקסימות שקיבלתי בחיי. כלל לא הכרנו אז ובכל זאת הברכה הרגישה לי הכי אמיתית, הכי כנה והכי מהלב. ההתנצלות על האיחור ביום הקסימה אותי במיוחד.

אני מרשה לעצמי לצטט אותך: "מאחלת לך בראש ובראשונה (ומעבר לבנאליות…) שבשנה הזו שתבוא עליך לטובה תמצא את שאהבה נפשך… את האחת שתראה את כל היופי שטמון בך… ותביא אל חייך אהבה טהורה וזכה". מסתבר שהברכה שלך התגשמה ואני יודע שמצאתי את האחת שרואה את כל היופי שטמון בי, או לפחות את רובו. אל חיי נכנסה אהבה טהורה וזכה.

אני בטוח שהשנה הברכה תגיע בזמן ואין שום מצב לאיחור אלגנטי נוסף. אני יודע שיום ההולדת הזה יהיה המושלם והמאושר בחיי. את המתנה שביקשתי ביום ההולדת הקודם לא קיבלתי במלואה וככל הנראה לא אוכל לקבל את כולה אף פעם, אבל בהחלט את החלק החשוב והטוב שלה זכיתי לקבל וכל שנותר לי לומר זה תודה.

הפוסט מתנה הופיע ראשון בגולות

מה צריך בחג יותר מאוכל טעים (שרימפס? בליל הסדר?! מה פתאום, מדובר בדגים ;-)), קינוחים נהדרים, יין מצוין (וכל המרבה הרי זה משובח) ומשפחה חמה, טובה, נעימה וחמימה שמשרה אווירה ביתית. משפחה שנותנת לך הרגשה כל כך טובה, הרגשה שאתה רצוי, תחושה שאתה ממש אחד מהם.

מאוד התרגשתי לקבל את ההזמנה לארוחת החג הזאת ואני שמח מאוד שזכיתי להיות בחיקם של כל אחד ואחת מבני המשפחה המופלאה הזאת. הרגשתי והתרגשתי המון בחג הזה וכל שנותר לי לומר זה תודה ענקית וחג שמח.

*בתמונה: שולחן הסדר שלנו.

הפוסט נשתנה הופיע ראשון בגולות

כל מי שמכיר אותי יודע שאני וחגים זה כמו שני קווים מקבילים, לעולם אנחנו לא נפגשים. חגים מעולם לא דיברו אליי ואף פעם לא ששתי ללכת לארוחות חג. את מנהגי החגים כמובן שאינני מקיים, אני לא מאמין בהם ואין סיכוי שזה ישתנה מתישהו בעתיד.

שנים שלא חגגתי שום חג באווירה משפחתית ביתית אמיתית. לא את ראש השנה, לא פסח ולא שום חג אחר. אמנם מדי פעם חגגתי חג מסוים באווירה חברית אוהבת או אווירה משפחתית מאוד מאוד מצומצמת, אבל לא מעבר לכך.

השנה אחגוג את הפסח באווירה משפחתית חמה ואוהבת. אחגוג את החג בקרב אנשים שבהחלט מעריכים ואוהבים אותי ורוצים שאהיה איתם. כמובן שזו לא תהיה חגיגה במובן הדתי של המילה, אבל זו תהיה חגיגה במובן הביתי וזה מה שבאמת חשוב לי. ומה שהכי חשוב זה להיות איתך בחג הזה ובכלל.

אני ממש לא לוקח את ההזמנה הזאת כמשהו מובן מאליו והיא מאוד מרגשת אותי. אני מאוד מעריך אותך על הרצון שאהיה עם המשפחה בחג ומאוד מעריך את המשפחה שכל כך רוצה שאהיה איתכם מסביב לשולחן.

בפעם הראשונה מזה שנים ארוכות שאני מחכה ומצפה לחג שכבר יגיע. בפעם הראשונה מזה זמן רב ביותר שאני ממש מתרגש לקראת הפסח. שיעבור כבר השבוע הזה, נהיה סביב לשולחן ונחגוג יחד את החג. שני קווים מתמזגים, מאוחדים, מאוהבים ואוהבים.

הפוסט מה נשתנה הופיע ראשון בגולות

חודשים עברו מאז הפעם האחרונה שכתבתי, חודשים ארוכים. זה לא שאיבדתי את הדחף או הצורך לכתוב, זה לא שאני כותב רק כשרע, זה לא קשור לזמן הפנוי שהפך למצומצם יותר ולא קשור לשום דבר אחר כי אלה רק תירוצים, זה הכל עניין של השראה. פשוט מאוד במשך חודשים הייתי עסוק וטרוד בכל מיני דברים, חלקם מעולים וחלקם פחות, ולא היה רגע של פנאי להשראה לשכון בתוכי, לשכון בקרבי.

היום ההשראה הגיעה, היום ההשראה חזרה, היום הצורך והרצון לכתוב וקצת לפרוק שבו אליי כמו בימים ההם, בימים הטובים ההם. וכשרוח הכתיבה נחה עליי אני מיד מוצא את הדרך להניח אותה על הנייר, המחשב או כל אופציה זמינה אחרת.

אז כמו תמיד בחיים גם החודשים הללו התחלקו לשניים, לבן ושחור.
את הטוב אשאיר לסוף ואתחיל עם השחור בקצרה. עברו חודשים לא פשוטים, מצד אחד הרבה התחדש אבל בשורה התחתונה הכל נשאר פחות או יותר אותו הדבר. יש דברים בחיים שגם הזמן כנראה לא יכול להשכיח ולרפא ואנחנו כבני אדם פשוט לומדים לחיות איתם או נאלצים לחיות לצידם.

המזל הטוב שלי שיש גם הרבה לבן בחיים, לבן צבעוני, לבן שמהול בהרבה ורוד, כחול, ירוק ושאר הצבעים והגוונים. והלבן שלי מורכב מהרבה דברים ופרטים קטנים וגדולים כאחד, אבל החלק הצבעוני ביותר שלו הוא את. עוד מעט שנה וזה לא הולך ברגל, שנה של צבעים וריחות, שנה של בישולים, אפייה וארוחות, שנה של טיולים, הופעות, אירועים ובילויים, שנה של הכרויות עם חברים, חברות ומשפחות. שנה של רגעים שמחים יותר וגם קצת פחות, שנה של תמיכה אחד בשני ברגעים הפחות נעימים, שנה של להיות שם אחד בשביל השני בכל רגע, בכל תנאי ובכל מצב. שנה של התרגשות, ריגושים ורגשות, ובעיקר שנה של אהבה ענקית ואינסופית.

אני אוהב אותך בכל ליבי ומאחל לנו שמעתה רק נגדל ונפרח. שנדע לקבל את מה שלא בשליטתנו ונדע לחיות לצד המכשולים שמונחים בדרכינו. אין לי ספק ששנינו נהיה במקומות אחרים וטובים יותר בעוד שנה, אין לי ספק שיחד נוכל לגבור על כל מכשול ונוכל להגשים כל מטרה וחלום.

אוהב אותך מלאכית שלי…

הפוסט שחור, לבן ומה שביניהם הופיע ראשון בגולות

כבר שנים שאני לא גר בבית של ההורים. גרתי שנה עם שני שותפים, תקופה עם שותפה וכבר למעלה משלוש שנים אני מתגורר לבדי. בכל השנים הללו לא הייתה לי הרגשה של בית, הייתה לי תחושה של מקום לגור בו.

את הבית הנוכחי אהבתי יותר מכולם ובחודשים האחרונים ההרגשה התחזקה והשתנתה, בתקופה האחרונה התחושה אחרת והרבה יותר טובה. פתאום יש לי תחושה של שייכות למקום, אני מרגיש בבית, מרגיש טוב.

זה מתחיל מהמרפסת שעוצבה בעזרתך בצורה שונה וממשיך עם התמונות שעשית בשבילי שתלויות על הקיר ואותן אני רואה תמיד כשאני נכנס הביתה. אפילו במקרר אני מוצא את אותה הרגשה, ירקות מעולם לא היו בו עד שהכרתי אותך. הבגדים שלך שנמצאים בסל הכביסה, הנעליים, מברשת השיניים, מברשת השיער ואפילו עדשות המגע גורמים לאווירה ביתית, אינטימית, חמימה ונעימה.

ריחות הבישול של ימי שישי מביאים עימם ריח של בית. לבשל יחדיו זה כיף וזה נותן תחושה של שייכות ועושה טוב על הלב. מסורת האפייה שפיתחנו לעצמנו גורמת להרגשה הביתית להתעצם, אין דבר טוב יותר מעוגיות ביתיות שנעשות במו ידינו שיכול להעצים ולחדד את התחושה המתוקה של בית.

עדיין מדי פעם כשאני נכנס הביתה יש הרגשה שמשהו חסר. עדיין מדי פעם כשאני פותח את הדלת אני לא מרגיש שהבית מלא ושלם. עדיין בתחושה יש הרבה דברים שמזכירים, מנעימים ומחייכים, אבל כשאת לא כאן איתי הגעגוע גדול. ולמרות שאת לא כל הזמן נמצאת הדברים שלך, העיצוב שלך, הזיכרונות ממך, שאריות הבישול מסופי השבוע, העוגיות והריח הטוב שלך שמופץ מבגדיך, מהמגבת שלך ומהמצעים, גורמים לי להרגיש בבית ולא סתם במקום שבו אני גר…

הפוסט להרגיש בבית הופיע ראשון בגולות

הכרתי אותך לראשונה בשנת 1983, הצבע הירוק שלך הימם אותי וגרם לי להתאהבות ממבט ראשון. הייתי אז ילד קטן בן 8 והצלחתי לעקוב אחרייך רק באמצעות מקלט הרדיו. בימים ההם לא הייתה כזאת אינפלציה של ערוצי ספורט, לא היה אינטרנט והאופציה היחידה לדעת מה קורה הייתה "שירים ושערים" המיתולוגית.

בסוף אותה עונה שנינו חגגנו את תואר האליפות הראשון שלנו. ב-26.05.1984 ישבתי צמוד לרדיו וכססתי את ציפורניי במתח. הראש של משה סלקטר ניצח את מכבי רמת עמידר 0-1 קטן והביא לי ולך אליפות היסטורית גדולה.

מאז חגגנו עוד 10 אליפויות ו-4 גביעים. גרמת לי לא פעם להזיל דמעות, גם של אושר וגם של שמחה. עברנו מסעות יפים בגביעי אירופה השונים ולא מעט הצלחות ואפילו נסעתי אחרייך עד לקפריסין כדי לראות אותך מביסה את הליידי האנגלית ממנצ'סטר. מצד שני לעולם לא אשכח את אותה שבת בשנת 86 בה יצאת לבלומפילד והיית אמורה לחזור עם האליפות השלישית ברציפות. אותו משחק היה משחק הליגה הראשון אי פעם ששודר בשידור חי בישראל, בסופו גנבה האדומה מת"א את האליפות בחסות השופט צבי שריר שאישר לטובתה שער מנבדל ברור.

עברנו יחד חוויות אין ספור, ניצחונות רבים, הישגים למכביר וגם הפסדים ורגעים פחות טובים. אבל אני למדתי דבר אחד ממך, מי שלא יודע להפסיד לעולם לא ינצח ולעולם לא יזכה בתארים. אנחנו יחד למדנו להפסיד ולכן הגענו לכל אותם הישגים ורגעים יפים.

את היית ועודך אהבתי השנייה. הפלרטוטים בינינו החלו כאשר אני הייתי נער צעיר בן 10 ואת מזמן זכית לכינוי "הגברת הזקנה". מדי הזברה שלך שבו את עיניי ושידרו לי תמיד כוח ועוצמה.

ההתחלה שלנו לא הייתה ממש טובה, באחת הפעמים הראשונות שראיתי אותך קרה אסון נורא. זה היה הלילה של ה-29.05.1985, את היית בבריסל ואני צפיתי בך במקלט הטלוויזיה. התמונות היו קשות, הרגעים היו עצובים ונוראיים, אוהדים אנגלים שיכורים השתוללו וגרמו למותם של 39 מאוהדייך. האסון ההוא זכה להיקרא אסון הייזל ולמרות גילי הצעיר לא הסכמתי ללכת לישון עד שהמהומות שכחו ועד שבכל זאת נפתח המשחק. בסופו של אותו לילה נורא הנפת את גביע אירופה לאלופות והשמחה הייתה מהולה בעצב נוראי.

מאז המשכתי לעקוב אחרייך מרחוק, זכית בתארים רבים ששימחו אותי מאוד וגם עברת לא מעט משברים ששיאם ירידתך ליגה עקב פרשיית שחיתות. היית בשבילי כמו האישה השנייה, האישה האסורה. ראיתי אותך מרחוק, פנטזתי עלייך, חשבתי עלייך, חלמתי אותך, אך לא יכולתי לגעת.

ובכל זאת פעמיים יצא לי להתגנב אלייך ולפלרטט איתך. הגעתי אלייך לאיטליה הרחוקה וראיתי אותך פעם אחת במילאנו ופעם אחת בטורינו נגד מילאן השנואה. ההשקעה הכספית הייתה גדולה מאוד (כל כרטיס כניסה למשחק עלה כ-200 יורו) ולמרות שפעמיים המשחק הסתיים בתיקו ההשקעה השתלמה. היה שווה לפגוש בך, לראות אותך, להתרגש ממך ואיתך.

תמיד היה לי חלום אחד גדול לפגוש את שתיכן יחד באותו המקום. לא האמנתי שאי פעם זה באמת יקרה, לא חשבתי שהרגע הזה יגיע ואותי ירגש. אבל מסתבר שלפעמים חלומות מתגשמים ועוד כמה ימים באצטדיון רמת גן שלושתנו נפגשים. וזאת לא סתם פגישה ידידותית או חברית, זו פגישה במסגרת הכי חשובה ויוקרתית של הכדורגל העולמי. האהבה הראשונה והירוקה שלי מארחת אותך האישה השנייה והאסורה, הזברה, הגברת הזקנה.

ולי רק נותר להתרגש וליהנות מכל רגע, לי רק נשאר לשבת ביציע, להישען על המושב ולצפות בשתי האהבות שלי מפלרטטות אחת עם השנייה וגם איתי. אחרי מאות פעמים שראיתי את אהבתי הראשונה בארץ וגם פעם אחת בחו"ל, אחרי פעמיים שפגשתי את אהבתי השנייה באיטליה, האיטלקייה באה לבקר אותי ואת אהבתי הראשונה. פעם שלישית גלידה…

הפוסט פעם שלישית גלידה הופיע ראשון בגולות

כנראה שאני באמת חולה, רעדתי מקור כל הלילה. אם התכסיתי כל הלילה, זה אומר שאני ממש חולה. ולא, לא סתם התכסיתי בסדין, אלא התכסיתי בשמיכה שלך אז אני בהחלט חולה. לצערי הרב האף שלי סתום אז לא זכיתי ליהנות מהריח שלך שאופף את השמיכה, אולי הריח היה עוזר לי להבריא…

הביקור אצל הרופא נתן את צפירת ההרגעה לפחות להפעם. אפשר לצאת מהמקלטים, מהחדרים האטומים, להוריד את המסכות ולחזור לשגרה. לא מדובר בשפעת החזירים, או כמו שקוראים לה הרופאים "שפעת 2009".

במרבית ימיי חיי לא הייתה לצידי מישהי אכפתית, מישהי שתדאג, שתתמוך, שתעזור. לא בימים שהייתי חולה וגם לא סתם בימים הקשים שעברתי. עכשיו הכל שונה, עכשיו יש אותך. אפילו שהמרחק הפיזי/גיאוגראפי בינינו כרגע הוא גדול, את דואגת, את תומכת, את אכפתית ואת בהחלט עוזרת. גם עוזרת לי להבריא יותר מהר וגם עוזרת לי עם הקשיים שאיתם אני מתמודד. את איתי בלב וזה יותר מהכל, בדיוק כמו שאני איתך בלב בקשיים שלך וזה הכי חשוב.

חצי שנה, זה לא הולך ברגל, זה כבר פרק זמן משמעותי. חצי שנה של ביחד, של בילויים משותפים, הנאות, טיולים, חגים ועוד דברים רבים ומהנים. וכמובן גם נפילות, משברים ודברים פחות נעימים, שעברנו אחד עם השני. אבל מעל הכל יש את הדבר הכי משמעותי בכל התקופה הזאת וזו האהבה הגדולה שלנו. כנראה שאני באמת חולה, חולה אהבה…

הפוסט כנראה שאני באמת חולה הופיע ראשון בגולות